צילום: אלבום פרטי
צילום: אלבום פרטי

"אחרי הלידה השקטה היו לי רגשות אשם"

ד"ר ריבי פריי עברה לידה שקטה, התלבטה עד כמה היא יכולה להרשות לעצמה להתאבל, ומהרגע שהבינה שחשוב לתת מקום לאובדן היא חוקרת את הנושא. "אחד מהדברים שלמדתי מהחוויה שלי הוא שצריך לתת הכרה חברתית ומקום לאבל, והיחס שהאישה מקבלת לפעמים הוא ש'לא נורא, זה לא היה בדיוק ילד'"

תמונה כללית
נירית צוק | פורסם: 18/06/2021
"כשהייתי בת 24, אמא לילדה קטנה ובהיריון בחודש תשיעי הגעתי לבית החולים עם צירים, מבלי שהרגשתי תנועות עובר", כך מספרת ד"ר ריבי פריי, אמא לחמישה ילדים (17, 14, 11, 8 ו-4). "הרופא הסביר שאין לעובר דופק ושעליי לעבור לידה. הייתי בהלם מוחלט. למרות שהגעתי מתוך חשש שמשהו לא תקין, זה עדיין היה שוק לשמוע את זה.
"התחושות הראשונות שעלו בי היו רגשות אשמה. מה שעבר לי בראש ברגע הראשון היה: 'התינוק הזה נמצא בבטן שלי, לכן אני היחידה שהייתי יכולה לשים לב שמשהו לא בסדר אבל לא שמתי לב, לא שמתי לב מספיק בזמן'. שאלתי את עצמי - 'איך זה קרה?' שיחזרתי בראשי את הימים שהיו לפני כן, וניסיתי להבין אולי זה קרה בגלל שעשיתי כך או אחרת, אולי לא אכלתי או שתיתי מספיק? אולי עבדתי קשה מדי? וכל זה למרות שידעתי ברמה הרציונלית שסביר להניח שזה לא באשמתי.
"היום, בדיעבד, אני יכולה לומר שאין ספק כי המנגונים של הכחשה עובדים ברגעים הראשונים מאוד חזק. יש מן תחושה כזו של 'לא הגיוני שזה באמת קורה לי. אני בסוג של סרט'. למזלי, הרופא היה מאוד אמפתי. שאלתי אותו האם זה קרה בגלל שכאשר הרגשתי לא טוב ביום שלפני, בכל זאת עבדתי במקום לנוח והוא ענה מיד - 'אל תלכי למקום הזה בכלל. זה לא קשור למשהו שעשית או לא'", אומרת ד"ר פריי, שבעקבות המקרה עוסקת בנושא האובדן במשך שנים וכיום היא פסיכולוגית ומרצה בבית הספר לחינוך במכללה האקדמית אחוה, ראשת המעבדה לחקר ההתמודדות עם אובדן ומצבי לחץ בפרספקטיבה רב תרבותית ונבחרה מטעם המכללה להרצות ב-TEDX העולמי עם הסיפור האישי שלה.
איך הייתה עבורך החזרה הביתה?
"החזרה הביתה הייתה קשה עבורי ועבור בעלי. היה מאוד מוזר לחזור בידיים ריקות, כשבבית כל הציוד לתינוק היה מוכן כבר. בדיעבד אני חושבת שאחד הדברים שעזרו לי לעבור את התקופה הזאת ולחזור הביתה בתחושה טובה יותר היה העובדה שהמיילדת הציעה לנו להיפרד מהתינוק.
"במהלך השהות בחדר לידה היא העלתה את הנושא ושאלה אם נרצה להחזיק את התינוק ולהיפרד ממנו כאשר יוולד. התחושה שלי ברגע הראשון הייתה של זעזוע ופחד מעצם הרעיון. לשמחתי, היא לא נבהלה מהתגובות שלנו וביקשה שנחשוב על כך. במהלך השהות בחדר הלידה היה לי זמן לשקול את זה ולבסוף החלטנו שכן, ואני מודה לה על כך, היות וזו הייתה מעין פרידה. החזקתי את התינוק וביקשתי ממנו סליחה שלא שמרתי עליו. הוא היה מתוק ונראה כמו כל תינוק רגיל, רק עם עיניים עצומות. אני חושבת שההיפרדות ממנו הייתה מאד חשובה להתמודדות העתידית שלי.
"בנוסף לכך, בדת היהודית לא עושים לוויה והרבה שנים בכלל לא ידעתי איפה הוא קבור, וכחלק מכך כל הזמן התלבטתי בתוך תוכי עד כמה אני יכולה בכלל להרשות לעצמי להתאבל. הייתה לי ממש אמביוולנטיות סביב הנושא הזה. האם זה לגיטימי לקחת פסק זמן ולהתאבל? האם זה היה בכלל תינוק 'אמיתי'? האם מגיעה לי חופשת לידה? בהתחלה אמרתי לעצמי שזה היה 'עובר ללא רוח חיים'. לקח לי זמן לעבד ולהבין מה היה בכלל, ולקרוא לו תינוק. מהר מאוד גם חוזרים לחיים הרגילים, לעבוד, לנהל בית, ובכלל לתפקד".
קראו עוד:
אילו תגובות היו מהסביבה?
"היו תגובות שונות, זה היה מורכב. מצד אחד היו לא מעט אנשים שהתקשרו והפגינו המון אמפתיה ואכפתיות. מצד שני היו גם תגובות שהיה קשה לי מולן. אנשים שאלו 'מה נולד?' ואני החלפתי צבעים וגמגמתי, ואז הם היו נבוכים מאוד, התנצלו והרגישו רע. בסופו של דבר מצאתי עצמי לא מעט פעמים מנחמת אותם".
"הייתה לי ההתלבטות איך להגיב לאנשים כי כל מי שהכרתי ידע שאני לפני לידה. החל במשפחה, שכנים, חברים, חברה שפגשתי באיזה חתונה ואפילו נהג האוטובוס. בכל פעם מחדש התלבטתי מחדש האם אני מספרת מה קרה או לא, וכיצד אני מתמודדת עם התגובות שלהם לאחר מכן. לא רציתי להביך אף אחד אבל לא תמיד היו לי כוחות לענות על השאלה הזו כי מבחינתי זה היה לפתוח את הכאב מחדש.
"אתגר נוסף שהיה לי הוא חיפוש היגיון, מטרה ומשמעות, עם המון שאלות ותהיות שלא היו לי עליהן תשובות, כמו 'למה זה קרה דווקא לי?' השאלות היו לא רק מבחינה נפשית ורגשית אלא גם ברמה טכנית רפואית. הרופאים שעשו בירור לא מצאו מדוע זה קרה, ולכן לא היו לי על כך תשובות. בנוסף לכך, היו לי הרבה ציפיות ותכנונים לגבי החיים שלאחר הלידה, והבנתי שאף אחד מהם אינו עתיד להתקיים".
"אחד הדברים שעזרו לי לעבור את התקופה הזאת ולחזור הביתה בתחושה טובה יותר היה העובדה שהמיילדת הציעה לנו להיפרד מהתינוק"
איך התמודדת?
"היו לי ימים טובים יותר וטובים פחות. באותה תקופה חברה יעצה לי ללכת לטיפול במרכז ברמת-גן שבו נשים מטפלות בנשים בגישה פמיניסטית, וזה מאוד עזר לי. הטיפול עצמו לא עזר לי רק בעיבוד החוויה הזאת אלא גם באופן כללי כאדם. אני זוכרת שבפגישה הראשונה ישבתי מול המטפלת, וסיפרתי לה באופן יבש וטכני מה קרה, ואז הבטתי בה, וראיתי שעלו לה דמעות. באותו רגע עלו גם לי דמעות בעיניים. עצם העובדה שמישהו נתן הכרה לכך שעברתי משהו כואב וקשה נתן לי את היכולת לתת לעצמי מקום, וזה בעצם המסר הכי חשוב מכל מה שעברתי - צריך לתת מקום לאובדן ולאבל, להכיר בו ולדבר עליו, ולא להתעלם או לנסות להקטין או לטשטש אותו. הכוונה היא הן מבחינה אישית, זוגית ומשפחתית והן מבחינה חברתית".
צילום: אלבום פרטי"צריך לתת מקום לאובדן ולאבל" (צילום: אלבום פרטי)
עוד היא מוסיפה, כי "מחקרים מוכיחים שאחד הדברים המשותפים לכל אבל ואובדן הוא הצורך בהכרה חברתית על מנת לתת מקום ולגיטימציה לאדם האבל בהתמודדות עם האובדן. בלידה שקטה, למשל, אחד הקשיים הוא שאין הכרה באובדן, והיחס שהאישה מקבלת מהחברה לפעמים הוא ש'לא נורא', 'זה לא היה בדיוק ילד'. אחד מהדברים שלמדתי מהחוויה שלי הוא שצריך לתת הכרה חברתית ומקום לאבל, ומשם התחלתי להתעניין וללמוד על תופעות נוספות שבהן יש התמודדות עם אבל, ובמיוחד אבל שלא מקבל הכרה חברתית".

"אין מספיק הכרה באבל של ילדים"

לדברי ד"ר פריי, "בשנים האחרונות יש יותר מודעות ללידה שקטה אבל ילדים שמתמודדים עם אובדן אינם מקבלים מקום או הכרה במצבם. אנשים חושבים לפעמים שילדים הם סתגלתניים והם יסתדרו. לפעמים ילדים ממשיכים להתנהג כרגיל כדי לשרוד ולכן נראה כלפי חוץ כאילו הם כבר עברו את זה ולא צריכים עזרה אבל הם בהחלט צריכים.
"בישראל פורסם דו"ח, שהוגש לכנסת באוקטובר 2019, העוסק במצבם של ילדים יתומים, ובו מצוין כי בישראל ישנם כ-30 אלף ילדים יתומים מתחת לגיל 18. חשוב לציין שזוהי למעשה הערכת חסר היות ומוזכרים רק ילדים שהמשפחות שלהם מקבלות קצבה מביטוח לאומי או ממשרד הביטחון אבל יש כאלו שלא נספרו בדו"ח, כמו למשל ילדים שההורה נפטר מסרטן, ילדים שמתמודדים עם אובדן אח או אחות ועוד.
"מחקר רחב היקף להערכת אומדן השכול בילדות בארה"ב מצא שאחד מתוך 14 ילדים יחווה אובדן של הורה או אח עד שיגיע לגיל 18. זה 7% מהילדים. ילדים כאלו בסיכון לירידה בלימודים, לפגיעה במצבם הרגשי והחברתי, וחלקם אפילו בסיכון בפגיעה בעצמם".
"מחקרים מוכיחים שאחד הדברים המשותפים לכל אבל ואובדן הוא הצורך בהכרה חברתית על מנת לתת מקום ולגיטימציה לאדם האבל בהתמודדות עם האובדן"
מה יכול לעזור לילדים שחוו אובדן להתמודד בצורה מיטבית?
"דו"ח שנכתב ב-2019 על ידי הפקולטה לחינוך באוניברסיטת קיימברידג' סקר 20 שנות מחקר על ילדים שכולים, בדגש על התמיכה מבתי הספר. מסקנות הדו"ח היו מדאיגות היות וחלק גדול מהילדים מדווח שלא קיבל עזרה מספקת מבית הספר. המורים מדווחים על רצון לתמוך אך על היעדר הכשרה שגורמת להם להרגיש לא ערוכים לכך. כיום עיקר הבעיה היא שבארץ לא מכשירים מורים להתמודד עם ילדים שחווים אובדן ומוות.
"לדעתי, צריכה להיות ראייה חברתית חינוכית שבה ישנה הבנה שההכשרה צריכה להינתן למורים עצמם, ולא רק ליועצות בית הספר, כפי שקורה כיום. המורה הוא זה שרואה את הילד יום-יום, מכיר אותו ויוצר עימו יחס אישי ולכן הוא זה שיכול לאפשר לילד להכיר במה שעבר עליו, לתת לו תמיכה, הכרה ועזרה על מנת שהילד יוכל להמשיך הלאה בחייו. במיוחד לאור תקופת הקורונה, שהמחישה עד כמה צריך להכשיר מורים להתמודדות רגשית וחברתית במצבי משבר, וזה כולל התמודדות במצבי אובדן ושכול".
רגע לפני הראיון, היא חוזרת ללידה השקטה ומספרת: "במשך 15 שנים הסתובבתי עם התחושה שאני לא יודעת היכן התינוק שלי קבור. השנה ביררנו, והסתבר לנו שהוא קבור בחולון, ושיש פינת הנצחה של הורים שכתבו שירים וטקסטים, סוג של פרידה מהתינוקות. הלכתי לראות את הקבר, וזה היה מאוד חשוב הן מבחינת תחושת עיבוד החוויה והן מבחינת התחושה שסגרתי מעגל. הייתי רוצה שכולנו ניתן מקום לעיבוד האבל של ילדים. אני מרגישה שזאת האחריות שלנו כאנשי חינוך וכחברה".
5

תגובות

close-fullscreen-comment
הוספת תגובה
4.

יש לי תגובה מוכנה, רק חושבת אם זה נעים לכתוב את זה פה, בכל זאת זה אישי.. חבל שאי איפשר להגיב לך באופן פרטי

3.

התגובה שלי כבר מוכנה, רק חשבתי אם זה נכון לפרסם אותה פה בפורום.. חבל שאין אפשרות כזו להגיב לך באופן אישי!

2.

30 שנים עברו מאז שנולדה לנו ילדה ונפטרה. לצערי יצא לי לתמוך במשך השנים הללו במשפחות שהיו להם מחקרים דומים: האשמה היא לא ההורים. אם קיבלתם / קניתם צעצועים או כל דבר אחר , אל תמהרו להפטר מהם , שימו בצד ואחרי זה. שנתיים קבלו החלטה מה לעשות עם זה. השתדלו ( וזה קשה או בילתי אפשרי) שלא לכעוס על מי שבא לנחם ואו לאחר תקופה שואל ואו אומר משהו כמו : אתם צעירים , יהיו לכם עוד ילדים...... עד 30 יום הוולד לא נחשב ....... ואח מאנשים שמתעלמים. הם ? למזל לך הטוב) לא מודעים למחקרים כאלו ולא יודעים איך להגיב. לעשות את כל המאמצים וללכת לקבורה . ואם אפשר להציב מצבה זאת היא סגירת מעגל. לחבק את התינוק/ת, זאת לא בגידה שלהם בכם. 30 שנה אחרי יש אנשים שואלים אותי : כמה ילדים יש לך? לאחר התשובה הם ממשיכים: וזה הכל ? למה לא יותר? תלוי בנסיבות , לפעמים אני מתעלם ולפעמים אני עונה: יש לנו שניים, אחד בלי עין הרע איתנו השנייה בשמיים ועוד שישה הריונות והפלות. ואו כמו שאישתי אומרת מ8 יצא אחד לרוב התגובה שלהם היא גימגום ובקשת סליחה. ואני זה שצריך להוציא אותם מהגימגום. כאמור הכל תלוי בסיטואציה. השריטה/ חריטה בראש ממיקרה כזה נשארת לכל החיים. חייבים להמשיך בחיים. לא להעמיס את זה על שאר הילדים. כן,הם צריכים לדעת שהיה מיקרה כזה אבל יש חיים מעבר לזה. צריך לדעת שאתם לא לבד, יש לצערי הרב. מיקרים כאלו. לאחר תקופה מתחילים לשמוע: כן לבת שלי היה מיקרה דומה , לבן דוד שלי לאח שלי...... נכון שזה לא עוזר אבל מתחילים להבין שיש חיים אחרי זה. קל? זה לא קל בכלל. על הזמן הכאב קטן אבל נשאר. לשמחתי לאחר תקופה מסויימת נולדים למשפחות הללו עוד ילדים שמכניסים בלי עין הרע שימחה הבייתה. האובדן לא נשכח, הוא נדחק למקום אחר ברשימה. יום טוב. ר

comment-2-comment

מיקרים, לא מחקרים

1.

אף אחת לא צריכה להישאר לבד אחרי לידה שקטה - אבל הוא אבל ובעמותת חן לפריון מבינים זאת ועומדים לרשות מי שרוצה וצריך - דברו איתנו וניתן יד!

לכל התגובות
0