איך מתמודדים עם משבר הקורונה, מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: משפחת חמדון (שדה).
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בצילום: מידן (אחמד) 41, שחר (37), מירון (12), אדם (7), אלניה (3) והחתול ביסי.
1 צפייה בגלריה
משפחת חמדון לוטם
משפחת חמדון לוטם
משפחת חמדון (שדה)
(צילום: אסי חיים)
הבית: אנחנו שכונה לא מוכרת. גרים על הר חילזון, לא רחוק מכרמיאל וסח'נין, ממש ליד הגדר של לוטם, שזה יישוב קהילתי ולידו קיבוץ. חלק גדול מהמשפחה עזב לכפרים כי לא היה קל לגור פה. לא היה מים, חשמל, תקשורת אבל למרבה המזל היו פה שני בתי אבן מ-1952 וזה מנע מהרשויות להכריח אותנו לצאת מכאן. סביבנו רק עצים, פעם ראשונה ששמו לנו ברז היה ב-1993 כשהייתי בן 13 וזו היתה חגיגה. אחרי שהתחתנתי, הרחבתי את הבית של אימא שלי ובניתי לבד. עלה לי 100 אלף שקל. היום אני מנסה להשיג אישורים כדי שיהיה בית נורמלי. זה טלאי על טלאי״.
לוטם? מידן: ״סבתא שלי נולדה פה על ההר הזה ב-1905 אבל המשפחה הגיעה לפני שתי מאות מלבנון. זו משפחה שנדדה. מי שהביא אותם לאזור הוא גיורא זייד, הבן של אלכסנדר זייד. הוא הכיר את המבוגרים של המשפחה וגייס אותם לעבוד בתור שומרים במקום שיגנבו. אז על ההר הזה היו סבתא שלי, אח שלה והבנים שלהם. בתור ילד היינו מוציאים מים מהבאר וכשהיה נגמר היו ממלאים לנו מים בלוטם. מגיל 5 הייתי הולך ברגל חמישה קילומטר לדיר חנא וכשהייתי חוזר מבית ספר הייתי לוקח את העיזים לא לאיפה שיש אוכל אלא למקום שהכי עניין אותי בתור ילד - לגדר של הקיבוץ. הייתי מציץ פנימה ורואה אנשים אחרים, אופניים, צעצועים. בתור ילד הייתי זוחל מתחת לגדר כמו שועל שנכנס לטריטוריה לא שלו ובורח חזרה״.
חיפשת קשר עם ילדי הקיבוץ? מידן: ״אחרי כמה פעמים ראיתי כמה ילדים והתחלנו לזרוק אחד על השני אבנים. המפגש הזה זכור לי עד היום כי כמעט הורדתי לאיזה ילד את הראש עם אבן והיום ליאור הוא החבר הכי טוב שלי. הכל סיקרן אותי. קול אחר, שפה אחרת, צבעים אחרים, בתים אחרים, כביש, תאורה. תמיד קראו להם היהודים ולאט לאט היחסים התחממו ועשו שער קטן בגדר כדי שנוכל להיכנס עם רכב לשטח שלנו כי זה ממש על צלע הר והדרך היחידה עם רכב היא דרך היישוב. המבוגרים לא הרגישו שמשתלטים על שטחים שלנו, ולא היתה עוינות. הם אולי חשבו שדרך היישוב של היהודים נוכל גם אנחנו לקבל מים וחשמל, וזה באמת קרה״.
חברים בלוטם? מידן: ״הייתי בורח ללוטם בתור ילד ונהיו לי חברים. אני זוכר את הפעם הראשונה שאחד החברים הכניס אותי לבית שלו והראה לי מחשב. זה היה מדהים, אתה לוחץ על כפתור ורואה משהו זז. איפה היה לנו דברים כאלו. אנחנו היינו רצים אחרי העיזים וחולבים. 400 עיזים מחכות בתור. אני אפילו זוכר את המשחק הראשון ששיחקתי במחשב - ׳גולדן אקס׳״.
מה אתה עושה? מידן: ״זה גם סיפור. בתחילת שנות ה-90 פתחו בת שבע וסטיב פייזנר מסעדה ואירוח כפרי בלוטם. לנו לא היה כסף וכשהייתי בן 13 ניג׳סתי להם שאני רוצה לעבוד ואחרי שנתיים הם בסוף הסכימו שאשטוף כלים״. שחר: ״בת שבע זיהתה שהוא לא אכל כלום כל היום והושיבה אותו לאכול והם התחברו״. מידן: עבדתי שם שנים ובסוף ניהלתי את המסעדה ובת שבע לקחה אותי תחת חסותה וממש אימצה אותי. נכנסה לי לחיים והכריחה אותי להשלים בגרויות תוך כדי זה שאני עובד במסעדה. חותכים סלט ועושים שיעורי בית תוך כדי. אי אפשר להילחם איתה. ככה עשיתי בגרות מלאה ואחרי זה היא הכריחה אותי לעשות תואר בתעשייה וניהול, והיום אני מנהל את הלול של הקיבוץ בלוטם. זה העסק הכי גדול של הקיבוץ, ובשבילי זה ממש סגירת מעגל של הילד שזחל מתחת לגדר״.
שחר? ״אני מנהלת את מחלבת שירת רועים, שמייצרת גבינות בוטיק בלוטם. זה גבינות מדהימות שזכו במדליות. מירון: ״זה ממש קרוב ואימא נוסעת לשם באוטו״.
הילדים? שחר: ״מירון ואדם לומדים בבית ספר משגב אבל חשוב לנו שהם יידעו לכתוב ולקרוא ערבית. רציתי שיהיה לילדים יותר קל ובגלל זה השמות שלא יתייגו אותם ישר. אני רוצה שייהנו משתי התרבויות ושיהיה להם את שתי השפות״.
איך המשפחה מתייחסת אליכם? מידן: ״אנחנו עוף מוזר. שחר מתלבשת אחרת, אנחנו מתנהגים אחרת. יצאנו מהמסגרת אז זה קשה להם״. שחר: ״בוא נגיד שלא תמצא עוד גבר במשפחה שלו שייקח את הזבל החוצה או יבשל כמו שמידן מבשל או שאשתו יוצאת לחו״ל לבד. קשה להם לקבל אותנו״. מידן: ״שלא תבין לא נכון, יש לי קשר טוב עם המשפחה. אני לא מרגיש תלוש, אני מרגיש שקיבלתי עוד זהות״.
האירועים האחרונים? מידן: ״אלה היו עבריינים שהלבישו על זה את העניין הלאומני. אני חושב שאנחנו כבר אחרי זה כי חיים פה אחד עם השני. כמה עבריינים לא יהרסו את זה״.
מינוס? שחר: ״אין. אנחנו הכי מסודרים פה כי לכל אחד מאיתנו יש הכנסה יפה״.
חופשה אחרונה? מידן: ״היינו יחד בירדן, בעמאן, אצל קרוב משפחה. היה חסר לי ירוק וגם זה מרגיש מחנק בנשמה כי אין מקור מים״.
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il