בלב הג'ונגלים של מניפור: כך חיים בני "השבט האבוד" | תיעוד
הם שואבים מים, מכבסים ביד – וגם אוכלים "לחם ללא שמרים" בפסח ותוקעים בשופר: הצלמת דורית לומברוזו הגיעה עד צפון מזרח הודו, ותיעדה את בני הקהילות שרואים עצמם כצאצאים האבודים של שבט מנשה: "הם אומרים שהאח הגדול שלהם, יהודה, יחזיר אותם לארץ זבת חלב ודבש"
| פורסם:07/04/2022
בצפון-מזרח הודו – לא רחוק מבנגלדש, ממיאנמר ומסין – חיות קהילות בעלות היסטוריה כמוסה, מלהיבה ומיוחדת במינה. בני המנשה רואים את עצמם כצאצאיו של מנשה המקראי, בנו של יוסף, הקרוי בלשונם מנסיא או מנמסי. כמי שמזהים עצמם עם אחד משבטי ישראל, הם מרגישים חלק בלתי נפרד מהעם היהודי.
הצלמת דורית לומברוזו (67) מקיסריה צילמה במשך תקופה את חייה של הקבוצה המיוחדת באזור היפהפה בהודו, ויצירותיה מוצגות בתערוכה חדשה ב"אנו" – מוזיאון העם היהודי, בתל אביב, שעלתה לרגל שבוע התפוצות. "נסעתי למניפור וגיליתי אנשים צנועים, שלווים ויראי אלוהים", היא משתפת. "זכיתי לחוות ולהנציח רגעים מסורתיים ומלאי שמחה בחייהם".
"אני לא דתייה, אבל מאוד מחוברת ליהדות", מספרת לומברוזו. "הקשר החזק שלי עם בני המנשה החל דרך בתי החיילת, שהכירה לי שני חיילי צה"ל שסיפרו כי מוצאם הוא משבט נשכח בצפון-מזרח הודו, על גבול מיאנמר. הופתעתי לגלות, כמו רוב היהודים בישראל ובגולה, על המורשת שלהם ועל השתוקקותם להצטרף לעמם בישראל. הופתעתי גם מהתעקשותם להיאחז במה שנותר ממורשתם גם לאחר זמן רב, ומהעובדה שחלקם חיים כיום בישראל. רבים יותר עדיין ממתינים בהודו, עד שיתאפשר להם לעלות ולהתאחד מחדש עם בני משפחותיהם".
היא מספרת כי "אחרי תהליך ארוך של למידה והתאהבות", נסעה למניפור לפני ארבע שנים – שם יושבת הקהילה הכי גדולה שלהם – "וגיליתי את האנשים הצנועים האלה, שומרי שבת, כשרות וטהרת המשפחה". הצילומים ארכו חודש ימים.
כאשר הייתה בחיק הקהילה, פגשה לדבריה אנשים מרוצים, מלאי שמחת חיים, שגרים במקומות יפהפיים. "רק כשפגשתי אותם, ראיתי עד כמה הם מאמינים בדבקות ובתמימות", היא מספרת. "הם אומרים שהאח הגדול שלהם, יהודה, יחזיר אותם לארץ זבת חלב ודבש.
"יש גם סיפורים של בני מנשה על כך שסבתא שלהם אמרה להם ש'תבוא ציפור גדולה ותיקח קבוצה גדולה לציון על הכנפיים שלה'. הרצון של האנשים המדהימים האלו שפגשתי להגיע לישראל, לא נובע משאיפה לקידמה, לעבודה או כי יש פה מכונת כביסה – אלא מאהבת הארץ. החלום שלהם הוא להגיע הנה".
תערוכת בני המנשה (צילום ועריכה: גבי ניומן)
דמיון למסורת היהודית הקלאסית
שבט מנשה היה אחד מעשרת השבטים שגורשו מארץ ישראל בסוף תקופת בית המקדש הראשון, לפני יותר מ-2,700 שנים, בידי מלך אשור. בני המנשה הם חלק מבני השבטים קוקי-צ'ין-מיזו. אף שהם מתגוררים באזור שבו מקובלת האמונה באלים רבים, בני המנשה מאמינים בקיומה של ישות נשגבת אחת ויחידה, הנקראת בלשונם פת'יאן או פת'אן.
מסורתם כוללת סיפורים המתארים, בין השאר, את אביו של מנמסי, שדמותו מקבילה בקרב בני המנשה לזו של יוסף ביהדות. הוא פתר חלומות והאכיל את ההמונים בימי רעב – ואילו צאצאיו היו לעבדים, שבדרכם לחירות עברו מים שנחצו ושתו מים מסלע. נשמע מוכר?
כמה ממנהגיהם של בני המנשה מזכירים במידה מסוימת טקסים יהודיים, ובכלל זה חג שבו הם נוהגים להכין לחם ללא שמרים, וחג אחר שבו מקריבים בעל חיים הנאכל בחיק המשפחה, ומורחים את דמו על הדלת – בדומה לקורבן הפסח המקראי. כל אלה ועוד מצביעים על קווי דמיון והשקה בין תרבותם הייחודית למסורת היהודית.
בני המנשה הגיעו לאזור במאות ה-17 וה-18, ומאז חיו בקהילות נפרדות ומבודדות, ובכך שמרו על מורשתם – מסורת שהועברה מדור לדור בעל-פה, וכללה שירים וסיפורי עם, תפיסות תרבותיות, אמונות ומערכות דתיות, טקסים ומנהגים שונים. הקולוניאליזם הבריטי זימן להם מפגשים עם מיסיונרים נוצרים, שחשפו בפניהם את סיפורי התנ"ך. הדמיון שבין עולמם לסיפורים המקראיים, הניע אותם לשער כי הם צאצאים נשכחים של העם היהודי.
"זה לא בדיוק שבט אחד", אומר אוצר התערוכה החדשה, דביר צור (44) (בשיתוף עם מיכל הומינר, שהיא אף יוזמת התערוכה). "מדובר באנשים שחיו בקהילות מבודדות. המפגש עם העולם המודרני, וההיכרות עם סיפורי התנ"ך דרך המיסיונרים הנוצרים, הביאו אותם לראות פתאום את הדמיון המשמעותי בין הסיפורים העתיקים למורשת של עצמם. בשלב הזה הם התחילו לשאול את עצמם כל מיני שאלות, ולפחות חלקם החלו לראות עצמם כיהודים".
שבת ופסח
החשיפה ליהדות והמפגש עם נציגי עמותות שונות, הביאו לשינוי עמוק באופי קהילותיהם של בני המנשה, ובשלהי המאה ה-20 כמה מהם אף עלו לישראל, בעוד אחרים נשארו במולדתם. אלה וגם אלה רואים בעצמם יהודים. במרוצת השנים השתנו כמה ממנהגיהם, אך ערכי היסוד נשמרו גם בשעה שמסורתם רבת השנים פינתה אט-אט את מקומה לטובת מערכת מורכבת, הכוללת מורשת עתיקה לצד יהדות עכשווית.
ואולם, למרות הדמיון, ישנם עדיין פערים בין המורשת המקומית של בני המנשה לעולם היהודי כיום, מה שעשוי להעלות שאלות: האם בני המנשה שימרו מורשת יהודית עתיקה, שהייתה חלק מחייהם ומזהותם? האם הושפעו מיהודים שנטמעו בתוכם או ניהלו איתם מגע בין-תרבותי בעבר – או שמא אימצו מנהגים אלה בעת המודרנית, כשפגשו את העולם שבחוץ?
"הרבה חושבים שהם מאפריקה, יש אנשים שאומרים שהם לא מאמינים ביהדותם", אומרת לומברוזו. "אין להם את התורה שבכתב, כי היא אבדה להם בזמן שרדפו אחריהם ורדו בהם. מה שיש להם זאת תורה שבעל-פה, שעוברת מאב לבן. הם שומרים שבת, חוגגים את פסח, מקריבים קורבן פסח. מספרים את סיפורי ההגדה על יציאת מצרים וכולי".
להצטרף מחדש לחיק היהדות
לומברוזו למדה אמנויות יפות והתמחתה בפיסול באוניברסיטת חיפה, ובצילום במכללה לעיצוב ArtCenter בלוס-אנג'לס. עבודותיה המסחריות והאמנותיות מתאפיינות בחותמת ציורית ייחודית, והיא צילמה פרויקטים עבור חברות מסחריות שונות שהופיעו במגזינים חשובים, וזכו בפרסים בינלאומיים. בשנת 2007 חזרה לישראל אחרי 15 שנה בארה"ב, עם בעלה ושלושת ילדיה.
"נמשכתי כל הזמן לצלם נופים אקזוטיים. אני אוהבת את הקצב, הלך הרוח והשמחה הפנימית של העולם הכפרי הפחות-מתוחכם. רבות מעבודותיי נראות כמו ציורים, בסגנון לטיני מאוד. שפת הצילום שלי היא יותר אורגנית".
לקראת סיום שהותה בהודו, היא חשה שמחובתה לשמש קול לבני המנשה, ולסייע להם להגביר את המודעות לקיומם. לדבריה, "המטרה העיקרית של התערוכה היא לשתף את סיפורו הבלתי-רגיל של השבט האבוד, להראות את כמיהת בני השבט אל ארץ ישראל – ולסייע להם בשאיפתם להצטרף מחדש אל חיק יהדות העולם. תמונות אלו משמשות כאשנב אל אנשים קדמוניים שהופרדו משורשיהם, ומצאו את דרכם חזרה".
תחילה חשבה להוציא ספר ילדים על הנושא, והיא אומרת שאולי זה עוד יקרה בעתיד. המצולמים ששיתפו איתה פעולה, ידעו שהיא מתכוונת להציג את התצלומים בישראל: "הם חשבו שאולי זה יזרז את התהליך של הבאתם לארץ. יש קושי וכאב. בגלל התהליך הארוך הם עזבו את יישובי המוצא שלהם, שם עבדו את האדמה, וגלו לכפרים קטנים כדי להיות קרובים לבתי הכנסת. חלקם מחכים הרבה שנים להגיע".
יותר מ-3,000 איש מבני המנשה חיים כיום בישראל. "לפי מה ששמעתי, ואל תתפוס אותי במילה, יש חמישה מיליון בני מנשה שחיים בצפון-מזרח הודו", אומרת הצלמת, "חלקם הגדול בכלל לא רוצה להיות יהודי או לבוא ארצה, כי במאה השנים האחרונות הם התבוללו כל כך. רבים שכחו את היהדות, או יודעים שהם יהודים אך אין להם קשר ליהדות, ויש משפחות עם סבים, דודים ובני-דודים נוצרים".
"לא מתיימרים לקבוע מה מעמדם"
את בני המנשה המעטים יחסית שגרים בארץ, היא מזמינה בחום לתערוכה, ומספרת כי חלקם כבר ביקרו בה. התערוכה החדשה, שנקראת בפשטות "בני מנשה", נפתחה אתמול (יום ד') במסגרת שבוע התפוצות שמוביל משרד התפוצות. החיבור עם המוזיאון נוצר דרך אבנר אייזיק, יו"ר מרכז מורשת יהדות הודו בישראל, שיצר קשר בעניין עם דן תדמור, מנכ"ל מוזיאון "אנו" (לשעבר בית התפוצות).
"התערוכה המרהיבה ביופייה מציגה את הכמיהה העזה של בני מנשה לעלות לציון", אומר אייזיק. "הנכונות לוותר על החיים הנוחים באחד המקומות הקסומים על פני כדור הארץ, מראה עד כמה חזקה אמונתם ורצונם לשוב לחיק משפחתם. שבוע התפוצות הוא גם הזדמנות להציף את הבעייתיות במצב של קהילות קטנות שנותרות בתפוצות. בזכות פעילותו של משרד התפוצות, נשמר הקשר והזיקה למדינת ישראל".
התערוכה מומנה בסיוע משרד התפוצות – ושר התפוצות, נחמן שי, ומנכ"לית המשרד, ציונה קניג-יאיר, השתתפו במעמד פתיחת התערוכה. "התערוכה הזו היא עדות לגוונים השונים והמרתקים הקיימים בעם היהודי ברחבי העולם", אמר השר שי. "במסגרת שבוע התפוצות, אני מזמין את אזרחי ישראל לגלות עולמות חדשים ותרבויות חדשות, קהילות יהודיות, סיפורים והיסטוריה משותפת".
בהפקת התערוכה השתתף גם ארגון "שבי ישראל", הפועל כבר עשרים שנה להעלאת בני המנשה לישראל. לדברי יו"ר הארגון, מיכאל פרוינד, כ-5,500 בני ובנות הקהילה עדיין ממתינים בצפון-מזרח הודו לעלות לישראל: "התערוכה מספרת את הסיפור הנפלא והמרתק של הקהילה המיוחדת הזאת, וכולנו תקווה שדרכה הציבור בישראל ובעולם היהודי יוכל להכיר טוב יותר את בני המנשה ואת ההיסטוריה שלהם".
"החלטנו שזה נושא חשוב מאוד, ואנחנו רוצים שהמבקרים במוזיאון ייפגשו עם כל העולמות שקשורים אלינו", אומר האוצר, דביר צור. "לא רק מה שקורה שתי דקות מפה ומה שקורה בעולם המערבי, או בקהילות הגדולות בעולם שהיו בעבר או עדיין מתקיימות, אלא להציג מה קורה בקהילה מבודדת. מה קורה בקהילה שפתאום מגלה את יהדותה, או חושבת שהיא מגלה אותה".
"אנחנו לא מתיימרים לקבוע מה מעמדם", מבהיר צור. "הסוגיה הזאת מעלה שאלות רבות של גבולות ושייכות. כל אדם שיראה את התערוכה יוכל לשאול מחדש שאלות גם על עצמו: איפה אני? איך אני משתלב בפסיפס הגדול שנקרא העם היהודי? איפה אני שייך? מה מייצר את הקשר שלי לקבוצה הענקית הזו שפרוסה על כל העולם? אלה שאלות ראיות, שלא צריך לפחד מהן".
