שר הביטחון בני גנץ התארח בסוף השבוע בתוכנית "אופירה וברקוביץ'" כמי שמגיע למועדון אוהדים. השניים תלו בו עיניים מעריצות והרימו לו כדורים קלים להנחתה בסגנון "האם אתה רוצה להיות ראש ממשלה?". גנץ השיב בחיוב והצמד הנהן בהתלהבות. שאלה טובה שלא נשאלה היא מדוע גנץ חושב שהוא מתאים לתפקיד או בעל סיכוי להיבחר, כי אין לכך שום אישוש בסקרים, שלא מנבאים למפלגת כחול לבן יותר משמונת המנדטים שקיבלה בבחירות האחרונות. במידת ההתאמה לראשות הממשלה קיבל גנץ 9% (בסקר של ערוץ 13 בשבוע שעבר), בדומה לנפתלי בנט, לעומת 46% לבנימין נתניהו ו-15% ליאיר לפיד.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• שרון צודק, לכן הוא חייב להתנצל על ההתנתקות
• אז מה נשתנה? חופשת לידה בכפייה
• על מי מאיים קובי אוז
• מינימום מתנחלים, מקסימום שטח
הסבר למצבו הבינוני בסקרים אפשר היה לקבל בהתבטאותו המדוברת מישיבת הממשלה בתחילת השבוע, שם האשים את ראש הממשלה בהתעלמות ממנו: "להרבה אנשים יש קרדיט על עבודת הממשלה הזו, אבל מול המצלמות דיברת רק על 'אני ואני ואני'. אני בחדר ואתה מתייחס אליי כאילו אני שר הרווחה. היית צריך להזכיר אותי".
איך הסתנן המשורר הרגיש הזה למערכת פוליטית כה כוחנית וצינית? מדובר הרי בשר ביטחון שמופקד על הנושא החשוב ביותר במדינת ישראל, עם תקציב של עשרות מיליארדי שקלים, ושכל אמירה שלו מסוקרת בהרחבה בתקשורת (שלא לדבר על סדרת פגישותיו עם בכירי הרשות הפלסטינית). והוא עוד דורש מחמאות מראש ממשלה שמייצג ביום טוב חמישה מנדטים ונתפש כמי שמכהן על כרעי תרנגולת? אם כבר, דווקא בנט זקוק בדחיפות למחמאות מגנץ.
הנהי הזה מעיד על בעיה מרכזית בדימויו של גנץ: הוא לא מציג את הקשיחות הנדרשת ממי שחותר לראשות הממשלה ונזקק לעור של פיל כדי להתמודד עם התפקיד. בעבר התלוצץ רובי ריבלין ואמר על אריאל שרון: "באפריקה התגלה פיל עם עור של שרון". לגנץ אין את זה. גם כשהוא אומר את הטקסטים החזקים ביותר (למשל היום על איראן), נדמה שהוא משדר חולשה פיזית ויציבה רופפת.
גנץ מכהן כשר הביטחון מאז מאי 2020. זה נתן לו הישג סביר של שמונה מנדטים, אבל עדיין לא מדובר במספר שמלמד על תמיכה גורפת שתהפוך אותו למנהיג השמאל-מרכז
אם גנץ סבור שתפקיד שר הביטחון יעשה עבורו את המלאכה כמי שטוען לכתר, הוא עלול להתבדות. ההיסטוריה הפוליטית הקרובה דווקא מוכיחה ששירות במשרד המרכזי הזה לא מקנה יתרון אלקטורלי. הנה כמה דוגמאות:
יצחק מרדכי היה שר הביטחון בממשלת נתניהו הראשונה. הוא הסתכסך עימו והקים את מפלגת המרכז יחד עם אמנון שחק, דן מרידור ורוני מילוא. מרדכי הועמד בראש הרשימה אבל תפקיד שר הביטחון ברזומה לא סייע לו והמפלגה זכתה בבחירות 1999 בשישה מנדטים בלבד, ולאחר מכן התאדתה הקריירה הפוליטית שלו בנסיבות פליליות.
אהוד ברק היה שר הביטחון במחצית השנייה של ממשלת אולמרט והמשיך בתפקיד בממשלת נתניהו השנייה. ב-2011 הוא פרש ממפלגת העבודה, שמרבית חבריה רצו לפרק את השותפות עם הליכוד, והקים את סיעת "עצמאות". הוא תכנן להתמודד במסגרתה בבחירות 2013, אבל הסקרים הבהירו לו שלא יצליח לעבור את אחוז החסימה והוא פרש מן החיים הפוליטיים.
גם למשה (בוגי) יעלון היו ברזומה כמה שנים כשר ביטחון, מה שלא עזר לו לקראת בחירות 2019: הוא הקים את מפלגת תל"ם, אבל כשהבין שלא יעבור את אחוז החסימה העדיף לחבור לקוקפיט של כחול לבן וכיום הוא כבר מחוץ למערכת הפוליטית.
בני גנץ על איראן, היום
(צילום: המכון למדיניות ואסטרטגיה, אונ' רייכמן)
גם אביגדור ליברמן, שהתפטר מתפקידו כשר ביטחון ומהקואליציה לקראת בחירות 2019, לא הצליח להתרומם וקיבל לאחר מכן חמישה מנדטים בלבד. שלא לדבר על בנט, שכיהן כשר ביטחון בממשלת המעבר של נתניהו ולאחר מכן לא עבר את אחוז החסימה עם "הימין החדש".
ד"ר ברוך לשםגנץ מכהן כשר הביטחון מאז הקמת ממשלת החילופים במאי 2020. זה נתן לו הישג סביר של שמונה מנדטים בבחירות 2021, אבל עדיין לא מדובר במספר שמלמד על תמיכה גורפת שתהפוך אותו למנהיג מחנה השמאל-מרכז. מה הלקח שהוא יכול להסיק מכך?
לקראת הבחירות הבאות, קיימת אפשרות סבירה לאיחודים בתוך הגושים. למשל, חיבור בין מפלגות תקווה חדשה לימינה. על הנייר, ובמערכת פוליטית עניינית, ניתן היה לשקול גם איחוד מחודש של גנץ עם לפיד, אלא שהאיבה ביניהם מאז פירוק כחול לבן כנראה לא תאפשר זאת לעולם. לכן, בבחירות הבאות יישאר גנץ כנראה תחת תקרת הזכוכית של שמונת המנדטים. במקרה הטוב מבחינתו, הוא יוכל לסחוט תפקיד בממשלת הליכוד. במקרה הרע הוא עוד עלול לפגוש את לפיד באופוזיציה.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
