צילום: ירון שרוןמרתף בבטן האדמה: בנה את ביתו מעל מערה שעומקה 43 מטר
קבלן הבניין מצא מגרש ייחודי להשתקע בו: שטח ציורי בפרוזדור ירושלים ומערה תת-קרקעית מלאה בנטיפים, זקיפים ואפילו נחל. "ראיתי בזה יתרון ומשהו ייחודי. אמרתי לעצמי 'איזה יופי, יש פה אתגר, בוא נכניס קצת עניין לבנייה'", הוא מספר. צפו
| פורסם:21/01/2022
(בימוי: אסף קוזין, צילום: ירון שרון, עריכה: גיא פוקס)
במבט ראשון, הבית של בני גרניט (55), קבלן בניין במקצועו, נראה כמו יתר הבתים ביישוב צור הדסה הציורי ששוכן בפרוזדור ירושלים. מי שבא לביקור בבית הצבוע בכחול ככל הנראה לא היה מנחש שהוא עומד מעל מערה שעומקה כ-43 מטרים.
"בניתי למערה חדר עם פתח מיוחד", הוא מספר תוך כדי סיור בבית. הוא פותח בחוזקה דלת ברזל ברצפה וחושף פיר עמוק שממנו מבצבץ סולם ברזל דק. "זה סולם של 18 מטר עד הקרקעית הראשונה של המערה, זה כמו לרדת 6 קומות, בהתחלה בתוך פיר באדמה ואז באוויר, זה מעט מתנדנד אז תחזיקי חזק", הוא אומר באגביות ומתחיל לעטות רתמה, קסדה, פנס ראש ונעליים סגורות.
"כולם יורדים רתומים", הוא פותח בתדריך בטיחות. "חשוב להיזהר כי יש הרבה סלעים, הרבה בוץ, 100 אחוז לחות וחושך מצרים. תנשמו לאט, וברגע שאתם מגיעים למטה זוזו הצידה כדי שלא תיפול אבן ותפגע לכם בראש", הוא מסכם, והמסע מטה מתחיל. כשאנחנו מגיעים לקרקע, גרניט מתיישב על סלע גבוה במערה ופוצח בהסבר על המקום הבראשתי ויוצא הדופן שהוא קורא לו בית.
"באזור מטה יהודה יש שתי מערות פרטיות", הוא מסביר, "בחברון יש את מערת אברהם אבינו, ופה את המערה של בני שהכניסה אליה היא אך ורק דרך הבית שלי". רוחבה של המערה נע בין 16 ל-20 מטרים ועומקה המקסימלי, כאמור, הוא 43 מטרים אל תוך האדמה. נטיפים וזקיפים, בוץ ונחל שעובר בתחתיתה הם רק חלק מפלאי הטבע שקיימים שם, וב-12 השנים האחרונות גרניט למד להכיר בה כל סנטימטר.
איך הגעת למקום הזה בכלל?
"בשנת 98' שווקו כאן מגרשים לאורך כל הרחוב הזה. המגרש הזה, בן 503 מ"ר, שווק בידי מנהל מקרקעי ישראל, ומי שקנה אותו עשה תוכניות והתחיל לבסס את המגרש ולבצע קידוח כדי להציב יסודות למבנה העתידי שייבנה פה. בקידוח ה-23 מקדח המיקרופייל (סוג של מקדח בורות, ש"ש) נפל פנימה. הקידוחים חדרו את גג החלל הזה ויצרו את פתח הכניסה".
אחרי שהמערה התת-קרקרעית התגלתה, בעל המגרש החליט להחזיר אותו למנהל מקרקעי ישראל. שם התערבה גם הרשות לחקר מערות שמיפו את המערה החדשה והחליטו לשווק אותה לאזרחים, תוך ציון שמתחת לשטח המגרש קיימת מערה. "אף אחד לא ניגש למרכז", מסביר גרניט, "כמובן שרוב האנשים רואים בזה פגם, אבל אני ראיתי בזה יתרון ומשהו ייחודי. אמרתי לעצמי 'איזה יופי, יש פה אתגר, בוא נכניס קצת עניין לבנייה'".
"יש בינינו אנרגיה טובה"
גרניט עסק בתחום הבנייה במשך כמעט 20 שנה ויצא לפנסיה בגיל 42. אחרי שרכש את המגרש, הוא לקח את תכנון ובניית הבית כפרויקט אישי. "תכננתי את הבית הזה מההתחלה ועד הסוף", הוא אומר. "היו הרבה הצעות של הרבה גורמים למלא את המערה, ליצוק פנימה בטון ולשכוח ממנה, אבל אני לא רציתי. חבל היה לי למחוק נכס טבע כזה מעל לפני האדמה".
"כשבניתי את הבית הייתה כאן השקעה רבה יותר מכל בית אחר שהתעסקתי בו", הוא מספר. "אפשר לומר שנעשתה כאן יצירת אמנות מבטון. הבית כולו מרושת שתי וערב בקורות בטון, כדי שגם אם המערה תקרוס פנימה, הבית יישאר עומד על זיזים חזקים שקיימים בתחתיתו. אני לא חושב שאדם מהשורה היה יכול להתמודד עם המערה הזאת. מערה מתחת לבית היא בסופו של דבר צרה למי שלא מבין בזה, אבל בשביל זה המערה נפגשה איתי".
מה הייתה התגובה הראשונה שלך כשביקרת במערה?
"מיד אחרי שקניתי את השטח ירדתי לראות במה מדובר, לגבש עם עצמי מה אני רוצה לעשות במערה וגם להקשיב לה ולהבין מה היא רוצה שיהיה עליה. ירדתי פנימה בעזרת סולם חבלים מאולתר, ובפעם הראשונה שהייתי שם חיבקתי את הסולם ולא רציתי לזוז משם. נשארתי ככה אולי 5 דקות, משקיף פנימה מלמעלה על החלל הזה. זו הייתה חוויה קצת מפחידה וקצת מלהיבה, מעין פגישת הכירות, בליינד דייט עם משהו שהוא שלך כרגע, אבל אתה לא יודע אם באמת תוכל לבנות עליו את הבית הגדול הזה או שכל מה שהיא תוכל להחזיק זה צריף שלא יכביד עליה".
סולם החבלים הפך בהמשך לסולם הברזל המרותך שנמצא בה עד היום, אך התוכנית המקורית של גרניט הייתה שונה לגמרי. "כשהייתי צעיר חלמתי לחצוב את פיר הכניסה לגודל של מעלית ולהוריד מעלית עד הקרקע, כדי שהגישה תהיה נוחה. אולי אפילו לחצוב מנהרה ולחבר אותה לוודאי הסמוך". אך לימים הוא החליט להשאיר את החלומות לצעירים שיגיעו אחריו. "ברור לי שבחזון אחרית הימים הילדים שלי, הנכדים שלי, הנינים שלי או לא יודע מי, ישתמשו במערה ויפעילו אותה. בינתיים אם תהיה מלחמת אטום עם אירן אני אמכור לפה מינויים, יהיה פה מקלט אטומי", הוא צוחק.
איך אנשים מגיבים כשהם שומעים שיש לך מערה מתחת לבית?
"לפני שאני מספר להם את זה, אני מספר להם משהו יותר גרנדיוזי" הוא אומר. "שיצאתי לפנסיה בגיל 42. 'יש לו מערה, הוא הפסיק לעבוד, עושה יין', יש שיאמרו שאני תמהוני, ויש שיאמרו שניצחתי את החיים". גרניט לא מתבייש אפילו לרגע במערה שלו, להיפך. הוא דואג לציין כמה מערכת היחסים ביניהם טובה. "יש בינינו אנרגיה טובה, לא ראית כמה אני מחייך?", הוא שואל מחויך.
ובכל זאת, לא מפחידה אותך המחשבה שיש מתחתיך מערה בכל זמן נתון?
"אני ישן בדיוק מעל הפתח של המערה. זה לא מפחיד, זה אפילו קצת רומנטי אני חושב. כי לפעמים בשקט של הלילה היא מתחילה לדבר ולנשום כמו גוף חי. ביום חורף קר שיורד שלג פתאום היא מתחילה להוציא אוויר חם. וביום קיץ בוער בחוץ, אני נכנס לחדר וכל החדר מצונן. אני אוהב לשבת שם ולהקשיב לרחשים שלה ולשקט שבפנים". הוא מספר.
"הדבר שהכי מייחד את המערה זה ההתנתקות מכל דבר אחר. אין כמובן קליטה, אין טיפת אור, היא אטומה לגמרי". באחת הפעמים הראשונות בהן גרניט ירד למערה, הוא לקח איתו פנס גדול וברגע ספונטני אחד, החליט לכבות אותו, לשבת בשקט ולהקשיב. "רציתי לשמוע את טפטופי המים, את היומיום של ארץ בראשית. להרגיש את השקט שמתחת לאדמה ולהבין איך זה יהיה גם עוד 120 שנה לחיות פה. יש שם איזה דו-שיח של האדם כלפי פנימה, דרך מיוחדת להיפרד ממעבה האדמה, רגע לפני שעולים חזרה לפני כדור הארץ".
תודה לדורון ודני ממועדון שוחרי המערות הישראלי
