3

"עוד קשה לי לומר את המילה מלחמה": הזיכרונות מלבנון הפכו לשיר

יאיר היה שם בקרב בינת ג'ביל כשרועי קליין קפץ על הרימון. שחר היה חובש צעיר שחיילים גססו לו בין הידיים. המוזיקאי איל עמנואל כהן נפגש עם שניים מחבריו שלחמו במלחמת לבנון השנייה, ויצר מזה שיר: "לא הייתי ליד החברים ברגע האמת, וזה מייסר, אז לפחות אני משתתף איתם במלחמה על החיים שאחרי המלחמה"

תמונה כללית
שמואל מוניץ | פורסם: 03/05/2022
המפגש של איל עמנואל כהן עם חבריו שלחמו בלבנון (צילום ועריכת סרט: דביר קרן. צילום ועריכה פתיחה וסגירה: שלומי ביטון)
ביולי 2006 ליווה איל עמנואל כהן את חבריו, כשנסעו באוטובוס לכיוון הכניסה ללבנון. החברים יצאו למלחמה בלעדיו – והוא, רצה הגורל, נשאר מאחור. הוא חיבק את חבריו, נפרד מהם לשלום וחזר דרומה. בחלק מהמקרים, היה זה החיבוק האחרון.
<< הכול על העולם היהודי – בדף הפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
המפגש עם שניים מחבריו שלחמו במלחמת לבנון השנייה, יאיר דיעי ושחר גורפיין, הוליד את השיר החדש של המוזיקאי הצנוע והעדין, שפרץ ב"The Voice" לפני כשבע שנים, ושובר שתיקה בת חמש שנים. בפגישה הציפו השניים את הזיכרונות הכואבים ממלחמת לבנון השנייה, והעלו מחשבות על גבורת הלוחמים ועל אובדן החברים. השיר "אנשים אוהבים" הוא עיבוד של הדברים ששמע כהן מחבריו, ובכך הוא נתן להם פה – ומנגינה.
"אנשים אוהבים" – הקליפ הרשמי
לשיר מתלווה סרטון עם קטעים מהמפגש בין החברים לנשק. "אולי בתת-מודע השיר הזה הוא פיצוי קטן לעצמי. לא הייתי שם ליד החברים ברגע האמת, וזה מייסר", אומר כהן, "אז לפחות אני מהדהד אותם, משתתף איתם במלחמה על החיים שאחרי המלחמה".

"בדיעבד הבנתי שקליין קפץ על הרימון"

כהן היה באותם ימים חייל בגדוד 51 של גולני, אבל לא יצא למלחמה. "הסיבה פשוטה מאוד", הוא מסביר. "הייתי בקורס מ"כים – ואז הבנתי שאני רוצה להתחתן, ועמדתי לקראת אירוסים. החלטתי לוותר על הקורס ועל הקצונה. בתור מעין עונש על בזבוז ההקצאה, העבירו אותי למפקדה לתקופה קצרה. בדיוק באותה תקופה פרצה המלחמה. עוד לא הספקנו ממש לעכל מה קורה".
צילום: דביר קרןאיל עמנואל כהן מחבק את יאיר דיעי במפגש. "לא הייתי שם ליד החברים ברגע האמת, וזה מייסר" (צילום: דביר קרן)
בשיחה ביניהם, דיעי וגורפיין חזרו לקרב הקשה בבינת ג'ביל בשבוע השלישי ללחימה. שמונה לוחמים נפלו בקרב ההוא מול כוחות חיזבאללה: רס"ן רועי קליין, סרן אלכס שוורצמן, סגן עמיחי מרחביה, סמ"ר שמעון דהן, סמ"ר עידן כהן, סמ"ר אוהד קלאוזנר, סמל שמעון אדגה וסמל אסף נמר. שלושת האחרונים היו בני המחזור של איל. "שבועיים אחר כך יוסי אבוטבול, חבר כמו אח, נהרג יחד עם תאמר (תומר) עאמר", הוא מספר.
יותר מכול זכור מקרב בינת ג'ביל סיפורו של רועי קליין, שזינק על רימון והציל את חיי חייליו, תוך שהוא מקריב את חייו. "צעקו שיש רימון, ראיתי אנשים קופצים לצדדים, ולא הבנתי איך הוא לא פגע באף אחד", נזכר יאיר דיעי במפגש המצולם. "אני חושב שאפילו ממש ראיתי את הרימון הזה. בדיעבד הבנתי שקליין קפץ עליו".

"בן ישיבה צעק: 'למה, אלוהים?'"

השיר הוא סנונית ראשונה מהפרויקט "לעבור את הקו", שבמסגרתו נפגש כהן עם אנשים שונים שמספרים לו את סיפוריהם, ויוצר מוזיקה שמתבססת על דבריהם. המפגש עם חבריו הלוחמים הוציא מהם רגשות עזים. שחר גורפיין היה אז חובש קרבי. "תאר לך – ילד בן 19 שחובש מחלקה שלמה, חלקם גוססים לו בין הידיים", אומר כהן בעצב.
צילום: דביר קרןשחר גורפיין. "הייתי עושה את זה עוד פעם" (צילום: דביר קרן)
"אם הייתי חוזר אחורה, הייתי עושה בדיוק את אותם דברים, בידיעה שאני הולך לקרב ועומד לעבור את מה שאני עובר", סיפר גורפיין במפגש. "הייתי עושה את זה עוד פעם". המילים שלו נכנסו גם לשיר.
גורפיין הוא לא אדם מאמין, וסיפר כי המלחמה חיזקה את האתאיזם שלו. "אני זוכר קטע בקרב שראיתי את אחד מבני הישיבה נכנס לבית וצועק: 'למה, אלוהים? למה זה מגיע לילדים האלה?' הוא צעק את זה, והמשפט מהדהד לי בראש".
כהן התרשם מהכעס ומהזעקה, והכניס אותם לשיר. "בתור אדם דתי", ענה לחברו, "אני דווקא רואה את זה הפוך: דווקא כשאני כועס על דברים שאני מרגיש שהם לא מסודרים ולא כמו שהם אמורים להיות – דברים הרבה יותר קטנים מזה, כמובן – הכעס מחוסר ההיגיון הזה בא על בסיס זה שאני מרגיש שאמור להיות סדר. כמו שאתה כועס על אשתך, לצורך העניין. דווקא הכעס מבטא איזושהי ציפייה, אהבה ואמון".

לחיות או למות

"כדורים ליד הראש / פיצוץ העיף לי את המשקפיים / שאלתי את עצמי על מי אני יורה", שר כהן בתיאור הקרב. "עימני איבד את הראייה / פתאום הוא קם כמו סוריקטה ומקלל בקולות / קראנו לו שישב / והוא ממשיך בצעקות / אני לא יודע איך הוא חי / ועוד חזר לראות".
יאיר דיעי הוא זה שפיצוץ העיף את משקפיו, ו"עימני" הוא יניב עימני, שאכן איבד את הראייה תוך כדי הקרב – והיא חזרה אליו בהמשך.
צילום: דביר קרןיאיר דיעי. "זו שאלה שאני שואל את עצמי כל הזמן – לחיות או למות. בסופו של דבר אני פה" (צילום: דביר קרן)
דיעי מודה שעד היום קשה לו להשתמש במילה "מלחמה". כשכהן אמר לחבריו שישראלים שהיו שומעים אותם היו מכנים אותם גיבורים, הוא ביקש לחמוק מההגדרות האלו: "אני חושב שאנחנו אנשים כמו כולם, והיינו בזמן הנכון, או הלא-נכון. לפעמים אנחנו מרגישים שזה היה הזמן הנכון, ולפעמים הלא-נכון. זה המצב. זה נכפה עלינו. צריך להבין משהו בסיסי – רוב מי שהיה שם הם אנשים פשוטים. תפקדנו כמו שכל אחד היה מתפקד".
"נראה לי שזה מה שמאחד אותנו בעם הזה. כולנו אנשים פשוטים שבאים ונלחמים על המדינה", הוסיף גורפיין. "כולנו באנו באותה מטרה. במלחמה אתה גם הופך להיות אח של החברים שלך, בצורה מסוימת".
צילום: דורס"ן רועי קליין ז"ל. קיבל לאחר מותו את עיטור העוז (צילום: דו"צ)
דיעי בוחר בחיים למרות הקושי שבהתמודדות עם השלכות המלחמה, אבל מבחינתו הבחירה הזו לא ברורה מאליה. "בינתיים אני בוחר בחיים, אבל אני קם כל בוקר וחושב – טוב לי או לא טוב, אני רוצה לחיות או לא רוצה לחיות, ועם זה אני זורם במהלך היום", לדבריו. "זו שאלה שאני שואל את עצמי כל הזמן – לחיות או למות, מה אני בוחר. לא מבחינה פיזית, אלא נפשית. בסופו של דבר, אני פה. המטרה שלי היא להיות מאושר. בסופו של דבר, אני צריך להיות מאושר עם מה שאני עושה בחיים. שיהיו מסביבי אנשים טובים, אנשים אוהבים. אנשים".

חלק מסיפור גדול

"אנשים אוהבים", קרא כהן לשיר. "הפרויקט 'לעבור את הקו' נולד כשהרגשתי שעמום. שעמום מלכתוב ולהלחין רק את עצמי. צר עולמי..." מספר כהן. "אז בפרויקט הזה אני פוגש כל מיני אנשים ונשים שיש להם מה לספר – ומהשיחה איתם נכתב סינגל".
"זה פרויקט שהוא גדול ממני. החברים שלי שהצטלמו במפגש, לא שמעו עד עכשיו את השיר. הם מחכים ליום הזיכרון עצמו, שבו גם ככה דלתות הנפש פתוחות בנושא הזה. זה שיר שמעורר תחושות חזקות. הבית הראשון עוסק בקרב עצמו, משהו בסגנון 'גבעת התחמושת'. הבית השני כבר עוסק בהמשך, בפוסט-טראומה. כשהבוסית של שחר לא מבינה אותו, והוא מתפטר מהעבודה. הבית האחרון נוגע בתקווה לעתיד".
צילום: דביר קרןאיל עמנואל כהן. שובר חמש שנות שתיקה (צילום: דביר קרן)
איל עמנואל כהן (36) היה מהמתמודדים הבולטים בעונה השלישית של התוכנית "דה וויס", וסיים אותה במקום השלישי. הוא מוכר כאיל, אבל עם הזמן החל להשתמש גם בשמו השני.
הוא גר בכפר תפוח בשומרון, נשוי למאיה ואב לחמישה. השיר החדש בא כאמור לאחר תקופה ארוכה של שתיקה. "בכל התקופה הזו, המשפחה שלי הייתה חבל ההצלה. זה היה העוגן. מהפחדים לצאת לאור ולתחזק את התדמית במרדף הזה, ברחתי אל המשפחה שלי. השקעתי הרבה באבהות", הוא מספר.
מה גרם לך לרצות לברוח? "הוצאתי אלבום ראשון, והייתי גאה ושלם – אבל גם ממש עייף. להשקה של האלבום הגעתי כבר בלי אנרגיות. זה נראה לי כמו ריצה מטורפת אחרי הזנב של עצמי, רק לנסות לכבוש עוד קהל ועוד סינגל ועוד שיר, ולא התחשק לי. זה כבר לא היה מתאים לי. אחרי מופע ההשקה לאלבום, פשוט עזבתי".

לא לפחד כלל

אף שלא הוציא בתקופה הזו שירים חדשים, כהן הופיע לא מעט בשנים האלו. במקביל הוא מורה בבתי ספר יומיים בשבוע, מקליט זמרים אחרים, מפיק וכותב תוכן. זמן מה חיפש לעצמו נישה משלו, עד שמץ הרעיון של "לעבור את הקו": "בשלב מסוים התחלתי לחשוב במה אני טוב ובמה אני יכול לתרום. אני אוהב לפגוש אנשים ולדבר איתם".
צילום: אבישי בדולחאוהב לפגוש אנשים ולדבר איתם. כהן (צילום: אבישי בדולח)
למעשה, המפגש עם גורפיין ודיעי הוא הפרק הראשון בסדרת רשת שתלווה את השירים במיזם, ותהיה חלק בלתי נפרד ממנו. "צולם עוד פרק עם קובי אוז ופרופ' מאיר בוזגלו, על מזרחיות ומסורתיות, וגם משם יהיה שיר. פרק נוסף יהיה עם אלון גל, ויהיו עוד", מגלה כהן. "לקח הרבה זמן עד שזה הבשיל, בעיקר מבחינת האומץ שלי לא לפחד. כשאתה יוצר יש ממך הרבה ציפיות, צריך לדעת לעמוד מול עצמך ולומר: זה מה שאני טוב בו, ואלה החלומות שלי".
יש משמעות מיוחדת לבחירה בשיר הזה כראשון בפרויקט? "חבר שהיה שם, אמר לי: 'אין יום שאני לא חושב בו על הקרב'. עברו כמעט 16 שנה מאז. אני כל כך שלם עם זה שזה השיר הראשון, שהמסע מתחיל ממתן מקום לסיפור המיוחד הזה, של קרב בינת ג'ביל. עם כל הטלטלה שהשיר יכול להביא איתו, אני מרגיש שיש בו גם רפואה.
"זה קשה, יש בזה סבל, לפעמים הם מקללים את מה שעברו שם – אבל בסוף זה חלק מסיפור גדול ששווה לחיות למענו. זה חלק מהסיפור שלנו. זה כמו עקידת יצחק, הסיפור המשוגע הזה שהוא גדול מהחיים, והתחיל את הלידה שלנו כעם".

אנשים אוהבים

מילים ולחן: איל עמנואל כהן
אחרי שלושה ימים בפנים ארבע בלילה או בבוקר משפרים עמדה ובדמדומים מוצאים בית מתאים והדלת לא נפתחת אמרו שאסור לנוע ביום לאט-לאט עלה האור הסיפור נגמר, הבנתי הדלת לא נפתחת הכאוס התחיל
כדורים ליד הראש פיצוץ העיף לי את המשקפיים שאלתי את עצמי על מי אני יורה עימני איבד את הראייה פתאום הוא קם כמו סוריקטה ומקלל בקולות קראנו לו שישב והוא ממשיך בצעקות אני לא יודע איך הוא חי ועוד חזר לראות
בסוף הדלת נפתחה נכנס לבית בן ישיבה צעק: למה אלוהים, למה? אספנו לבית את הפצועים אני לא קינאתי בחובשים
אם לא הייתי שם היום הייתי במקום אחר אבל אני לא אשקר אם היו נותנים לי לבחור שוב זה מה שהייתי עושה בדיוק את אותם דברים הייתי עושה
אמרו שהכי טוב לחזור ישר לצבא כמו לעלות על הרכב אחרי תאונה אז חזרתי מתוך פלוגה נשארה מחלקה עוד קשה לי לומר את המילה מלחמה
הבוסית אמרה: שריינו את ה-24.7. ערב למשרד ואני קצר לאנשים אמרתי שאני לא בא, אני צריך שקט. היא לא מוכנה לשמוע כי זה היה מזמן התפוצצתי ורבתי, אספתי דברים ועזבתי
אני בוחר לחיות, בוחר להיות שמח או שהם בוחרים בי, החיים אני רואה את הסוף, לא, זה לא עצוב נשבר לי מרחמים עצמיים עוד קשה לי לומר את המילה אהבה אני חי את היום ואת התקווה שיהיו מסביבי אנשים טובים אנשים אוהבים אנשים
לכתבה זו 3 תגובות
הוספת תגובה
3

תגובות

close-fullscreen-comment
הוספת תגובה
3.

אני מעביר ערוץ. עברו כבר 15 שנה ואני עדיין מדחיק את הדבר הזה. משתדל למחוק את זה כמה שיותר.

2.

1.

0
מצב לילה
מצב לילה