הרשת החברתית: איך הפכה מאמאנט מליגת כדורשת לתנועה חברתית תומכת

כשאנריקה דלמונטה גילתה שהיא חולה בסרטן השד, בנות הקבוצה ליוו אותה לכל טיפול. כשהבת של אביבית שירן נפצעה אנוש בתאונה, כל הליגה נרתמה לסייע לה. כשוואלא חג'יג' נפצעה קשה ואיבדה את עבודתה, בנות הקבוצה לא נתנו לה לשקוע. שלושה סיפורים של נשים שהרשת הספורטיבית הזאת הפכה עבורן לרשת של תמיכה

לימור גל | פורסם:21/05/2022
צילום: יונתן בלוםהרבה יותר ממסגרת ספורטיבית. אנריקה דלמונטה, עופרה אברמוביץ', אביבית שירן וואלא חג'יג' (צילום: יונתן בלום)
כשעופרה אברוביץ' הקימה את מאמאנט היא לא שיערה שהיא תהפוך עם הזמן מליגת כדורשת ספורטיבית של אימהות לרשת רחבה, חזקה ועוצמתית בהרבה מייעודה המקורי. "כנראה שיש מכנה משותף לכל האימהות בעולם, שגרם לארגון שלנו להפוך מליגת ספורט לתנועה חברתית", היא אומרת.
עוד ספורט והעצמה:
אברמוביץ', נשואה ואם לשתיים מכפר סבא, יזמה את הקמת הליגה הראשונה בכפר סבא ב־2005. מאז הוקמו ליגות מאמאנט בערים רבות בארץ ומשחקות בהן אלפי שחקניות. המודל של מאמאנט יצר ליגות עירוניות שבהן מאוגדות אימהות בהתאם לבתי הספר שבהם לומדים ילדיהן. "לשחקניות יש מכנה משותף מאחד - היותן אימהות והעובדה שהילדים שלהן לרוב לומדים ביחד, שגובר על כל משתנה אחר", מסבירה אברמוביץ'. "לא משנה הגיל, המקצוע, המוצא - כל אמא יכולה להצטרף ולהרגיש נוח".
עופרה אברמוביץ': "כנראה שיש מכנה משותף לכל האימהות בעולם, שגרם לארגון שלנו להפוך מליגת ספורט לתנועה חברתית"
התוצאה של המבנה הזה גרמה כנראה למאמאנט להפוך לארגון שהוא הרבה מעבר לארגון ספורט. "הפלטפורמה שלנו יוצרת גלים נוספים לספורט ולכושר", מספרת אברמוביץ'. "בעקבות טורניר 'גם אני מודעת', למשל, שמטרתו לעורר מודעות לבדיקה מוקדמת לגילוי סרטן השד, לא מעט נשים הלכו להיבדק, ואכן לא מעט נשים גילו בזכות הבדיקה את המחלה וחייהן ניצלו".
הנה שלושה סיפורים של נשים שהרשת הספורטיבית הזאת הפכה עבורן לרשת של תמיכה חברתית וסייעה להן בהתמודדות עם משברי החיים שמחוץ למגרש.

קבוצת תמיכה למשברים

ברגעים הקשים של הכימותרפיה, כשאנריקה דלמונטה, בת 55 מירושלים, ניסתה לדמיין את הניצחון העתידי שלה, תמיד עלתה לה בראש אותה תמונה: היא על מגרש הכדורשת, רצה, מנחיתה את הכדור, מתחבקת עם חברותיה לקבוצת המאמאנט לאחר ניצחון. אבל קבוצת המאמאנט שלה לא מתחברת לחיים של דלמונטה רק בהיבט של הספורט והיכולת הפיזית - היא מחוברת בקשרי שתי וערב למאבק הגדול שניהלה במחלה. כמוה, לא מעט נשים שהתחילו לשחק במסגרות מאמאנט בשביל הספורט או הדיאטה גילו מהר מאוד שהקבוצה היא הרבה יותר מזה.
צילום: יונתן בלוםאנריקה דלמונטה. "המשפחה שלי היא החברות שלי, ובעיקר החברות ממאמאנט" (צילום: יונתן בלום)
המחלה התגלתה אצל דלמונטה, שמנהלת את התחנה של הטלוויזיה האיטלקית בארץ, השנה. "בסוף הקיץ, יום לפני ראש השנה, הרגשתי גוש בשד", היא מספרת. "זה היה יום לפני שטסתי לחו"ל, וכולם סביבי הרגיעו אותי שזה בטח החיסון השלישי, שלפעמים גורם לנפיחות בבלוטות הלימפה. הייתי בחופשה שלושה שבועות והגוש לא נעלם. מיד כשחזרתי הלכתי להיבדק, ותוך כמה שבועות התחלתי את הכימותרפיה".
איך מרגישים כשמקבלים כזאת בשורה? "זה היה כמו לקבל מקלחת קרה. את תמיד שומעת שזה קורה לאחרים ולא באמת מאמינה שזה יכול לקרות גם לך, והנה, זה קרה לי. זה שוק שאת לא יודעת איך לקבל אותו. אבל בסופו של דבר הפנמתי והצלחתי להתמודד, לא מעט בזכות החברות בקבוצה, שתמיד ידעו איך לתמוך, מה להגיד, איך לעודד ולהיות לידי כשהייתי צריכה, וגם כשלא ידעתי שאני צריכה. אני בת יחידה, עולה חדשה־ישנה מאיטליה מלפני כמעט 30 שנה. אין לי משפחה בארץ. המשפחה שלי היא החברות שלי, ובעיקר החברות ממאמאנט".
איך הן תמכו בך? "במה לא. במשך שלושה חודשים וחצי של טיפולים הן לא עזבו אותי לרגע. לכל טיפול הגעתי עם שתי חברות, כל פעם שתי בנות אחרות, שלא הלכו לעבודה אלא באו והיו איתי במשך כל הבוקר, חמש שעות. שלי גולדשטיין, הקפטנית של הקבוצה, פתחה קבוצת ווטסאפ בשם 'אנרגיות טובות', שהיו בה לא רק בנות מהקבוצה שלי אלא מכל העיר. בנות שרצו להיות חלק מהסיפור כי הן אמרו שעצם העובדה שהן תומכות בי עושה להן טוב. והייתה שם רשימת המתנה של מי באה איתי לטיפול. זו הייתה חגיגה, חפלה, עם צחוקים ודיבורים ושירים. היה טיפול אחד שהתקיים בזמן שהייתה התפרצות של קורונה, ובאותו יום לא יכלו ללוות אותי. אז אמרתי לבעלי, 'טוב, כנראה שאין ברירה, גם אתה צריך להשתתף'. אחת האחיות במחלקה אמרה לי שבדרך כלל אנשים באים לטיפולים עם מלווה, אבל משהו כזה היא עוד לא ראתה".
אנריקה דלמונטה: "אני עולה חדשה־ישנה מאיטליה. אין לי משפחה בארץ, המשפחה שלי היא בעיקר החברות ממאמאנט. במשך שלושה חודשים וחצי של טיפולים הן לא עזבו אותי לרגע"
ומחוץ לזמן הטיפולים? "הן היו נוכחות כל הזמן, לאו דווקא פיזית - הודעות ווטסאפ עם פרחים, פלייליסטים עם מוזיקה שמחה, התעניינות יומיומית של 'מה שלומך ואיך את', וגם עשו לי מסיבה לפני הטיפולים ועם סיום הטיפולים. הדברים הכי קטנים וגם כל מיני שטויות. לפני תחילת הטיפולים רציתי לגלח את השיער כדי שלא תהיה לי נשירה. אחת החברות אמרה לי: ’אולי לפני שאת מגלחת תעשי בלונד?’, וכך היה. היא צבעה לי את השיער ובמשך שבועיים הסתובבתי עם שיער בלונדיני. אני לא מאמינה שהייתי יכולה לעבור את התקופה הזאת כמו שעברתי בלי התמיכה העצומה הזאת".
איך התחיל הרומן שלך עם מאמאנט? "אני משחקת מאז 2015. תמיד עסקתי בספורט אבל לא בספורט קבוצתי. עשיתי הליכות, ריצות ופילאטיס, וכשנפתחה קבוצה בבית הספר של הבת שלי, שהיום היא בת 15 וחצי, החלטתי לנסות. באתי ונדבקתי. אני נמוכה וגם לא רזה כמו ספגטי, אבל זה כל היופי. כל אחת יכולה, לכל אחת יש את התפקיד שלה. אני טובה בהגנה. יש בקבוצה הזאת משהו מיוחד. זה מצחיק שגם בנות ששיחקו איתנו והפסיקו להתאמן ממשיכות להיות חלק מהקבוצה ולהגיע למפגשים. לא נפרדים מאיתנו".
יש משהו בחוויה הקבוצתית של הספורט שמוביל לקשר כזה חזק? "במקרה שלנו אני נותנת קרדיט לקפטנית שלנו. היא אישה שחיה את הנתינה לקהילה. תמיד השתתפנו בפרויקטים חברתיים לנזקקים, כמו הסעת סלי מזון או בישול ארוחות, זה ב־DNA של הקבוצה. כשחליתי זה הפך להיות אישי יותר, כאן מדובר במישהי מהקבוצה. זו כבר לא התנדבות, זו עזרה למשפחה. בעצם אנחנו כמו משפחה".
התמיכה הייתה גם בבני המשפחה שלך? "לכולנו היה קשה לעכל את הסיטואציה בהתחלה, גם לבת שלי. הסברתי לה שלא מתים כל כך מהר ושיש טיפולים טובים, אבל הכי חיזק אותה לראות איך אני עוברת את ההתמודדות בראש מורם ולא בדיכאון ובלי לרחם על עצמי. היא ראתה אימא חזקה, שנתמכת מהסביבה, וזה מרגיע. זה חיזק גם אותה. יכולתי לעשות את זה גם בזכות התמיכה שקיבלתי. חוץ מזה, חלק מהחברות שלי מהקבוצה הן אימהות של חברים שלה והיא בקשר איתן, כך שגם היא קיבלה תמיכה. פעם היא הראתה לי את הווטסאפ שלה ואמרה, 'תראי, אני מדברת עם שלי, חברה שלך, כמעט כמו עם החברות שלי'. הן ממש עודדו אותה. לפי דעתי בעלי קצת מקנא. הוא שאל אותי פעם איך השגתי כל כך הרבה חברות וצחק שאני צריכה ללמד אותו איך עושים את זה. אבל האמת שבני הזוג הם חלק מהתמונה, כי יש הרבה אירועים משפחתיים כמו קמפינגים".
את מתכננת לחזור לאימונים? "בטח. נותחתי לפני כמה שבועות, אבל כשארגיש טוב יותר אחזור להתאמן. בינתיים אני שותפה בקטע החברתי. הולכת למפגשים, הולכת לראות משחקים. אני חושבת שהמחלה שלי הייתה דבר שאיחד את הקבוצה עוד יותר".

ליגה של נתינה

גם אביבית שירן מקריית ביאליק, בת 55, אימא לשלושה (בן 32, בת 23, בן 22), מרגישה בתקופה זו את התמיכה של שחקניות מאמאנט. שירן, מנהלת קבוצות מיוחדות של מאמאנט כמו נשים ונערות בסיכון, שופטת ומאמנת קבוצה רגילה, שברה לפני כמה שבועות את הרגל, ובכל יום מגיעות אליה מבקרות עם דברים טובים, כולל נציגות מהמגזר הערבי שבאות אחרי ארוחת צום הרמדאן. אבל את החוויה המשמעותית של העטיפה החמה שמעניקות שחקניות מאמאנט חוותה שירן לפני כשנתיים, כשבתה עברה תאונת דרכים קשה והייתה במצב אנוש.
צילום: יונתן בלוםאביבית שירן. הבת אושפזה בטיפול נמרץ וכל ליגת כרמיאל טיפלה במשפחה (צילום: יונתן בלום)
"גרנו אז בכרמיאל, והבת שלי אושפזה במחלקת טיפול נמרץ בנהריה, מורדמת ומונשמת", היא מספרת. "זו תקופה שהייתי בה זומבי. תפקדתי על אוטומט. שום דבר מעבר לזה. לא הייתי בבית בכלל. הגעתי רק להתקלח ולישון כמה שעות. את חסרת שליטה ולא יכולה לעשות כלום למען הבת שלך. זה נורא. ומה שקרה זה שכל ליגת מאמאנט כרמיאל התארגנה, ובכל שבוע קבוצה אחרת לקחה על עצמה לדאוג לנו בכל המישורים. פשוט תחזקו אותנו. הגיעו אלינו הביתה ותקתקו אותו, מרמה של קניות בסיסיות וירקות ופירות ועד רמה של סירים וקופסאות עם ארוחות מבושלות במקרר. לשבת הכינו לנו חריימה וחלות ואורז וחמין ומרק תימני. כמויות עצומות. אני מתחילה להיזכר בזה ואני נהיית רעבה, אבל אז לא יכולנו לאכול בכלל. אמרתי להן שהן מגזימות. אבל לא עניין אותן. כל שבוע מישהי אחרת קיבלה מפתח מחברה שארגנה את המבצע, הגיעה לבית, ארגנה אותו וזרקה מה שצריך. תקתקו לי את החיים. לבית החולים הגיעו כל הזמן אנשים, שחקניות, מאמנות, שופטות, היו"רית, המנכ"לית. כל אחת גם הביאה איתה משהו. שתייה, עוגיות, מתנה לילדה, והיו משמרות כדי שלא נישאר לבד בבית החולים".
עד כמה התמיכה הזאת הייתה חשובה לך באותה תקופה? "אני לא יכולה לתאר. לא הייתי לבד לרגע, והחום והחיבוק הזה החזיקו אותי. גם אם רציתי ליפול, פשוט לא נתנו לי. כל הזמן אמרו לי, 'את חזקה', ואני צחקתי, 'מי חזק?'. פשוט החזיקו אותי במשך חודש וחצי, עד שהבת שלי יצאה הביתה. וגם אז המשיכו לעטוף אותי, לדאוג לי ולהזכיר לי שיש חיים. במהלך האשפוז התקיים אירוע 'גם אני מודעת', לקידום המודעות לבדיקות למניעת סרטן השד. ולא ויתרו לי. זו הייתה הפעם הראשונה שעזבתי את בית החולים, וראיתי שהשמים לא נפלו. גם בזה עזרו לי. הן המשיכו לשמור עלי עוד תקופה ארוכה, כי השיקום לקח זמן".
אביבית שירן: "בעיניי אנחנו תנועה חברתית לפני שאנחנו ארגון שעוסק בספורט. זה הרבה מעבר לרשת. זה ספורט שזמין לכולן. אין אצלנו מגזרים ועדות, כולן משחקות יחד, ערביות ויהודיות, דתיות וחילוניות. יש אפס שיפוטיות ומקסימום התחשבות וגמישות"
איך הגעת למאמאנט? "אהבתי ספורט כל החיים. כשהתחתנתי הפסקתי עם הספורט והתחלתי לרקוד ריקודי עם עם בעלי. גרנו אז בקצרין, שבה גדלתי, ויום אחד הציעו לי לבוא לשחק. לא מאוד התלהבתי מהרעיון, כי כדורשת נראה לי כמו מחניים עם כדור. אבל הגעתי פעם אחת - והתאהבתי. זה נכנס לי לדם. הצצתי ונפגעתי. זה סחף אותי לגמרי. זה הבית. ואחרי מה שעברתי יש לי הוכחות".
מה סחף אותך, הספורט או מה שמסביב? "מאמאנט זה הרבה מעבר לאימהות שבאות להתאמן. חשוב לי להגיע להישגים, אבל יש פה כל כך הרבה מעבר. את מכירה כל אחת עם הסיפור האישי שלה. אנחנו נשים, אנחנו מדברות ומקשיבות. כל אחת רוצה לנצח, אבל הדרך הרבה יותר חשובה. יש כאן כל כך הרבה נשים, שתמיד אני מוצאת את מה שאני צריכה בכוחות הפנימיים שלנו. למשל, אני שואלת שחקנית שהיא תזונאית מה כדאי לאכול לפני ואחרי אימון, או מה כדאי לנשים מהמגזר הערבי לאכול בחודש הרמדאן. יש לנו הכל. בעיניי אנחנו תנועה חברתית לפני שאנחנו ארגון שעוסק בספורט. זה הרבה מעבר לרשת. ראשית, כל אחת יכולה. זה ספורט שזמין לכולן. שנית, אין אצלנו מגזרים ועדות, כולן משחקות יחד, ערביות ויהודיות, דתיות וחילוניות, בחודש הרמדאן אין משחקי ליגה, בשבתות משחקים אחרי צאת השבת. יש אפס שיפוטיות ומקסימום התחשבות וגמישות".
ההיבט החברתי בא לידי ביטוי גם בקבוצות מאמאנט ייחודיות, כמו קבוצה של צעירים עם צרכים מיוחדים שמתאמנים עם צעירים רגילים. שירן, למשל, מאמנת נשים שהיו מכורות לסמים ולאלכוהול ונשים ונערות בסיכון. "כמו בקלישאה, אני באה להעצים ויוצאת מועצמת", היא אומרת. "אני תמיד אומרת שאני אגואיסטית. אני נותנת - אבל מקבלת הרבה יותר. אני בעצמי ג'ינג'ית טיפוסית, והמשחק הקבוצתי לימד אותי עם השנים לקבל פרופורציות, לא להתעצבן מול הפסד או שיפוט שנראה לי לא צודק, להקשיב, לבלוע רוק ולקחת אוויר. אלה דברים שאני מעבירה גם בקבוצות שאני מאמנת".

אי שם מעבר לרשת

גם ואלא חג'יג', בת 33 מיפו, שנפצעה לפני חודשיים בזמן משחק וקרעה את הרצועה בברך, חוותה את הכוח התומך של הקבוצה. חג'יג', אימא לשניים (בן 9 ובת 7 וחצי), משחקת בקבוצה שלוש שנים וחצי, ולדבריה החברויות שנוצרו בקבוצה הן "מעבר לרשת". "תמיד אנחנו בקשר, נפגשות, נוסעות לטיולים, יוצאות אחרי אימון", היא מספרת, "אבל מאז הפציעה כל הזמן הבנות מתעניינות, מעודדות. עד הפציעה עבדתי כמנהלת מפעל סלטים, אך לאחר הפציעה פוטרתי. מאז הבנות לא נותנות לי להישאר בבית ולשקוע, מתעקשות שאבוא לאימונים רק כדי להיות איתן. זה לא קל לי, כי קשה לבוא ולא להיות פעילה, בעיקר כי בשנה האחרונה התקדמתי והשתפרתי מאוד ויש לי חשש שלא אחזור להיות כמו שהייתי, אבל אני משתדלת".
צילום: יונתן בלוםואלא חג'יג'. המאמן הוא ערבי נוצרי והשחקניות הן נשים יהודיות וערביות, דתיות וחילוניות (צילום: יונתן בלום)
היו בקבוצה שלכן עוד מקרים של תמיכה הדדית בזמנים קשים? "היו לנו שתי חולות סרטן. אחת כבר החלימה ואחת עדיין מתמודדת. בשני המקרים האלה היינו מאוד מעורבות. שמרנו על קשר כל הזמן, עשינו תורנות ביקורים, השתדלנו לצאת איתן מהבית. הקבוצה שלנו מאוד מעורבבת וצבעונית. המאמן הוא ערבי נוצרי והשחקניות הן נשים יהודיות וערביות, דתיות וחילוניות, נשים מצרפת, מרוסיה ומארצות הברית, וכולן מחוברות. החברה הכי טובה שלי היום היא יהודייה יוצאת מרוקו, שחקנית בקבוצה. אנחנו מתארחות אחת אצל השנייה עם הילדים".
ואלא חג'יג': "עד הפציעה עבדתי כמנהלת מפעל סלטים, אך לאחר הפציעה פוטרתי. מאז הבנות לא נותנות לי להישאר בבית ולשקוע, מתעקשות שאבוא לאימונים רק כדי להיות איתן"
הגיוון של הקבוצה גרם לשחקניות להוריד חומות שאולי היו להן לפני כן לגבי מגזרים השונים מהמגזר שלהן? "אני מאמינה שכן. אני למשל מוסלמית דתייה. אני מתפללת ולא שותה, אבל נוסעת באופנוע ולא מסתובבת עם כיסוי ראש, כך שנשים יהודיות יכלו לראות שלא כל הערביות המוסלמיות אותו דבר. שאלו אותי לא פעם בקבוצה איך בעלי מסכים שאצא מהבית לאימונים ומשחקים, כי יש תפיסה של המגזר הערבי כשמרן יותר. אז הנה, הן רואות שיש שונות, לא כולם אותו הדבר".
איפור ושיער: פז מחלבני ל"סולו"
לכתבה זו 5 תגובות
הוספת תגובה