אל-הורות בחברה הערבית: "לא אשעבד את חיי כדי להפוך לאמא טובה"
נור הבינה מגיל צעיר שהיא לא רוצה להיות אמא. מדלן קיבלה את ההחלטה בעקבות שידוך שנכפה עליה. שתיהן גדלו בסביבה שרואה את ייעודן כנשים בהקמת משפחה, ולמרות זאת הן בחרו שלא לעשות זאת. "חלק מן הדיכוי כלפי נשים נובע מהציפיות המובנות מראש שיש לחברה הערבית כלפינו. אנחנו לא מתאימות לקובייה"
| פורסם:06/05/2022
לא קל להסתובב בישראל, מדינת ה"פרו-ורבו", כשאת אישה שלא רוצה ילדים, ובחברה הערבית-ישראלית נדמה כי המצב מאתגר עוד יותר. נור אנעיים, בת 27 מיישוב בדואי בצפון הארץ, מגדירה עצמה כאל-הורית. כלומר, מוותרת על הפיכתה לאם. לדבריה, הרצון לא להפוך לאמא מלווה אותה כבר שנים. "תמיד הסתכלתי על אורח חייהן של חברות שלי, במיוחד כאלה שהחליטו להתחתן בגיל צעיר ולהביא ילדים, ואף פעם לא הבנתי את זה", היא אומרת.
נור מספרת שגדלה בסביבה שהשרישה בה שהשאיפה לאימהות היא חלק מרכזי מהיותה אישה, אולם מגיל צעיר יחסית היא כבר הבינה שישנם אלמנטים רבים בהורות שהיא פשוט לא מצליחה להתחבר אליהם. היא מעידה על עצמה שהיא מאוד אוהבת ילדים, אבל לא זקוקה לילדים משלה כדי להגשים את עצמה.
"עבדתי תקופה כבייביסטרית וראיתי הורים מביאים ילדים כשאין להם לא את היכולת ולא את המוטיבציה הנכונה כדי לגדל אותם. אנשים מסביבי תמיד אמרו לי שהמחשבות שלי ישתנו כשיהיו לי ילדים משלי, אבל גודל האחריות שזיהיתי שם גרם לי להבין שזה לא בשבילי. אני באמת נתקלת בהמון הורים שלא יודעים איך לגדל את הילדים שלהם. חוץ מזה, אנחנו חיים בעולם מפחיד שאני לא רוצה להביא לתוכו ילדים".
"אמא שלי תמיד אמרה לי שאישה טובה היא עקרת בית טובה ששומרת על בעלה, ילדיה וביתה, ואני פשוט לא התאמתי לקובייה שהסביבה דחפה אותי לתוכה רק מתוקף היותי אישה"
מדלן (שם בדוי) היא ערבייה בת 30 מהצפון. את ההחלטה להיות אל-הורית קיבלה כשהייתה בשנות ה-20 המוקדמות לחייה. היא נולדה בכפר קטן בצפון הארץ ובגיל 19, אחרי שסיימה לימודים בתיכון, הוריה שידכו לה בן זוג מהמשפחה המורחבת. מדלן, שרצתה להמשיך ללימודים אקדמיים, לא הסכימה לשידוך.
"מבחינת המשפחה שלי, להתחתן ולהביא ילדים זאת מטרה עליונה ומקודשת", היא מספרת. "אמא שלי תמיד אמרה לי שאישה טובה היא עקרת בית טובה ששומרת על בעלה, ילדיה וביתה, ואני פשוט לא התאמתי לקובייה שהסביבה דחפה אותי לתוכה רק מתוקף היותי אישה".
לאחר מכבש לחצים ושכנועים מצד המשפחה, נאלצה מדלן להסכים להינשא לשידוך של הוריה. "זאת הייתה תקופה מאוד לא פשוטה עבורי", היא מודה ביושר. "הרגשתי שזה סוף החירות שלי".
זמן קצר אחרי שנישאה, החל הלחץ המשפחתי שעודד אותה להיכנס להיריון. "הייתי ממש צעירה, בסביבות גיל 23, כשהחלטתי שאני לא רוצה ילדים. ההחלטה הזאת לא התקבלה בעין יפה, בלשון המעטה, והדבר הזה יצר המון חיכוכים עם בן הזוג ועם הסביבה". לשאלתי כיצד הגיב בן זוגה, אמרה, "בן הזוג אמר לי מפורשות שאם לא אביא איתו ילד, הוא יעזוב".
אל-הורות בראי ההיסטוריה
הימנעות מהבאת ילדים אל העולם מבחירה היא תופעה שקיימת כמעט בכל חברה אנושית, גם במקומות שבהם בחירה זאת נחשבת לנון-קונפורמיסטית. כלומר, מנוגדת לתפיסות החברתיות של הסביבה, ואף עלולה לעורר התנגדות עזה ויחס עוין.
תופעת האל-הורות שכיחה, או ליתר דיוק, מתועדת יותר בחברות עירוניות מפותחות מבחינה כלכלית, ויש שיגידו שהיא המשך ישיר של תהליכים רחבים יותר שעוברים על החברה האנושית מאז המהפכה התעשייתית. אם עד המאה ה-19, ריבוי טבעי גבוה אפיין את מרבית מדינות ואזורי העולם, בעיקר בשל היעדר מודעות לאמצעי מניעה לצד הלך רוח המעודד ילודה, הרי שלאחר המהפכה התעשייתית התפתחו גישות חלופיות בקרב נשים, כשאחת מהן הייתה "אימהות התנדבותית", שגרסה כי לכל אישה צריכה להינתן הזכות הבסיסית להחליט כמה ילדים היא חפצה להוליד.
במהלך המאה האחרונה ניתן לראות עלייה עקבית ברמה הכלכלית והחברתית, לצד ירידה מתמשכת בשיעורי הילודה. גם בקרב האוכלוסיות הערביות, אשר לאורך השנים התאפיינו באחוז פריון גבוה, ישנה ירידה מתמשכת באחוזי הילודה.
בחברה הערבית בישראל, שהייתה בעברה חברה כפרית וחקלאית, וילדים היוו בה חלק משמעותי מכוח העבודה ולפיכך גם מקור הכנסה חיוני למשפחה, עמד ממוצע הילודה של אישה ערבייה בישראל על יותר משישה ילדים. היום הוא עומד על פחות מ-2.9, נתון שהוא פחות משיעור הילודה בקרב הנשים היהודיות.
לא בטוח שתהליכים אלה הם נדבך מרכזי של תופעת האל-הורות, אך אין ספק שהשינויים הרבים שעוברים על החברה האנושית בשנים האחרונות, מעלים לשיח סוגיות שעד לפני שנים בודדות היו טאבו מוחלט שאף אחת לא העזה להעלות על דעתה, בטח ובטח שלא בקול רם.
יש הטוענים שאל-הורות התקיימה משחר האנושות, אך הלכה והתרחבה במאה האחרונה, בעיקר בשל סיבות הקשורות לתהליכים תודעתיים וחברתיים שתפסו תאוצה בשנות ה-60 של המאה העשרים, תחילתו של העידן הפוסט-מודרני.
"כסף ובנים הם קישוט החיים"
ומה לגבי החברה הערבית? "בחברה הזאת כסף ובנים הם קישוט החיים", אומרת רג'דה מסאלחה, מנהלת המרכז להורות ולמשפחה במכללת אלקאסמי. "ילדים הם מטרה עליונה לכל משפחה ערבית". יש הטוענים כי התפיסה הזאת זכתה לרוח גבית בעיקר בשנים הראשונות של המדינה, בין היתר בשל העובדה שבין יום הפכו הערבים בישראל מרוב למיעוט, ולכן רווחה התפיסה לפיה ריבוי טבעי הוא כלי חשוב ביותר להתמודדות עם המציאות הדמוגרפית החדשה.
כך או כך, המציאות הלאומית, דתית וגיאו-פוליטית בארץ, הפכה את הילודה למטרה ציבורית, שלא נאמר לאומית ובעלת ערך עליון עבור שתי החברות, היהודית והערבית כאחת.
ד"ר אורנה דונת, סוציולוגית, מרצה ומחברת הספרים, "ממני והלאה: הבחירה בחיים בלי ילדים בישראל" ו"בכייה לדורות; חרטה על אימהוּת", מסרבת להתייחס לאל-הורות בארץ כאל תופעה חדשה, ואומרת שלאורך כל ההיסטוריה היו נשים שלא הפכו להיות אימהוֹת מסיבות שונות ומגוונות.
אז מה בכל זאת השתנה בשנים האחרונות? "כנראה שבעשורים האחרונים ליותר נשים מבעבר מתאפשר לשאול שאלות לגבי חייהן ולגבי המחירים הגבוהים שהן משלמות על כך שהן אימהוֹת", טוענת דונת.
חוקרות אחרות בתחום מזהות מספר גורמים נוספים שמביאים נשים להחליט שהן לא רוצות ילדים: "בפן הנפשי והפסיכולוגי, זה יכול להיות קשור לחוויות העבר, בעיקר חווית הילדות של אותו אדם", מסבירה מנירבה מזאווי, מאמנת משפחתית וזוגית. "יש אנשים בעלי מודעות עצמית גבוהה שמודעים לכך שהם לא מסוגלים למלא את תפקידם כהורים כפי שנדרש מהם מבחינה חברתית, ולכן הם בוחרים להימנע מכך".
גורם נוסף שעלול להשפיע על ההחלטה להיות אל-הוריים, לפני מזאווי, הוא בעיות רפואיות וגנטיות שאותם אנשים לא רוצים להעביר לילדיהם, לצד אלמנטים כלכליים. כלומר, ההבנה שאין לנו אפשרות כלכלית להעניק לילדים העתידיים שלנו את רמת החיים שהיינו רוצים להעניק להם. גם סיבות אידיאולוגיות בהחלט נוכחות, והן קשורות, בין היתר, לאקולוגיה ולמציאות החיים המשתנה על כדור הארץ. "אנשים רבים מסבירים את הרצון לא להוליד ילדים אל תוך עולם אלים, מזוהם ועני".
סיבות נוספות כוללות רצון לשמור על סגנון ורמת חיים, שכן הבאת ילדים לעולם היא מטלה שעולה לא מעט כסף ואנרגיה. סיבה נוספת היא רתיעה מגודל האחריות הכרוך בגידול ילדים, שכן האחריות הזאת עדיין מוטלת כמעט באופן בלעדי על הנשים.
באשר לשכיחות האל-הורות בארץ, "הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מספקת רק את הנתון לפיו בכ-24% ממשקי הבית בישראל אין ילדים", אומרת ד"ר דונת. "בחברה הערבית מעל ל-10% מהמשפחות אין ילדים, אך נתונים אלה לא מלמדים אותנו דבר על הרצון או על היעדר הרצון להיות הורים".
ילדים הם שמחה?
מה לגבי היחס לאל-הוריות? הטיעון "ילדים הם שמחה" משחק תפקיד חשוב בסלידה מאל-הורות בישראל. במציאות המזרח-תיכונית קשה לנו במיוחד לקבל א.נשים שאינם מעוניינים להביא ילדים לעולם. החברה שלנו מתקשה להכיל את היעדר הרצון של אחרים להפוך להורים, במיוחד כשמדובר בנשים.
אנחנו כל כך רגילים להבניות החברתיות המכתיבות לנו מגיל צעיר שמשפחה נורמטיבית מורכבת מזוג הורים, גבר ואישה וילדים, וכל סטייה מהנורמה נתפסת כלא-נורמלית. יחד עם זאת, העובדה שבעשורים האחרונים מבנה המשפחה המסורתי הולך ומשתנה, וכיום ניתן לראות סוגים שונים של תאים משפחתיים, עוזרת לנפץ מעט את הסטיגמות.
ועדיין, הלחצים שמופנים כלפי אל-הוריות בכלל ואל-הוריות בחברה הערבית בפרט, הם קשים מאוד להתמודדות. נשים רבות בחברה הערבית ובכלל נתקלות בנידוי ובהכפשות על החלטות אישיות הנוגעות בגופן ובחייהן. הן זוכות לתגובות פטרוניות שמבטלות את ההחלטה האינדיבידואלית שלהן, עם משפטים כמו: "בסוף את תתחרטי" או "כשתגדלי, תביני". התפיסה החברתית, על פיה הבאת ילד לעולם מכניסה את ההורה לעולם של אושר, אהבה ותמיכה, שאי אפשר לחוות בלי להיות הורה, היא נדבך נוסף בלחץ הזה.
"בתור אישה ערבייה אני מרגישה שחלק מן הדיכוי כלפי נשים נובע מהציפיות המובנות מראש שיש לחברה כלפינו, בין היתר הציפייה שנשעבד את חיינו כדי שנהפוך לאימהות טובות", אומרת לנו מדלן, שלבסוף נפרדה מבן זוגה אחרי שלא הסכימה ליישר קו עם הייעוד שהחברה הקרובה שלה הפילה עליה. "בתור אחת שגדלה לתוך מציאות פטריארכלית, אני מאמינה שההחלטה להיות אל-הורית נבעה בעיקר מהרצון שלי לשים את עצמי בראש, ופחות להתמקד בסביבה ובציפיות שלה ממני".
"בתור אישה ערבייה אני מרגישה שחלק מן הדיכוי כלפי נשים נובע מהציפיות המובנות מראש שיש לחברה כלפינו, בין היתר הציפייה שנשעבד את חיינו כדי שנהפוך לאימהות טובות"
הגישה של מדלן מייצגת דור נשי חדש, כזה שמאס בתכתיבים של מה שמכונה בערבית عادات وتقاليد, כלומר, מנהגים ומסורות. במהלך העשורים האחרונים שינו הנשים הערביות את מסגרת החיים שלהן באופן דרסטי. הן יצאו מהקן המשפחתי ומרדו בתפיסות השמרניות, לפיהן תפקיד האישה מסתכם בדאגה לבית ולילדים, והחלו לקחת חלק גדול ומשפיע יותר בתחומים שונים כמו קריירה והשכלה גבוהה.
אחוז הנשים הערביות שרוכשות השכלה גבוהה נמצא כיום בעלייה, וכך גם אחוז הנשים היוצאות לשוק העבודה, דבר הגורר איתו גם עלייה בגיל הנישואין ועלייה בשיעור הרווקות המאוחרת. עם זאת, ד"ר אורנה דונת, שמזהה את מדינת ישראל כמדינה שמעודדת ילודה, לא מסכימה עם הגישה שאומרת שככל שאישה יותר משכילה, כך גובר הסיכוי שלה להיות אל-הורית.
"הרבה פעמים קושרים בין רמת השכלה והמצב הכלכלי לבין היעדר רצון להיות הורים. אני מסתכלת על זה אחרת: ישנן נשים מכל הקבוצות החברתיות שלא רוצות להיות אימהוֹת, רק שהיכולת שלהן להגיד את זה לעצמן או בקול רם, משתנה ממקום למקום. לנשים רבות, ערביות ופלסטיניות בכלל, אין את ההרשאה לדבר על זה ברבים, ולפעמים הדרך היחידה של רבות מהן לעכב את הפיכתן לאימהוֹת, היא באמצעות השקעה בלימודים או בעבודה".
"לא כל מי שלא רוצה להיות אימא בהכרח רוצה או יכולה להיות 'אשת קריירה'"
ד"ר דונת מבקשת לנפץ את המשוואה בין פיתוח קריירה לבין ההחלטה שלא להיות אימא: "לא כל אישה שהחליטה להיות אל-הורית קיבלה את ההחלטה הזאת כי היא בהכרח רוצה קריירה. יש נשים שהחלטתן כלל לא נוגעת למישור המקצועי. לעומת זאת, יש נשים שאולי כן מעוניינות לפתח קריירה, אבל הדלתות לא בהכרח פתוחות בפניהן. זה תלוי בלאום שלך, במעמד הכלכלי, במוצא האתני ועוד. או בקיצור, לא כל מי שלא רוצה להיות אימא בהכרח רוצה או יכולה להיות 'אשת קריירה'".
בינתיים, מדלן ונור מספרות שהן הפסיקו להתרגש מהעקיצות של הסביבה: "עברו לא מעט שנים מאז שקיבלתי את ההחלטה להיות אל-הורית, אבל המשפחה עדיין חיה בהכחשה שזאת תקופה שתעבור. להיות אל-הורית בחברה הערבית מרגיש כמו לצאת מהארון", מספרת לנו מדלן. ונור מסכמת, "כמעט כל הסביבה מתייחסת להחלטה שלי להיות אל-הורית באותה גישה מבטלת. מעט מאוד אנשים רואים את זה בעין יפה, אבל הפסקתי להתרגש מזה".
