אלעזר טמנו (30) לא זוכר מתי סתם הלך למכולת או לסופרמרקט, בלי שלפחות אדם אחד הניח שהוא עובד שם. אחרי שנים של מבטים, אלעזר מעיד שהוא עצמו הפך לאדיש, אבל הזוגיות שלו עם דנה חי בת ה-28, פקחה לו את העיניים. "לפני שהכרתי את דנה, בכל פעם שמישהו שאל אותי איפה נמצא מצרך כלשהו בסופר, פשוט עניתי מתוך הרגל או מנחמדות. לא שמתי לב שזה לא תקין. דנה הייתה זו שגרמה לי להסתכל על הסיטואציה מבחוץ".
"כשגרנו בתל אביב היינו נכנסים לסופר קרוב לבית בנווה צדק", מוסיפה דנה, "ושמתי לב שכל הזמן ניגשים אל אלעזר ושואלים אותו שאלות. כולם הניחו שבגלל חזותו האתיופית, אז ברור שהוא עובד בסופר ולא גר באזור. זה שיגע אותי. היום אנחנו כבר צוחקים על זה".
כבר שבע שנים שהם זוג. הם נולדו בכפר סבא והכירו במקום העבודה שלהם. אלעזר תפקד כטבח ודנה הייתה המלצרית, אבל מה שחיבר ביניהם באמת הוא אהבתם המשותפת לאמנות. בקרוב דנה תסיים תואר ראשון באמנות וחינוך בסמינר הקיבוצים, ואלעזר לומד במנשר.
"הכרנו הרבה לפני שהתחלנו לצאת", משחזרת דנה, "אבל שנינו היינו בעיצומם של טיולים גדולים – אלעזר טס לחצי שנה לדרום אמריקה, ומיד כשהוא חזר, אני טסתי לעשרה חודשים למזרח. דיברנו בינינו אולי פעם אחת כשהייתי בטיול, וכשחזרתי הוא היה עסוק בהכנות לקראת תערוכת יחיד גדולה. רק אז התחיל להירקם הקשר בינינו. התחלנו להתקרב, יצאנו יחד לתערוכה והשאר היסטוריה".
בין תרבות לזהות
דנה ואלעזר אומנם התאהבו, אבל הסביבה הרחוקה לא מיהרה לפרגן. בשיחת טלפון שאני מנהלת איתם הם מספרים לי על דעות קדומות ותגובות גזעניות שהציפו אותם ממש מהרגע הראשון. "זכור לי במיוחד מקרה שבו הלכנו ברחוב יד ביד, ומישהו הסתכל עלינו והניד את ראשו בתנועה של 'אוי ואבוי'", משתפת דנה. "זה ליווה אותי לאורך כל היום. לא הבנתי מה עשיתי לא בסדר ומאיפה החוצפה שלו להתערב. בפעם אחרת מישהי ברחוב ניגשה אליי ואמרה לי, 'כל הכבוד לך'. היום אנחנו צוחקים על זה", היא אומרת בחיוך. "אלעזר אומר לי, 'דנה, כל הכבוד לך!'".
חמודים.
"אבל זה מעבר למקרים ספציפיים. לאדם שחור קשה להסביר את מה שהוא מרגיש, כמו שלמזרחי קשה להסביר מהי החוויה המזרחית. מספיק שיהיו יותר מדי שאלות כמו, 'איך ההורים שלך הגיבו?', גם בלי שיתווספו לכך שאלות בוטות".
עניינים כמו גזענות ודעות קדומות לא זרים לדנה, שרואה את עצמה כחלק מהמאבק המזרחי בישראל. "מבחינתי, אני שייכת לחלק מהמאבק המזרחי בארץ, למרות שמבחינת אלעזר אני לבנה לחלוטין, ולפעמים קשה לי עם זה. כשהוא אומר לי שאני לבנה זה ממש פוגע בי, כאילו שאני חלק מהממסד שהפלה אותו ופגע בו", היא מסבירה. "לא משנה כמה דנה חושבת שהיא שחומה, אני השחור פה. זה פער שתמיד יהיה בינינו", מוסיף אלעזר.
"במשך שנים הרגשתי שבחוויה שלי כמזרחית יש הרבה בדידות", משתפת דנה. "החוויה הזו הגיעה לסופה כשהתחלתי לצאת עם אלעזר, ששואל אותי המון על המסורת המרוקאית ומעלה שאלות שאני בעצמי ואפילו אמא שלי לא יודעות את התשובה עליהן. זה מוסיף הרבה עומק לתוך הקשר שלנו. בנוסף, אם בעבר הרגשתי שאמנות בנושא המזרחי לא נוחה לאנשים ושאולי כדאי לי להתרכז בנושאים אחרים כמו פמיניזם או כיבוש, הזוגיות עם אלעזר העצימה אצלי את התחושה שהתרבות המזרחית היא מה שמעניין אותי ושבה אני רוצה להתמקד".
אלעזר, איך היה לגדול כאתיופי בישראל?
"מאוד מורכב וקשה. ישנה תחושת זרות גדולה. אחת החוויות שנחרטו אצלי במיוחד קרתה כשהייתי בכיתה א', והיינו רק חמישה אתיופים מתוך 400 ילדים בכל בית הספר. בנוסף, בזמן שאני דיברתי בעיקר עברית, ההורים בבית דיברו באמהרית, דבר שהקשה על התקשורת בינינו. זו הייתה חוויה מאוד קשה עבורי אבל היא גם עיצבה אותי והפכה אותי למי שאני.
"היום האמהרית שלי השתפרה פלאים, ואני מפגין את האתיופיות שלי בכל מצב, כדי שילדים ונערים ירגישו שזה עוצמתי להיות אתיופי בישראל. בכלל אני חוקר הרבה את התרבות שלי. כשאני חושב לבשל מאכלים חדשים או להכין יצירות חדשות, אני לוקח השראה קודם כל מהתרבות האתיופית".
כתיקון לחוויות הילדות, החליט אלעזר להתנדב ולתרום לבני נוער יוצאי אתיופיה המתגוררים בשכונת ילדותו. "רציתי לקדם את השכונה מבפנים, ולעזור לבני נוער בתור מי שחווה את הקשיים שלהם. ביחד עם חברים שהצטרפו אליי, קידמנו את מועדון הנוער. אני פתחתי כיתת ציור ובישול, חבר אחר מקדם פעילות ספורטיבית, יש מי שעוזר בשיעורי בית וכן הלאה", הוא מספר, ומוסיף שכאשר הגיע לתל אביב, התחיל ללמד ציור בבית ספר לילדי פליטים בשכונת התקווה. דנה, מצידה, התנדבה גם היא לעבוד עם בני נוער מהפריפריה בעמותת "אחרי".
המבט הבוחן
ביום ד' הקרוב יושק פרויקט הגמר של דנה, שמתמקד בהשפעת המבט הבוחן מהצד. כדי להמחיש זאת היא ציירה סדרה של פרוטרטים עצמיים שלה ושל אלעזר, כשהם מתבוננים החוצה מהציור, כדי להמחיש איך זה מרגיש כשהם אלה שמחזירים את המבט. הציורים הולכים להיות בקנה מידה מאוד גדול, כשבחלל כולו יוצבו מראות גדולות שרק יגדילו אותם עוד יותר, עד שאי אפשר יהיה לברוח מהמבט הבוחן.
"זה מעבר למבט ברחוב שנותן לך תחושה של חוסר שייכות. זה התחיל בחוויה שלי כמזרחית ובחוויה של אלעזר כאתיופי, וזה ממשיך במבט הזה כשמסתכלים עלינו כזוג. לצד גאווה ואהבה למסורת שלי ולבית שאני מגיעה ממנו ולצד האהבה לאלעזר, יש לי תמיד פחד מהמבט הזה מהצד, שמא הוא יגדיר אותי וישים אותי במקום שלא מגיע לי להיות בו.
"הבית שבו גדלתי הוא העולם שלי, ועבורי אלעזר הוא הגבר הכי נעלה שיש, אבל יש רגעים שבהם החוץ חודר פנימה. זה יכול לקרות כתוצאה משאלה, ממקרה או בשל חוויה כלשהי שמצליחה להשפיע ולטלטל. במיוחד בתל אביב אני חוששת מהמבט מהצד, כי שם אנחנו רוצים להצליח, אבל עם הזמן אנחנו צוברים ביטחון וזה הולך ומשתפר".
אגב, איך המשפחה הקרובה והחברות הגיבו לזוגיות שלכם?
"אמא שלי ראתה את אלעזר עוד לפני שיצאנו ושאלה אותי אם יהיה בינינו משהו. בכלל, כל הסביבה הקרובה מחבקת, תומכת ולא עושה ענין מהזוגיות שלנו. ההערות מגיעות מאנשים שאנחנו לא מכירים".
יש ביניכם הבדלי תרבות או פערים שצריך לגשר עליהם?
"התרבות האתיופית הייתה עולם חדש בשבילי ותרבות שונה לחלוטין ממה שהכרתי. רציתי להכיר את העולם של אלעזר. זה גרם לי להסתקרן לגביו יותר ולרצות להיות לידו. הייתי רוצה שעוד אנשים ייחשפו לתרבות הזו כמו שאני נחשפתי אליה", אומרת דנה, ואלעזר מחזק: "דנה לומדת כל הזמן דברים חדשים על התרבות שלי ועליי, וכך גם קל לה יותר להבין אותי".
מה המסר שלכם לחברה הישראלית?
"הייתי רוצה שאנשים ייפתחו יותר לשכן שלהם, לחבר בכיתה או לבחור שמשרת איתם בצבא, ולא יתייחסו אלינו כאל אחרים", אומר אלעזר ודנה מיד נרתעת מהמילה 'אחר'. "מבחינתי, אין דבר כזה 'אחר'", היא מדגישה, ומוסיפה ששאיפתם היא לעשות שינוי בחברה דרך תרבות, אוכל ואמנות. "התחלנו לארגן אירועים פרטיים שמטרתם לחשוף את הקולינריה ואת התרבות האתיופית. אני מרגישה שאנשים צמאים לזה, שואלים שאלות, ונוצרת חגיגה אחת גדולה ותחושה של קהילה. זה מאוד מרגש אותי. אני נעה בין גאווה לכאב".
התערוכה החדשה של דנה חי תיפתח ב-29 ליולי ותוצג עד ל-14.8 ברח' אחד העם 9, בתל-אביב. התערוכה מוצגת במסגרת תערוכת הבוגרים של בית הספר לאמנות - סמינר הקיבוצים
