צפו: המונה טועם מבקר בעמק הג'חנון הישראלי
(צילום: משי בן עמי)
לפני כמה ימים הלכתי לאכול ארוחת צהריים עם אחד החברים הכי טובים שלי, והוא הזכיר לי את "ג'חנון על גלגלים". "תגיד לי קובי", הוא אמר בדאגה, "אתה הולך לכתוב על הג'חנון שאכלנו בשבת אחרי הרכיבה?" עניתי לו שאני כנראה אכתוב על המקום, ואז מיד החבר הוסיף, בקול עוד יותר מודאג: "אתה מבין שעכשיו לא נצליח ללכת לאכול במקום במשך הרבה זמן, כן?"
כן, אני יודע את זה, ואף על פי כן, החלטתי לשים את האינטרסים שלנו בצד ולכתוב על הג'חנון המעולה שגילינו. הסברתי לו שאתה אף פעם לא מפסיק להיות מבקר אוכל. אני לא סורק את הרחובות רק מהמונית, אלא גם בשבת עם חברים ברכיבה על האופניים, העיניים לא מפסיקות לבדוק את השטח, ולראות אולי יש משהו מעניין לכתוב עליו.
חברים קרובים כבר מכירים את ההפרעה שלי, וחיים איתה בסבבה לגמרי, גם אם לפעמים אני עוצר את הרכיבה בהתלהבות גדולה, בשביל לכתוב פרטים של מקום שאף אחד עדיין לא שמע עליו. וכך זה היה גם בשבת האחרונה.
זה קרה כשהיינו במהלך רכיבה ארוכה באזור נס ציונה, כמעט לפני סופה. אני תמיד אוהב להיות המאסף של החברה, שומר על הקצב שלי אחרי כולם, והם תמיד קצת מחכים לי. אחרי רכיבה של שלוש שעות בטעות חלפנו על פני עוד דוכן של ג'חנון. פעמיים לפני כן הודעתי להם שהיום אנחנו אוכלים ג'חנון, כי ככה ההיגיון שלי אומר. אם כל השבוע אתה אוכל בריא בדרך כלל, למה שלא תתענג על ג'חנון בשבת? מגיע לי ועוד איך, גם אם זה במהלך אימון אינטנסיבי.
כשהחבר'ה שמעו אותי צועק מרחוק "ג'חנון!", אני כבר עצרתי והצטרפתי לתור של "ג'חנון על גלגלים". מצא חן בעיניי שהפוד טראק הזה נראה מסודר יותר מהאחרים באזור. החברים שלי עשו פרסה וחזרו עם האופניים, ובו ברגע הם הבינו שהיום אוכלים ג'חנון, גם אם לא לכולם בא.
קניתי ג'חנון אחד להתחלק איתם, כל אחד מקבל שליש קטן, מוסיפים הרבה מלח לעגבניות המרוסקות, קצת חריף, ביצה, סגרת פינה יפה וטעים.
החוקים שחובה לציית להם
לרדיוס של אזור נס ציונה ורחובות אפשר לקרוא בשבתות עמק הג'חנון הישראלי: על כל פינה של צומת, על כל פנייה לשטח חקלאי, בכל תחנת אוטובוס נטושה וגם בתוך תחנות דלק, אפשר למצוא עגלה של ג'חנונים.
הגעתי לשם על הבוקר ועמדתי בתור עם אנשים בפיג'מות, שנראים כאילו מישהו זרק אותם מהבית לפני שהצליחו להתלבש. לידי עמד איש בנעלי פלאפי נפוחות, אישה אחרת עמדה בפיג'מה בסגנון טוניקה ונעלי בית. נורמלי זה רק פה. אנחנו, אנשי האופניים, גם ככה מתלבשים צבעוני מדי, אז המראה של אף אחד לא נראה יוצא דופן בכלל.
לקראת שעה 10:00 מתחיל להיווצר תור ארוך של רעבים, לא משנה אם זה קיץ או חורף. אנחנו אוהבים את הג'חנון שלנו על הבוקר בשבת, וזה חלק מהטקס הקבוע שלנו. אנחנו לא מוותרים על המאכל הזה שנראה כאילו בטעות שכחו אותו מגולגל בתוך התנור כל הלילה. זו אחת הדרכים היחידות שבהן אפשר להסביר מאכל שאי אפשר להסביר. אם יצא לכם פעם לאכול ג'חנון ליד אנשים לא מכאן, אז בטח הבחנתם במבט ההמום שלהם. אותי זה תמיד מצחיק. אין דרך להסביר למי שלא ישראלי למה אנחנו אוכלים בצק מגולגל שאפוי בתנור שעות ארוכות.
לקחתי את הג'חנון לחבר'ה, מצאנו מקום לשבת בצד, כל אחד לקח את השליש שלו, ומיד קמתי להזמין עוד אחד. היה ברור לי שאנחנו לא סוגרים פינה כי התפשרנו על ארוחת בוקר, אלא נפלתי פה על משהו יוצא דופן לטובה. כבר יצא לנו לעצור בג'חנוניות פחות טובות באזור, ופגשנו שם תור של לקוחות קבועים שפשוט עוד לא הבינו שהתחרות באזור על הג'חנון הכי טעים לא נגמרת. למשל, אחד המקומות שאליו חזרתי ועליו כבר כתבתי בעבר, כבר לא עושה ג'חנון טעים בכלל, ואותי אישית זה מאכזב מאוד.
אז בג'חנון יש כמה חוקים: לא אוכלים ג'חנון אם זה לא שבת; אוכלים ג'חנון רק עד 11:00 כי אחרי זה צריך תירוץ אמיתי לאכול כל כך הרבה בצק מגולגל; הג׳חנון צריך להיות יותר גדול מהצלחת; הג'חנון חייב להיות לא דק מדי ולא עבה מדי; והג'חנון חייב שיהיו בו הרבה שכבות.
ועוד דבר חשוב לא פחות - הג'חנון חייב להיות בעבודת יד, וחייבים להיות עליו סימנים ברורים של אצבעות לכל האורך. אתם צריכים להיות משוכנעים שגם אחרי שגלגלו אותו, המשיכו להשקיע בו עד שהוא נכנס לסיר. ודבר אחרון - הג'חנון חייב לגרום לך להרגיש שלא אכלת מספיק, למרות שברור לך שאכלת יותר מדי, וג'חנון אחד הכניע אותך לעייפות על הבוקר. עכשיו תחזרו לתמונה ותתאפקו עד שבת.
ובשביל שלא תתבלבלו במיקום המדויק, נציין שג'חנון על גלגלים נמצא על כביש 42 מכיוון דרום לצפון - לפני צומת בית עובד יש צומת עיינות, ו-50 מטר לפני הצומת, בצד ימין, זה המקום (היכנסו לצומת העפר בצד הכביש ליד מגוף המים הענקי).
בפעם הראשונה שאכלנו במקום לא הייתי עם המונית, אבל שבוע אחרי זה הג'חנון כבר היה רק תירוץ לעוד רכיבה באזור. כשסיימנו את הרכיבה נסעתי במונית עם החבר והאופניים על הגג של המונית, אכלנו וגם לקחנו הביתה, ונהנו עוד פעם אחת, רגע לפני שכולכם תקראו על הג'חנון הזה והתור יהיה בלתי נסבל ולא נוכל לאכול שם הרבה זמן.
