מאז שהטכנולוגיה נכנסה לחיינו, כל אחד מאיתנו, ההורים, חושש שמא הילדים שלנו ייחשפו לתכנים לא ראויים ברשת, או גרוע מכך - שהם ייחשפו לבריונות ברשת. שמי מהם יהיה קורבן, תוקף, או יעבור חלילה חרם.
לאחרונה התפרסמו נתונים מדאיגים של מוקד 105 להגנה על ילדים ברשת, שלפיהם בשלוש השנים האחרונות התקבלו כ-30 אלף תלונות הנוגעות לפגיעה בילדים ברשתות החברתיות. התלונות הנפוצות כללו דיווח על הפצת סרטונים ותמונות בעלות אופי מיני, אונס וירטואלי, מעשי בריונות, קריאה לחרמות, השפלות ושיימינג. כן צוין כי 70% מהפוגעים הם קטינים, בגילי 15-13, וכי ממוצע הגילים של הנפגעים והנפגעות הוא 14-12.
2 צפייה בגלריה
"אם תחבור למפסידן, מה זה מעיד עליך?"
"אם תחבור למפסידן, מה זה מעיד עליך?"
"אם תחבור למפסידן, מה זה מעיד עליך?"
(צילום: shutterstock)
קראו עוד:
ד"ר עמיר גפן, חוקר ומרצה למניעת פגיעה ופשיעה ברשת, ומי שחקר את תופעת הבריונות ברשת בעבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת בר אילן, מסביר את התופעה המדאיגה.
"בתקופת הקורונה אנחנו רואים עלייה חדה במצוקות החברתיות והנפשיות של הילדים והנוער, המתבטאת גם בעלייה בהיקף אירועים של אלימות ובריונות ברשת ומחוצה לה", הוא אומר, "על פי נתוני עמותת עלם לנוער בסיכון יש גם עלייה משמעותית בכל התופעות הסיכוניות, לרבות עלייה של פי ארבעה במקרי דיכאון וחרדה בהשוואה לתקופה לפני המגפה. המטה הלאומי להגנה על ילדים ברשת, מוקד 105, מדווח גם הוא על עלייה של 63% בפניות בתקופת הקורונה. בדומה לתופעת הלונג קוביד, גם כאשר מערכת החינוך חוזרת לפעילות סדירה יחסית - הקשיים והמצוקות הנפשיות ממשיכים להיות נוכחים ולהשפיע על רווחתם של הילדים לזמן ממושך".
ד"ר עמיר גפןד"ר עמיר גפן. "עלייה בפגיעות המיניות בגילי תיכון"צילום: עינת מאיו
ד"ר גפן מסביר את הסיבות לבריונות ברשת: "הן דומות מאוד לבריונות 'המסורתית' (הפיזית) ובמקרים רבים הבריון/ית עושה זאת כאמצעי להתבלט ולבסס את מעמדו/ה החברתי. באירועי הבריונות הפיזית, הבריון תוקף בדרך כלל קורבן שהוא חלש ממנו וכזה שמתקשה להגן על עצמו. לעומת זאת, ברשת המאפשרת אנונימיות בקלות יחסית, יש מקרים שבהם הבריון פוגע באופן אנונימי בכאלו שמעמדם החברתי גבוה משלו.
"בנות נוטות להפעיל בריונות חברתית 'עקיפה' כמו נידוי, חרם חברתי, והפצת שמועות, ואילו בנים נוטים לביטויי בריונות אלימים יותר כגון אתגרי אומץ מסוכנים, סחיטה באיומים ופגיעות מיניות", ממשיך ד"ר גפן, "בגילי היסודי וחטיבות הביניים הבריונות היא בעיקר חברתית, ואילו בגילי התיכון עולה השיעור של הפגיעות המיניות בתופעות, בהן 'פורנו נקמה' והפצת תמונות וסרטונים מיניים".
"בנות נוטות להפעיל בריונות חברתית 'עקיפה' כמו נידוי, חרם חברתי, והפצת שמועות, ואילו בנים נוטים לביטויי בריונות אלימים יותר כגון אתגרי אומץ מסוכנים, סחיטה באיומים ופגיעות מיניות"
2 צפייה בגלריה
שיימינג ילדים בבית הספר
שיימינג ילדים בבית הספר
עלייה של עשרות אחוזים בהיקף הפניות למוקדי הסיוע
(צילום: shutterstock)
וכאשר מדובר בגילי בית הספר היסודי, אחד מביטויי הבריונות הבולטים הוא חרמות. "חרם קשור כמעט תמיד לרצון במעמד חברתי", מסביר יוני צ'ונה, מנכ"ל "מצמיחים" הפועלת להפחתת אלימות בבתי הספר, "מארגני החרם יהיו לרוב ילדים כריזמטיים ואהודים, שמעוניינים להחליש מישהו שמאיים על מעמדם. ייתכן שהמוחרם היה חבר שלהם עד לא מזמן, וייתכן שמדובר בילד חדש שזוכה להרבה תשומת לב.
"לעיתים מדובר בילד שרוצה לבסס את מעמדו בקבוצה, והוא יפגין את כוחו על ידי גיבוש קבוצה שתתנגד ותציק לילדים החלשים", הוא מוסיף, "וגם, יש מצבים שבהם ילדי הכיתה חשים דחייה או כעס כלפי ילדים מסוימים בשל סיבה פיזית או התנהגותית - ילד שנוהג באלימות, ילדה שהורסת באופן קבוע פעילויות, ילדים עם מוגבלות או שונות כלשהי ועוד".
יוני צ'ונהיוני צ'ונה. "חרם קשור כמעט תמיד לרצון במעמד חברתי" צילום: רביד בירן
ולעיתים הסיבות יהיו קשורות למראה החיצוני של הילדים. "במקרים רבים ילדים מופלים חברתית על רקע היותם שונים, חלשים, סובלים מהשמנה או מעודף משקל", מסבירה פרופ' סילבנה פניג, מנהלת המחלקה לרפואה פסיכולוגית במרכז שניידר לרפואת ילדים מקבוצת הכללית. "במחקרים שנערכו בנושא ביקשו מילדים בגילי הגן ובית הספר היסודי לדרג את הילדים שהם לא היו רוצים להיות עימם בקשר. התוצאות הראו באופן חד משמעי שהדחויים ביותר היו הילדים עם עודף משקל.
"לעומת זאת, ילדים עם מומים נראים לעין, או ילדים מאותגרים שכלית, דורגו גבוה יותר בסקלה החברתית. תגובה זו מוסברת בתפיסה החברתית שעל פיה שמן הוא חלש, חסר שליטה עצמית, וחסר הערכה עצמית. לפי תפיסה זו ניתן לרחם על ילדים חולים, למשל, כי המחלה היא לא בשליטתם, ולכן זה אפילו מוערך לחבור אליהם. לעומת זאת אם תחבור למפסידן, מה זה מעיד עליך?"
האזינו לפודקאסט חדש בנושא בריונות ברשת של נירית צוק וד"ר עמיר גפן:

"לעיתים מדובר בילד שרוצה לבסס את מעמדו, והוא יפגין את כוחו על ידי גיבוש קבוצה שתתנגד ותציק לילדים החלשים. יש מצבים שבהם ילדי הכיתה חשים דחייה או כעס כלפי ילדים מסוימים בשל סיבה פיזית או התנהגותית - ילד שנוהג באלימות, ילדה שהורסת באופן קבוע פעילויות, ילדים עם מוגבלות או שונות כלשהי"

"פגיעה אנושה בהערכה העצמית עד כדי צלקות בנפש"

"חוויית הקורבן היא קשה ומורכבת, ובמקרים קיצוניים מסוכנת עד כדי חשש לפגיעה עצמית", מסביר ד"ר גפן בהתייחסו להשלכות הרגשיות והנפשיות שעלולות להיות על הילדים והמוחרמים, "התיעוד של הפגיעה, ההפצה המהירה והנרחבת, והקושי הרב להסיר תכנים שעלו לרשת - מעצימים את המצוקה של הקורבן. במקרים שבהם מדובר בחרם חברתי, או כאשר הבריון עושה זאת באופן אנונימי, מתווספת לכך גם תחושה קשה מאוד של חוסר אונים".
פרופ' סילביה פניג"הדחויים ביותר - ילדים עם עודף משקל". פרופ' סילבנה פניגצילום: דוברות שניידר
ותחושת חוסר האונים הזאת באה לידי ביטוי בחיי היום-יום: "הילד המוחרם מתמודד מדי יום עם שאלות, כמו 'מה יגידו עליי', 'איך יקבלו אותי', 'איך אני נראה', 'איך אסתדר' ועוד", מוסיפה פרופ' פניג, "הוא מנסה לברוח, אך אם אין לו תמיכה או כוחות נפשיים חזקים - הוא עלול לחוש חוסר אונים וייאוש. זו פגיעה אנושה בהערכה העצמית, שבמקרים רבים עלולה להותיר צלקת בנפשו, להוביל להסתגרות, הימנעות חברתית, פגיעה תפקודית קשה, דיכאון, ובמקרי קיצון עלולה אף להסתיים באובדנות".
צ'ונה מוסיף: "הקורבן עלול להרגיש קשיים נפשיים ובהם טראומה, בדידות, כעס וכדומה, כאשר בחרם, בניגוד לדחייה חברתית שהיא אירוע ארוך ומתמשך, יש מאפיינים לא פשוטים שהקורבן נאלץ להתמודד עימם. ראשית, קיים המרכיב הקשה של בגידת החברים. ביום בהיר אחד אתה מגלה שכל חבריך 'התהפכו עליך', ועכשיו הם נגדך, כאשר אף אחד מהם לא אומר לך מה הסיבה לכך. בנוסף, חרם הוא אירוע שמתחיל ומסתיים פתאום, ללא כל התראה מוקדמת".
לדברי עינב גל יהל, יועצת חינוכית ותרפיסטית במשחק, ההשלכות הן לא פשוטות ואף מתמשכות. "ניתן לראות שתלמידים שחוו חרם בעבר, בבית הספר יסודי, עדיין סובלים מקשיים רגשיים, מחרדות חברתיות ומלחצים, גם בהגיעם למסגרת חדשה, ואף שנים לאחר מכן", היא מסבירה, "ילדים החווים חרמות למשך זמן רב נמצאים בסיכון ועלולים לסבול מתופעות מתמשכות כמו נשירה מהמסגרת החינוכית, ירידה בדימוי בעצמי, קשיים לימודיים משמעותיים ועוד".
עינב גל יהל"ההשלכות הרגשיות הן ארוכות טווח". עינב גל יהלצילום: טוטל פרינט
אחת הסוגיות המעניינות בנושא היא השאלה מה קורה לבריון עצמו. "אנשי חינוך וטיפול נוהגים לומר כי 'אין ילדים רעים - יש ילדים שרע להם'", אומר ד"ר גפן, "האמירה הזו תקפה במקרים רבים גם לבריונים אשר מתקשים להביע את עצמם ולבסס את מעמדם החברתי בדרכים אחרות. באירועי בריונות רשת, בעיקר בגילים הצעירים, גם הבריון זקוק לסיוע ולעיתים הוא נכנס לסיטואציה בשל טעות בשיקול הדעת וחוסר הבנה של העוצמה, הנזק והמשמעויות החברתיות - ולעיתים הפליליות - של הפגיעה שהוא גרם".
יהל מוסיפה כי "ילדים יוצרים חרם בהמון דרכים - הם מתעלמים במכוון מהילדים המוחרמים בקבוצות הוואטסאפ השונות, הם דוחים כל הזמנה למפגש חברתי, הם מבקשים לא לשבת ליד אותו ילד/ה בכיתה ובאוטובוס בטיול השנתי ועוד. הילדים המחרימים אומנם חווים תחושת עליונות לתקופה קצרה, אבל גם לכך יש השלכות בהמשך. אגב, הילדים הצופים מן הצד מרגישים משותקים ושהם לא יכולים לעשות דבר כדי למנוע את המצב. מצד אחד הם לא רוצים לקחת חלק בחרם הזה ולפגוע בילדים, ומצד שני הם חוששים למעמדם החברתי".
"ילד שמגלה בריונות חש שהוא נמצא בעמדת כוח, שכל העיניים נשואות אליו, אך כמובן שזה רק נראה כך על פני השטח - וזה לא תמיד מה שמרגישים עמוק בפנים", אומר צ'ונה, "ילדים המגלים בריונות לעיתים חשים חוסר ביטחון ואולי אף מאמינים שזאת הדרך היחידה שבה הם ירכשו חברים. חשוב לציין שמדובר בעניין של חינוך ומודעות, כאשר נושא החרמות הוא תלוי כיתה. אם אתה לוקח ילד כזה לכיתה שהיא אנטי חרם, החרם לא יצליח שם. ובעצם הרעיון הוא ללמד את הילדים, מגיל צעיר, לזהות מהלכים מניפולטיביים - שהם צעדים מקדימים לפני חרם".
אין ספק כי דרכי ההתמודדות עם התופעה צריכות לכלול את צוות בית הספר, את ההורים ואת הילדים עצמם. "נושא החרמות צריך לעמוד על סדר היום בבתי הספר, באופן קבוע, ולא רק כאשר קורה מקרה נקודתי", אומרת יהל, "השיח חייב להיות בכל השיעורים ובכל התחומים. חייבים להגדיל את שעות כישורי חיים ולתת זמן ללמידה רגשית חברתית. על המחנכים/ות וכלל הצוות החינוכי להיות תמיד עם היד על הדופק, לראות מי הילד שנותר לבד בהפסקה, לעשות שיחות אישיות קבועות, להכיר את המרקם החברתי".
"הילדים המחרימים אומנם חווים תחושת עליונות לתקופה קצרה, אבל גם לכך יש השלכות בהמשך. אגב, הילדים הצופים מן הצד מרגישים משותקים ושהם לא יכולים לעשות דבר כדי למנוע את המצב. מצד אחד הם לא רוצים לקחת חלק בחרם הזה ולפגוע בילדים, ומצד שני הם חוששים למעמדם החברתי"
ומה לגבי התפקוד בבית? "חשוב שההורים יהיו מעורבים, ישאלו שאלות ישירות ועמוקות לגבי מעורבות ילדיהם במעשי בריונות, וכן יתעניינו בקשרים החברתיים של ילדיהם", אומר צ'ונה, "כאשר יש חרם או מעשה בריונות, אין ספק כי שיתוף הצוות החינוכי, וגיוס מבוגרים משמעותיים, הם קריטיים להתמודדות. רצוי שלא לפעול באימפולסיביות וכדאי להתייעץ עם גורמים נוספים. במקרה כזה, חשוב להיות נוכח עבור הילד ולתמוך בו, להסביר שהתחושות שלו טבעיות, שיש תוקף לרגשות שלו. אל תהיו שיפוטיים, נסו לשמור על קור רוח, ושדרו לילדים מסר שאתם עוברים את זה יחד".
"כדאי לבדוק גם איך אנחנו, המבוגרים, מתבטאים ונחשפים ברשת, ולהיות מודל התנהגותי עבור הילדים", מסכם ד"ר גפן, "לטובת מניעת התופעה, חשוב להיות מעורבים ולהכיר את המרחבים והיישומים שבהם משתמשים הילדים, להסביר להם מגיל צעיר את המצבים המורכבים והסכנות הקיימות ברשת, להדגיש את המשמעות החברתית והפלילית של הפגיעה – גם ברשת - ולעודד אותם לפנות לעזרה ולדווח בכל מקרה של פגיעה בהם או באחרים. להתמודדות במצבי פגיעה, חשוב לאתר את סימני המצוקה ולהתערב, להרגיע את הילדים ולא להאשים אותם, ולשתף אותם בדרכי הפעולה. בהתאם לצורך ולחומרת המצב, ניתן ומומלץ לפנות לגורמים ובהם בית הספר, הרשות המקומית, מוקד 105, ועמותות לסיוע נפשי".