ג'וליאן שרבל ג'ובראן היה בן 16 כשחלה בסרטן. אז, בזמן שהיה מקבל את הטיפולים הכימותרפיים, אמו, יוצרת ומרפאה באמנות, הייתה יושבת לידו ומספרת לו סיפורים. "הרגשתי כמו ילד קטן", הוא חוזר אחורה בזמן. "הייתה תקופה קשה. החומר היה זורם באינפוזיה, אבל אני הייתי בעולם אחר כי הסיפורים של אמי עזרו לי. הם נתנו לי מוטיבציה להמשיך, חיזקו אותי. עם השנים, כמי שהיזמות זורמת בדמו וכמי שמנסה לעשות טוב לעולם באמצעותה, התחיל להתגלגל במוחי הרעיון לסייע לילדים חולים אחרים באותה צורה.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו והאזינו לתוכנית כסף חדש ב-ynet radio
"בזמן הקורונה, כשהעולם נפל, הבנתי שזה הזמן המתאים להפוך את הרעיון הזה למיזם שיציל ילדים אחרים. אלא שאנשים איתם התייעצתי בנושא הסבירו שהמיזם חייב להיות טכנולוגי כי הטכנולוגיה היא שפת העתיד. אז לקחתי את הסיפורים של אמי וביחד עם הצוות שלי אנחנו שוקדים היום על הטכנולוגיה הזו, שנמצאת בשלבי ניסיון מתקדמים".
שזה אומר מה? "מדובר בסטארטאפ רפואי בתחום הגיימינג, שיעזור לילדים חולי סרטן לעבור את הטיפולים הכימותרפיים בחוויה טובה יותר. בהמשך אני מקווה שנוכל לצאת עם המיזם גם לילדים שחולים במחלות אחרות. זו סגירת מעגל עבורי כי התקופה הקשה ההיא הפכה אותי למי שאני היום. למדתי להילחם, לקחת כוח ולהמשיך הלאה. היום, כשאני בריא לחלוטין, אני רוצה לסייע לאחרים עם הניסיון האישי שלי".
4 צפייה בגלריה
ג'וליאן שרבל ג'ובראן
ג'וליאן שרבל ג'ובראן
ג'וליאן שרבל ג'ובראן
(צילום: גלעד קוולרצ'יק)

"היה לי לא קל כי לימודי משפטים זו שפה רביעית, אחרי ערבית, אנגלית ועברית"

עו"ד ג'ובראן, שמשמש גם כרכז החברה הערבית באוניברסיטת רייכמן בהרצליה, גדל בנצרת כחלק ממשפחה מרונית. רוב משפחת ג'ובראן חיים בג'ש, שידוע גם בשם גוש חלב בגליל העליון. היישוב היחיד בישראל שרוב תושביו הם נוצרים-מרונים, קבוצה אתנית דוברת ארמית וערבית. אביו רופא עיניים, ואמו, כאמור, אמנית ומטפלת באמנות. את לימודיו התיכוניים סיים בתיכון הבפטיסטי בנצרת, תיכון פרטי יוקרתי. לאחר מכן פנה ללימודי תואר ראשון במרכז הבינתחומי בהרצליה, נכון להיום אוניברסיטת רייכמן.
את התואר הראשון במשפטים וממשל סיים עם התמחות בדיפלומטיה, וגם כמצטיין דיקן חברתי. "בשנה הראשונה רציתי לבכות מרוב שהיה לי קשה", הוא מודה. "הייתי ערבי יחיד מבין כ-150 סטודנטים, שלמדו לתואר. אחי ואחותי בחרו בלימודי רפואה, אני בתחום אחר. ידעתי עברית לפני שהגעתי לבינתחומי, ועדיין היא לא הייתה שגורה בפי. היה לי גם לא קל כי לימודי משפטים זו שפה רביעית, אחרי ערבית, אנגלית ועברית, ושפה קשה. בכלל, הייתי צריך לעבוד כפליים כדי להשלים את הפערים ביני לבין הסטודנטים האחרים. היו פערי גיל בינינו, כי הם הגיעו לאחר שירות צבאי, רובם ביחידות הכי טובות, וגם פערים חברתיים ותרבותיים. כשהתחלתי לחלום גם בעברית, הבנתי שאני בדרך להשתלבות, אבל לקח לי זמן להגיע לסיטואציה הזו". בשנה השנייה ללימודיו שהה בניו יורק כחצי שנה במסגרת חילופי סטודנטים, באוניברסיטת NYU. "זו הייתה חוויה טובה ומכוננת עבורי", הוא מצהיר. "התקופה פתחה לי את העולם. שם הבנתי שאני מתחבר יותר לממשל ויחסים בינלאומיים".
במהלך לימודיו לתואר הראשון גם היה עוזר מחקר בנושא היחסים בישראל ומדינות המפרץ, וכמי שעולם היזמות קרוב לליבו הקים סטארטאפ בשם "הולד פרייס" עם סטודנטים מביה"ס הבינלאומי במרכז, שמטרתו למצוא פתרון לבעיית הרעב בעולם. תוכנית נוספת הוא פיתח בשנה השלישית ללימודיו, לאחר שחזר מלונדון, אליה הגיע כדי להתמקצע באנגלית משפטית. כשחזר החל לפתח תוכנית מעבר לצעירים מהחברה הערבית בישראל כדי לסגור עוד 'בור פתוח'.
מה אומרת בדיוק תוכנית המעבר הזו? "בחברה היהודית, בוגרי התיכון מתגייסים או עושים שירות לאומי, או קדם מכינה. זו שנה ושנים חשובות לשם בחירה של 'מה תרצה לעשות כשתהיה גדול'. בחברה הערבית, לאחר סיום התיכון, הצעירים יושבים עוד שנה בבית, לומדים למבחנים פסיכומטריים ומשפרים בגרויות, ואז מתחילים ללמוד באוניברסיטאות מקצועות שהם לא קשורים אליהם. הם בוחרים בהם עקב לחצים של ההורים או של החברה. התוצאה היא שאחוז גדול מהם נושר או משנה כיוון בתום שנת הלימודים הראשונה. רציתי לסגור את הפינה של אי ייעוץ ואי הכוונה נכונים. זו המהות של שנת המעבר שמממנים להם ההורים.
"התכנית שפיתחתי בחו"ל כוללת מגורים אצל משפחה מארחת או במעונות, והצעירים האלו חווים חוויה סטודנטיאלית שלמה, אם באמצעות זה שהם לומדים שפות או לוקחים שנת מכינה באנגלית עם אנשים מכל העולם. מטרת התכנית לחזק את האישיות, לתת תחושה והרגשה ולהבין מה זה להיות סטודנט, להכיר אנשים מכל העולם לשמוע על מקצועות באוניברסיטה. החוויה עוזרת לקחת החלטה קריטית לחיים, מה ללמוד. סטודנט שלוקח חלק בתוכנית הזו יכול להתנסות בלימודים בשפה האנגלית לפני שיתחיל ללמוד בארץ, לבדוק אם נושא מסוים מתאים עבורו או לא, ודרך הייעוץ שלנו להחליט באמת מה מתאים לו ללמוד. כמובן שאני עוזר למי שרוצה לחזור לאחר השנה הזו לישראל, כי אני אוהב את ישראל. עדיין, אני מציע את עזרתי גם למי שבוחר שלא לחזור לפה".
יש כבר הוכחה להצלחה? "בוודאי. התוכנית, שהתחילה בבריטניה, התפתחה גם לגרמניה, דרום צרפת, ברצלונה, דובאי ובולוניה. בנוסף, רק לפני כמה חודשים הודיע המשרד לשוויון חברתי על תוכנית מעבר כזו בישראל, שהוא יקדם ויממן, כדי לגשר על פערים לימודיים וחברתיים שבין סטודנטים יהודים וערבים. אני יכול גם לספר על אמין מוחסן, שעשה את התוכנית אצלי, והצליח להתקבל ולהיות הערבי הראשון ב-UCL בלונדון, התקבל להתמחות בסיטי בנק והקים סטארט-אפ בשם CLIO, שעוזר לסטודנטים אחרים למצוא התמחויות במוסדות פיננסיים בבריטניה".

"הבנתי שאני לא רוצה להיות דיפלומט"

הוא פרץ עוד תקרת זכוכית ב-2015, לאחר שסיים את התואר הראשון, והתקבל למשלחת ישראל לאו"ם מטעם משרד החוץ, ועבד בוועדה לפיתוח כלכלי-חברתי. "הייתי מהערבים הראשונים שקיבל אישור להתמחות באו"ם", הוא מגדיר ומוסיף לכך סיפור אותו הוא נוהג לספר לתלמידיו. "בתיכון למדתי וגם עשיתי עבודה בנושא האו"ם, וחלמתי לעבוד בו. ב-2011, כסטודנט, ביקרתי באו"ם. כשנכנסתי לשם ראיתי את התמונה של באן קי-מוּן, המדינאי הדרום קוריאני שכיהן כמזכ"ל האו"ם. הייתי אז בן 20 וקצת, הצטלמתי עם ה'פייק', ויצאתי מהסיור עם תמונה למזכרת ועם החלטה שעוד אחזור לעבוד באו"ם. ב-2015 חזרתי לאו"ם, הפעם כדי לעבוד, ולפתע ראיתי את רון פרושאור ודני דנון, לשעבר שגרירי ישראל באו"ם, מדברים עם קי-מון. ניגשתי וסיפרתי את הסיפור, והפעם הצטלמתי איתו באמת. זו הייתה התגשמות של אחד החלומות שהיו לי כצעיר".
והנה, אתה לא באו"ם יותר. למה? "לאחר כשנה שעבדתי שם הבנתי שאני לא רוצה להיות דיפלומט. עם זאת, למדתי הרבה בתקופה הזו, ואני מספר את הסיפור הזה לסטודנטים שלי ומלמד אותם לא לפחד. אני מספר להם שכשאני התחלתי ללמוד יחסים בינלאומיים אמרו לי 'מה תעשה עם זה'? עובדה שיש לי, והרבה. גם כשטסתי לניו יורק אמרו לי 'השתגעת? תפסיד שנה'? וחזרתי משם כשאני הרבה יותר יודע מי אני ומה אני רוצה לעשות. אנשים תמיד יפחידו אחרים בהרגשה שהם עושים משהו לא נכון, תמיד ינסו להניא אותך מהחלומות שלך, אם הם לא מסתדרים עם הראייה שלהם.
"לאחר שסיימתי את התואר השני שלי במשפט טכנולוגיה וחדשנות עסקית, הרגשתי בשל והקמתי מערך בדיקנאט הסטודנטים שמלווה, מכווין ומייעץ לסטודנטים בחברה הערבית באוניברסיטה.
4 צפייה בגלריה
ג'ובראן מצטלם עם דמות הקרטון של באן קי מון
ג'ובראן מצטלם עם דמות הקרטון של באן קי מון
ג'ובראן מצטלם עם דמות הקרטון של באן קי מון
(צילום: יח"צ)
4 צפייה בגלריה
ג'ובראן בתמונה עם באן קי מון האמיתי
ג'ובראן בתמונה עם באן קי מון האמיתי
ועם באן קי מון האמיתי
(צילום: יח"צ)
יש בסיס משותף לכל המיזמים שלך? "אני לא יכול לעמוד מנגד, אני רוצה לשנות מציאות, וזה בעצם בסיס ליזמות. כשאתה רואה בעיות, אתה מתחיל לפתור אותן. לקח לי גם שנים להבין, שיזם חברתי שמשנה מציאות הוא יזם, גם אם זו לא רק יזמות עסקית".
כך ממשיך לרוץ ג'ובראן ממיזם למיזם, ממטרה למטרה, מסמן ומגיע. מספר על הכל בביטחון רב. ואז, כשאני שואלת אותו, מתי יסמן נישואין והורות כמטרה, הוא נבוך מעט. "מרונים הם מיעוט. ותוסיפי לזה את אורח חיי והרגלי חיי הלא פשוטים, כמו שהטלפון לא מפסיק לרגע לצלצל, או שעות ארוכות של עבודה, אני צריך מישהי שתוכל להכיל מציאות חיים כזו. זה לא קל, אבל יגיע. אני בהחלט מקווה להינשא ולהקים בית, אני על זה".
אתה בעצמך אומר שאתה יוצא דופן בהישגיך ובמקומך ובמעמדך כבן לחברה הערבית. אנחנו לא נמצאים בתקופה קלה. פוליטית, חברתית, ביטחונית, כלכלית. אתה חושש שלא יהיו עוד הרבה דוגמאות כמוך? "אנחנו חיים היום בבלגן גדול. אם תשאלי אותי מה יהיה פה בעוד עשור, איפה החברה הערבית תהיה והאם ההרגשה של חוסר שוויון תיעלם? התשובה לצערי תהיה שלא. לא אוכל להכחיש, המצב ימשיך להיות כזה, אבל תהיה התקדמות, אני מקווה. אני בורר מילים, כי זה נושא רגיש, כל מה שאני מקווה זה שימשיכו לעשות. המצב של החברה הערבית משתפר. יש הרבה מהחברה שנכנסים להייטק, יש הרבה עמותות שעושות עבודה טובה עם החברה הערבית, והתפקיד החשוב של המדינה זה לפתוח דלתות. אם ימשיכו כך, המצב ישתפר עוד ועוד. בעיניי, הדרך להגיע לשיתוף פעולה ולהבנה עוברת דרך היזמות, זו השפה משותפת. עוד ועוד יזמות חברתית ועוד צוותים משולבים, זה הצעד הנכון לחברה משותפת והוגנת. כשנפגשים בעבודה על סטארטאפ, לא מדברים פוליטיקה, לא מדברים עברית או ערבית, רק בשפה של עבודה".