(צילום: שמוליק דודפור)
הם היו בסך הכול ילדים כשנפגעו מינית. חלקם עברו מסכת התעללויות במשך שנים ארוכות, לרוב על ידי הקרובים להם ביותר - המבוגרים שחיו איתם באותו הבית. בעיניהם הצעירות, שכבר ראו יותר מידי, הם חיפשו את המבוגר שיראה אותם, שיציל אותם מתהומות של עצב שצבעו את שנות ילדותם. הם חיפשו את המורה שתשאל לשלומם, את השכן שישמע את קולם, את קרוב המשפחה שיצליח לזהות את המצוקה, אבל רובם נשארו בודדים במערכה על חיים שפויים.
אלו מהם שפגיעתם כן התגלתה, מצאו את עצמם חשופים אל מול מערכת אכיפת החוק שלא הקשיבה להם, מערכת רווחה שלא הגנה עליהם, מערכת בריאות שלא שיקמה אותם ומערכת חינוך שלא שילבה אותם. הם מצאו את עצמם לבד. ולבד הם המשיכו לעמוד גם כבגירים - כשאת המחיר על אוזלת היד המערכתית שהפקירה אותם בצעירותם הם פוגשים כמעט בכל צומת בחייהם.
בשנה האחרונה פעלה בישראל הוועדה הציבורית לשינוי מדיניות ביחס לפגיעות מיניות בתקופת הילדות ששמעה יותר מ-500 עדויות של נפגעים ונפגעות. לצד סיפורי פגיעה קשים ותיאורים של מחדלי המערכות, דיברו הנפגעים גם על האופן שבו נכשלה החברה הישראלית בהכרה בפגיעה בהם, וחמור מזה - על האופן שבו הוקיעה אותם, הענישה אותם על חשיפת הפגיעה והפקירה אותם לחיי בדידות ופגיעות.
"השינוי אותו מבקשים הנפגעות והנפגעים להוביל הוא עבור הילדים הממולכדים עכשיו בתוך פגיעה מינית", הסבירה פרופ' כרמית כץ, מנהלת תחום המחקר במכון חרוב, חברת סגל בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב ומי שהקימה ומנהלת את הוועדה. "ילדים שעברו פגיעה מינית נפגעים אינסוף פעמים. בפעם הראשונה נכשלנו כשלא מנענו או עצרנו את הפגיעה המינית שחוו, ובפעם השנייה - אחרי שהם מצאו כוחות נפש עצומים וחשפו את הפגיעה, אנחנו הותרנו אותם מאחור. הנפגעות והנפגעים ספגו מהמערכות הציבוריות חוסר אמון, פקפוק, ויחס פוגעני אשר הותיר אותם לבד לחיים של בדידות תהומית, הוקעה חברתית והדרה מכל מערכת תמיכה שהם ראויים לה".
צועדים לגמרי לבד
בקרב כל הנפגעים והנפגעות שמסרו את עדותם בפני הוועדה, בלטה הבדידות. זו התחושה שאפיינה את רגעי הפגיעה וניסיונותיהם החוזרים ונשנים לשרוד אותה. בהמשך, כשסיפרו על מה שעברו, נעלמו קשרים משפחתיים, חברתיים וקהילתיים. רבים הפנו אליהם גב. ומן הילדות אל הבגרות הם צועדים לגמרי לבד בנסיונם לחיות חיים תקינים. בנוסף, כבגירים בצל הטראומה קיימות השלכות קשות על יכולתם ליצור קשרים חברתיים ולהחזיק מערכות יחסים מיטיבות.
על פי נתוני הוועדה, ברוב המקרים - ילדים וילדות לא חושפים את הפגיעה בהם. רק בכ-41% מהמקרים חשף הקטין את הפגיעה שעבר, או שחשפו אותה גורמים בסביבתו. רק ב-21% מהמקרים הילד או הילדה הנפגעים קיבלו סיוע שכלל מעורבות טיפולית מצד הרשויות או הגשת תלונה במשטרה.
במחצית מהעדויות שנמסרו לוועדה - הפוגע היה קרוב משפחה של הקטין, ולעיתים היו אלה כמה פוגעים מתוך המשפחה. בהתעללויות מהסוג הזה חוו הקורבנות הצעירים בלבול עז וקושי לתפוס את ההתעללות כמעשה חריג ופוגעני, מכיוון שלרוב זו הייתה המציאות שלתוכה הם גדלו.
"נפגעתי על ידי האבא החורג שלי", סיפרה דגנית שרייבר (37), "הוא הכיר את אימי כשהייתי בת שלוש, אחרי שהתגרשה מאבי. הוא העביר אותי מסכת התעללות פיזיות של ארבע שנים. בהתחלה הוא היה כולא אותי. כל דבר שהייתי עושה או לא עושה היה תירוץ בשבילו להרביץ לי. כשהייתי בת שמונה התחילה ההתעללות המינית.
"זה הפסיק לקראת גיל 12 כשעברתי לפנימייה", היא שחזרה, "בשלב הזה אף אחד לא ידע מה אני עוברת. פחדתי מהכול. הרגשתי מאויימת. כל החיים שלי שמרתי את הסוד בבטן. גם מול בני זוג וחברים. חייתי חיים כפולים שמאלצים אותי להעמיד פנים ולהסתיר את כל מה שקורה לי".
אביה החורג של דגנית נהג להתעלל בה בלילות, מה שגרם לה לפתח הפרעות שינה קשות. "אובחנתי עם פוסט טראומה מורכבת ברמה חמורה ועם דיכאון קליני", סיפרה דגנית. "למדתי הוראה ושנים ניסיתי להשתלב בשוק העבודה, אבל הפוסט טראומה מפריעה לי לתפקד, לעבוד ברצף ולהתרכז. אני סובלת מפלאשבקים שחוזרים וגורמים לי להתנתק או להיות נסערת. זה יכול לקרות לי תוך כדי יום עבודה ובאותו רגע אני לא יכולה לתקשר – בין אם זה מול לקוח, תלמיד, או מורה. פוטרתי מארבעה בתי ספר, לא בגלל שאני מורה לא טובה, אלא בגלל שהיה לי קשה לתפקד".
דגנית כואבת את מציאות חייה שהתעצבה נוכח הפגיעה הממושכת שחוותה בילדות. "אני מוצאת את עצמי בגיל 37 בקושי מצליחה להחזיק זוגיות, בקושי מצליחה לנהל קשרים", היא הוסיפה בכאב, "הייתי אמורה להיות אמא עכשיו, נשואה באושר, עם משפחה משלי, ולהצליח. אבל אני תקועה. אלו השלכות הפגיעה. אני מוגדרת בביטוח לאומי עם נכות נפשית של 50% ועם 100% אי כושר עבודה. הוא גזר עליי להיות נכה ולא לתפקד. חשוב לי שידעו - השתיקה מגנה על הפושע. כשמדברים וחושפים את הסיפור אז עוזרים למגר את התופעה".
המתנה של שנה וחצי לטיפול
מעדויות הוועדה עולה כי תפקידה של מערכת הבריאות קריטי בכל הנוגע לאיתור, מניעה וטיפול בפגיעה מינית בילדים. סימנים לפגיעה שכזאת מגיעים לעיתים רבות בצורה של תסמינים רפואיים חוזרים - שלרוב לא אופייניים לילדים, כגון: דלקות בדרכי השתן, כאבי בטן כרוניים, זיהומים באיבר מין, הרטבות לילה, קשיי שינה והפרעות אכילה.
נפגעות ונפגעים שכתבו עדויות לוועדה תיארו כיצד הגיעו פעמים רבות לרופאים מבלי לקבל התייחסות מיוחדת למצבם החריג או מבלי שהיה ניסיון כלשהו לבחון את הנסיבות שעשויות להביא לתסמינים שעמם הגיעו.
בגירים שחוו פגיעה מינית כילדים נוטים להימנע מקבלת טיפול רפואי או הגעה לבדיקות רפואיות עקב אי התאמה של המערכת הבריאותית לצרכיהם הייחודיים. בעדויות שהובאו בוועדה - התייחסו הקורבנות להימנעות ספציפית מביקור אצל רופאי שיניים ורופאים גניקולוגים וכן קשיים רבים בלידות. מעבר לכך, הפונים והפונות לוועדה תיארו תחושות קשות כלפי היחס שקיבלו כאשר באו במגע עם מערכת הבריאות כמקבלי שירותים, אשר לעיתים היה מתייג, סטיגמתי ואף שיפוטי או מזלזל עקב אבחנות פסיכיאטריות שעמן הגיעו בשל הפגיעה.
"נפגעתי מינית על ידי אבא שלי", סיפרה ורד (38), "זה התחיל בגיל שלוש ונמשך עד גיל 14. אף אחד לא ידע. במשך שנים רבות הדחקתי את זה, ורק בגיל 26 התחלתי להיזכר. אני זוכרת את עצמי בתור ילדה מאוד מסוגרת ועצובה. הייתי חוזרת הביתה, יושבת בחדר ובוכה. רציתי למות כל הזמן, זה משהו שגדל להיות חלק ממני. "אני חושבת שאם מישהו היה מסתכל עליי, מישהו מהמורים היה שואל אותי מה קורה איתי, אולי משהו היה אחרת. אני זוכרת את עצמי בתור ילדה מתה שמישהו יסתכל לי בעיניים, ישאל אותי מה שלומי ובאמת ירצה לדעת. אף אחד לא התעניין, אף אחד לא ראה".
בגיל 16 פיתחה ורד הפרעות אכילה. "בגלל זה גם התחלתי ללכת לטיפולים. בדיעבד הבנתי שזה שהפסקתי לאכול היה מה שגרם לי להפסיק לראות את הידיים שלו בכל מקום", אמרה ורד. "בגיל 28 אזרתי אומץ לספר לאמא שלי. לא יכולתי לחיות יותר את החיים הכפולים האלה. הייתי כבר נשואה, ולא יכולתי לבוא אליהם בשבת ולשבת לידו. מאותו רגע חוויתי פגיעה מאוד קשה וטראומטית מהמשפחה שלי שהתנכרה לי ולא האמינה לי.
"נשארתי לבד עם הכול", היא הוסיפה. "אחרי הלידה של בני השלישי הכול התפרץ מחדש. כל דבר שקורה מעלה בי עוד זיכרונות שלא ידעתי עליהם קודם. חזרתי לכל הסימפטומים של הפרעות האכילה. לא הצלחתי להחזיק את העבודה שלי, המשקל שלי הלך והידרדר ולא הייתי מסוגלת. הייתי צריכה להתפטר כדי לטפל בעצמי".
ורד נמצאת היום ברשימת המתנה לאשפוז. "אני לא יודעת מה לעשות, יש לי ילדים קטנים בבית ואני לא יכולה להיעלם להם. אני רוצה לחזור לחיים, אני כבר שנתיים לא עובדת. אני רוצה להרגיש שאני עושה משהו עם עצמי", היא אמרה.
"הלוואי שהמדינה תכיר בנו. כל החיים שלי הסיטו מבט, לא ראו ולא רצו לראות. המשפחה, החברה - והמדינה מתנהלת בדיוק כמותם. מישהו צריך לקחת אחריות - ברמת הזיהוי והאיתור, ברמת הענישה והתנהלות ההליך הפלילי, ברמת הטיפול", אמרה ורד. "לחכות שנה וחצי לטיפול מרפאתי ממוקד טראומה, או שנה לאשפוז ממוקד טראומה שהוא ארוך טווח, או להיטלטל בין המסגרות השונות של טראומה והפרעות אכילה כי הן מתקשות לטפל בשניהם במקביל - זה לא טיפול הגיוני ומיטיב. מה שהמדינה מספקת לנו הוא ביזיון".
"אני מותשת מהמערכת, היא שבי שקוף"
ממצאי הוועדה מראים כי קיימים פערים בידע ובעומק ההבנה של אנשי הרפואה העובדים בבריאות הנפש, בנוגע לתחום הטראומה הנפשית והטיפול בה. בכך, על פי עדויות, ניתן טיפול אשר פעמים רבות איננו מותאם לנפגעים.
בהמשך לכך, נפגעות רבות העידו כי במהלך השנים קיבלו אבחנות מרובות מטעם פסיכיאטרים העובדים במערכות בריאות הנפש, אשר אינן מתייחסות כלל למקור הבעיה שעימה הגיעו - והיא הטראומה מהתקיפה המינית. בנוסף, הקורבנות טוענות כי ניתנו להן סוגים שונים של תרופות אשר אינן בהכרח מותאמות לטיפול בטראומה נפשית וכי מערכות בריאות הנפש בישראל בוחרות בתרופות ככלי הטיפול המרכזי לנפגעות תקיפה מינית ואונס.
"נפגעתי מינית במשך 12 שנה על ידי אח שלי ועוד שנתיים על ידי דודה שלי", סיפרה ליאת (32), "מגיל ארבע עד גיל 16 עברתי התעללויות. הייתי ילדה שמתה מפחד לחזור הביתה. בתור ילדה הדבר היחיד שאת מחפשת זה מבוגר, מישהו שיותר גדול ממני ויגן עליי. ואין את זה".
בגיל 25 התפרצה אצל ליאת פוסט טראומה מורכבת קשה. "אני סובלת מפלאשבקים והתתקפי חרדה. זה קרה אחרי שעשיתי המון דברים בחיים שלי. ניהלתי חיים רגילים ומדהימים, אפילו מנקרי עיניים. מאישה בעלת עבודה קבועה, דירה ורכב הגעתי למצב של שינה ברחוב. דפקתי על דלתות מחלקות הרווחה ובכיתי להם בפתח שאין לי איפה לישון. טרקו לי את הדלת בפרצוף.
"זה סיוט", היא הוסיפה בתסכול, "אני לא מותשת רק ממה שקרה לי, אני כבר מותשת מהמערכת. אני סוחבת את המציאות הזאת המון שנים, והגוף מגיב בשרירים תפוסים, התקפים ורעידות ברגליים. בגיל 26 ירדתי למשקל של 36 קילו, הפכתי לעמוד מהלך. זה שבי שקוף. מערכת בריאות הנפש לא מותאמת לאנשים שעברו טראומה מינית ואין טיפול ייעודי עבורנו. הייתי מאושפזת פעמיים, אבל הטיפול הנפשי הלקוי שקיבלתי דרדר את המצב הפיזי שלי. המערכת מחמירה את הפגיעה, לא להפך. אני זועמת. המערכת מפקירה אנשים שעברו פגיעה מינית בארץ. לוקחים ממך את זכויות האדם. זה כשל מזעזע בחסות המדינה".
ההשלכות: קשיים כלכליים
התמודדות יומיומית עם פוסט טראומה קשה כמעט ולא מאפשרת פניות להשקעה בבנייה של קריירה וחיי עבודה יציבים, ולכן מי שנפגע בילדות נאלץ להתמודד עם קשיים רבים ביכולת לרכוש השכלה או לעבוד כדרך קבע ולהשתכר בכבוד. לכך, כמובן, השפעה ישירה על מצבם הכלכלי של הקורבנות, אשר אינם מצליחים לתמוך בעצמם.
כרבע (24%) מהפונים והפונות לוועדה לשינוי מדיניות ביחס לפגיעות מיניות בילדות התייחסו לקשיים כלכליים בחייהם הבוגרים הנובעים מהפגיעה שעברו. מהם: 50% בשל קשיים בתפקוד בעבודה וכ-40% בשל הוצאות כספיות גבוהות על טיפולים נפשיים. חלק מהפונות לוועדה אף ציינו כי הן מתקשות לעמוד בתשלום שוטף של תרופות פסיכיאטריות שלהן זקוקות וחלקן העידו כי אינן מצליחות לקבל את הטיפול הנפשי שלו הן זקוקות כדי להרגיש טוב יותר ולהשתקם.
"מצטייר הרושם שנהלים שנכתבו, הכשרות שניתנו, חוקים שחוקקו – במקרים רבים אין הם מגיעים בסופו של דבר אל הילדה הקטנה או אל הילד הקטן, המשוועים לעזרה ואין שומע", טענה חברת הוועדה השופטת (בדימוס) נאוה בן-אור. "הלוואי שנצליח בעבודתנו לגרום לכך שמבטם של המורה, של העובד הסוציאלי, של הרופא, של חוקר הילדים, של הפרקליט ושל השופט יופנה לעברם של הקטינה הנפגעת או הקטין הנפגע, יתמקד בהם, ידבר איתם ולא מעל ראשם, יושיט להם יד בוטחת ויעורר את אמונם בו".
קו הסיוע לנשים נפגעות תקיפה מינית: 1202 | קו הסיוע לגברים נפגעי תקיפה מינית: 1203
