מיכל טמיר, היא פרופסור למשפטים, מתמחה במשפט ציבורי במובן הרחב מאד – חוקתי, מינהלי וסדר דין פלילי ומתעניינת בממשקים ביניהם. בישראל היא משמשת פרופסור חברה במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט ומרצה מן החוץ בבר אילן. כעת משמשת פרופסור אורחת בברקלי. מלמדת על זכויות האדם בישראל ובקרוב תלמד גם על משפט חוקתי ישראלי. מיכל, 51, אמא לתום, בת 21 שמשרתת בחיל האוויר. מוסמכת להוראת יוגה, והגם שלא עוסקת בזה כמקצוע, רואה ביוגה דרך חיים.
איפה גדלת ?
"נולדתי בטירת הכרמל להורים יוצאי עיראק. אז מדובר היה במקום מאד נמוך מבחינה סוציואקונומית והורי שלא רצו שאלמדו שם, שלחו אותי ללמוד בבית ספר פרטי - בית הספר הריאלי בחיפה. נסעתי כל יום 50 דקות באוטובוס לבית ספר בכל כיוון. למדתי בבית הספר הזה מכיתה א עד כיתה י"ב ואני חושבת שהוא נתן לי כלים חשובים. כשהייתי בכיתה ח עברנו לחיפה והמשפחה שלי עדיין שם. בצבא שירתתי כחונכת בפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי. התחתנתי מאוד צעירה עם החבר מהתיכון. הוא היה עתודאי בטכניון ואני לאחר הצבא התחלתי את לימודי במחזור הראשון של הפקולטה למשפטים בחיפה (1991). זו היתה אהבה ממבט ראשון עם עולם המשפט. נהניתי מאוד מהלימודים וסיימתי ראשונה במחזור. לימים התגרשתי וגידלתי את הילדה שלי לבד כאם חד הורית".


1 צפייה בגלריה
sfbsfbf
sfbsfbf
(מיכל תמיר)

ממתי את מלמדת באקדמיה ומה עשית לפני כן?
"לאחר סיום לימודי בפקולטה למשפטים התמחיתי בבית המשפט העליון אצל השופט יצחק זמיר. הוא היה הדיקן בשנה הראשונה ללימודי בפקולטה בחיפה וכשהתמנה לעליון התקבלתי להתמחות אצלו. העבודה בבית המשפט העליון הייתה מרתקת. זה היה בשנים 1995-96. בדיוק בתקופת חילופי הנשיאים שמגר וברק. תקופת פסק דין בנק המזרחי שיצר את המהפכה החוקתית כן ימי רצח רבין. זו שנה בלתי נשכחת מבחינתי. עם סיום ההתמחות עברתי את בחינות הלשכה. החלטתי שאנסה לעבוד במשרד עורכי דין במרכז הארץ. לאחר שבעה חודשים עזבתי. העבודה לא הייתה מספיק מעניינת והיה פער עצום בין הדברים המאוד עקרוניים שהתעסקתי בהם בבית המשפט העליון לעניינים שהתעסקתי בהם במשרד. השופטת ביניש (שהפכה לאחר מכן לנשיאה) הייתה צריכה מילוי מקום של עוזרת משפטית אז שימשתי כעוזרת שלה 9 חודשים – ואז התחלתי את התואר השני והשלישי באוניברסיטה העברית. לכל אורך הלימודים עבדתי באקדמיה כמתרגלת ומהר מאד גם כמרצה. לאחר סיום הדוקטורט השתלבתי כמרצה במה שהיה מכונה אז מכללת שערי משפט וכעבור שנה ב-2005 יצאתי גם ללימודי פוסט דוקטורט באוניברסיטת ניו יורק ( NYU)״.
מדוע בחרת ללכת דווקא לאקדמיה ולא למגזר הפרטי?
"אחד הדברים החשובים לי ביותר זו ההשפעה על עולם המשפט. כשעבדתי בבית המשפט העליון כתבתי לשופטים חוות דעת בעניינים הכי עקרוניים. את הדרך הזו מצאתי גם באקדמיה. הדוקטורט שלי שהפך גם לספר, נכתב על עילה שהיום שגורה בפי כולם (בגלל משפט נתניהו) – אכיפה סלקטיבית – אך אז לא הייתה מפותחת בישראל. הספר מצוטט רבות בפסיקת בית המשפט העליון. גם הספר השני שלי "מבט ביקורתי על ביקורת המדינה" – שנכתב בתקופת המבקר לינדנשטראוס– העלה לדיון את שאלת גבולות הביקורת והיחסים בין המבקר לרשויות אחרות. מאמר חלוצי שכתבתי על זכויות של הומוסקסואלים ולסביות (נכתב לפני שנים עוד בתקופת התואר השני שלי) צוטט רבות ועזר לקדם את הזכויות שלהם. ויש עוד דוגמאות. אולי אתן עוד אחת – אחד המאמרים האחרונים שכתבתי עוסק בחקיקה פרסונלית – גם נושא חם היום והמאמר מצוטט בפסיקת בית המשפט העליון. זו העשייה שאני גאה בה".
אילו תכונות עזרו לך להצליח?
"אני חיה לפי התפיסה שאין מושלם אבל יש שלם. נכון שלא נעשה את הדברים תמיד בצורה מושלמת אבל צריך למצוא את האיזון ואת המקום שמביא אותנו לתחושה של שלם. זה חלק מהפילוסופיה של היוגה שלפיה אני חיה. אני מנסה תמיד להתחבר שמה שמרגיש לי נכון. כך אני מקבלת החלטות. לא על בסיס מה שאחרים חושבים אלא על בסיס מה שמהבטן מרגיש הכי שלם. הדוגמא הכי טובה היא הנסיעה הקודמת שלי בשנת 2012 לשנת מחקר בניו-יורק. כפי שכבר סיפרתי פוסט דוקטורט עשיתי בNYU זה היה בשנת 2005 אז עוד הייתי נשואה ובעלי והילדה הצטרפו אלי. כעבור שנה לאחר חזרתנו התגרשתי. עבדתי מאד קשה לפרנס אותי ואת הילדה. בשלב כלשהו הייתי מותשת. הייתי חייבת שינוי. הגשתי בקשה למלגה מאד יוקרתית בניו-יורק והתקבלתי. הייתי בטוחה שהילדה שלי שאז עמדה לעלות לכיתה ז תרצה לבוא איתי כי ממילא היא מחליפה בית ספר. אבל מאחר שהיא למדה בכיתת מחוננים שלא התפרקה – היא לא רצתה לעזוב את הכיתה. החלטתי בהסכמתה שהיא תישאר בהשגחת ההורים שלי ותבוא לבקר אותי. הרבה אנשים הרימו גבה איך אני משאירה ילדה. אבל אני ידעתי שזה לטובתי ולטובתה. עדיף לילדה אמא שמגשימה את עצמה ולא מתוסכלת. סמכתי על הורי שישמרו עליה וגם ידעתי שנדע לשמור על קשר. היא בקרה אותי שלוש פעמים ביקורים ארוכים פעם לבד, פעם עם אבא שלי ופעם אפילו צירפה חברה ונסענו יחד לדיסני וורלד. זו הייתה שנה נפלאה גם עבורה. אבל ברור שזה מהלך לא פשוט. גם לי לא היה פשוט לחיות לבד בניו-יורק. חודש לאחר שהגעתי היה הוריקן שהחריב את השכונה שגרתי בה וחוויתי תקופה ללא חשמל... בסוף הכול מצטבר לחוויות, שגורמות להבין שהכול זה התמודדויות בחיים וכל התמודדות רק מגדילה אותנו".
האם דווקא העבודה המשעבדת הזו היא שהובילה אותך לחופשה?
"מאז 2012-3 שהייתי בשנת מחקר בארצות הברית שוב טבעתי בעבודה קשה בישראל. לימדתי כל השנים בכמה מקומות. גם בתקופת הקורונה לימדתי בזום מהבית מהבוקר עד הלילה. במוסד שאני משתייכת אליו אין שבתון. אז הגשתי בקשה ל-Israel Institute ששולחים מרצים ללמד על ישראל בעולם. עברתי ראיון והתקבלתי. למעשה הייתי אמורה לנסוע כבר בשנה שעברה ללמד בניו-המפשיר בדרתמות' אוניברסיטה יוקרתית שמשתייכת לליגת הקיסוס. הקורונה שבשה את התוכניות. הציעו לי אמנם ללמד בזום אבל רציתי לעשות דברים נכון. חשבתי שלא מתאים ללמד באמצע הלילה מישראל סטודנטים אמריקאיים בארצות הברית. אז ביטלתי. ואז גם החלטתי שמזג האוויר שם פחות מתאים לי ולשמחתי השנה הסתדר להגיע לברקלי. שוב זו הייתה החלטה לא פשוטה. התשלום שאני מקבלת לא גדול ואין לי שבתון. השארתי ילדה חיילת בצבא. אבל כמו לגבי כל ההחלטות שלי – ככה הרגשתי הכי שלם והכי נכון".
מה למדת על התרבות האמריקאית?
"וואו. אני יכולה לכתוב עכשיו ספר על בירוקרטיה. בחודש הראשון כאן בעיקר התעסקתי עם בירוקרטיה משלושה כיוונים – האמריקנית, האוניברסיטאית וכן של הארגון המממן. לכל אחד יש את הדרישות שלו. ואני אדם ששונא בירוקרטיה. אבל הנה עוד התמודדות שמלמדת שאת הכול אפשר לעבור. כדי להמחיש ברקלי דורשים לעבור חמש תוכנות לומדה באינטרנט – שתיים על הקוביד, אחת על סייבר, אחת על כללי האתיקה של ברקלי והחמישית – הארוכה ביותר -תעל הטרדה מינית. ביליתי יום שלם במבחנים באינטרנט.
קשה לי מאד עם זה שהכול כאן נעשה און-ליין. אם צריך עזרה צריך לפתוח כרטיס באינטרנט.. אין מענה אנושי. כשכבר מגיעים לאנשים הם מאד "ראש קטן". כל אחד מתעסק במשהו מאד מצומצם ולא מוכן להסתכל ימינה או שמאלה. אני מניחה שזה תמיד היה כך ותקופת הקורונה חידדה את זה עוד יותר. ואני אדם של אנשים ושל קשרים אנושיים. זה לא פשוט. זה חידד לי כמה אני בן אדם של אנשים ולכן מחוץ לעניינים הבירוקרטיים אני מאד מנסה לפתח כאן קשרים. זה גם אתגר משום שבדרך כלל קשרים נוצרים דרך ילדים. זה מאד בולט בברקלי ואני לבד. אבל בכל זאת כבר יצא לי להכיר אנשים מדהימים. ברובם כמובן ישראלים"

מה היו האתגרים איתם התמודדת בדרך?
"ראשית, מהארץ התמודדתי עם שלושה חוזי שכירות. הייתי צריכה לשכור לעצמי מקום בברקלי. עניין שהיה לא פשוט לאור העובדה שלא הכרתי את המקום והפחידו אותי שיש אזורים פחות סימפטיים... שנית, מאחר שיש לי משכנתא הייתי צריכה להשכיר את הדירה שלי בארץ כדי לממן אותה. ושלישית, הייתי צריכה לשכור דירה קטנה לבת שלי. התמודדתי עם זה בכך שהחלטתי שכל פעם אני מתמודדת עם משימה ולא מערבבת. גם כשהיו לחצים חיצוניים. כל פעם סיימתי משימה ובסוף השלמתי הכול...
כמו תמיד למדתי שאין כמו משפחה. את הרוב עברתי לבד. אבל הייתי צריכה לארוז את כל הבית שלי ובזה ההורים המדהימים שלי עזרו. אני גרה בתל אביב והם בחיפה. זה לגמרי לא מובן לאנשים מבוגרים. אבל כשהייתי צריכה הם היו שם"
מה האתגר החדש שעומד בפנייך ?
"כרגע אני רואה את האתגר העיקרי בהוראה כאן. זה מאד חדש לי ללמד באנגלית סטודנטים אמריקניים. זו ממש יציאה מאזור הנוחות... חשוב לי לעשות את זה נכון ומעניין ובעיקר לגרום להם לרצות לדעת יותר על ישראל ואפילו לבקר בה".
מה היית מייעצת למי שרוצה להגיע להצלחה משמעותית באמריקה?
"זה יישמע קלישאתי אבל להקשיב לעצמה. מה שנכון לי, לא נכון לאחרות. לכן אני גם מנסה לא להיות שיפוטית לגבי בחירות אחרות של אנשים. כל אחת צריכה לחשוב מה נכון עבורה ולנסות להגשים את המטרות שלה לפי ההעדפות שלה ולא לפי המוסכמות החברתיות או מה שהיא חושבת שמצופה ממנה. ההמלצה הנוספת שלי היא למצוא את המקום שאליו אפשר לברוח מחוץ לקריירה ולעבודה הקשה. אני מצאתי את זה ביוגה. והקפדתי לתרגל גם בתקופות של עבודה מטורפת. זה נותן לי את השפיות. ואני בטוחה שכל אחת יכולה למצוא את המקום הזה שהוא שלה ולא קשור למטלות העבודה או המשפחה״.

אורלי כרמון, עו״ד, יזמית, נשיאת פורום נשות העסקים הבינלאומי ומנכ"לית אורקה, עוצמה נשית חובקת עולם, ארגון הנטוורקינג הגדול לפתוח מנהיגות, השפעה וקשרים בין נשים ישראליות מ-50 מדינות.
orly@orcawomen.com
פורסם לראשונה: 00:30, 02.10.21