"אחים גדולים מטפלים בקטנים, זה החינוך שקיבלנו"

אחים ואחיות יכולים להיות רחוקים זה מזו כשהם גרים באותו בניין, או להרגיש קרובים - גם מצידו השני של העולם. כך במקרה של מריאן ורינת, שמשתפות: איך שומרים על קשר קרוב, הכי קרוב, במרחק של 16 שעות טיסה, ועל מה בכל זאת כועסים?

תמונה כללית
אביטל להב | פורסם: 12/10/2021
רבות מדובר על מערכת היחסים הייחודית ולעיתים המורכבת בין אחים ואחיות. מדובר בקשר שהוא שני בחשיבותו רק לזה שקיים בין ילדים לבין ההורים עצמם, ובכוחו להיות אחד העוגנים המשמעותיים ביותר שנחווה לאורך החיים. איך עושים את זה? ואיך עושים את זה אם גרים במדינה אחרת? מסתבר שעושים גם עושים, ובהצלחה יתרה, כמו במקרה של האחיות מריאן ורינת.
צילום ביתי"האימא הקטנה-גדולה שלי". מריאן ורינת (צילום ביתי)
קראו עוד:
"נולדנו באוקראינה, אחותי ואני, ועלינו לארץ כשאני הייתי בת 12 ורינת בת חמש", מספרת מריאן, "כבר מהילדות הקשר שלנו היה מאוד חזק. אנחנו קשורות אחת לשנייה, אחיות וחברות. אני הייתי כמו האימא הקטנה-גדולה שלה. מושג המשפחה הוא חשוב מאוד, לנו ואולי גם תרבותית במקום שממנו באנו, חשוב היה שכולנו נשמור על קשר טוב. זה החינוך שקיבלנו מההורים. בארץ, ההורים היו צריכים לעבוד המון שעות, ואני, שהייתי יותר גדולה, נהייתי כמו אימא לרינת. טיפלתי בה, לקחתי אותה לגן, הכנו יחד שיעורי בית. אני מניחה שבגלל העלייה הקשר בינינו התחזק, אבל החינוך שקיבלנו היה שאחים גדולים צריכים לטפל באחים הקטנים".
צילום ביתי"זה החינוך שקיבלנו - אחים מטפלים באחים". מריאן ורינת בילדותן (צילום ביתי)
צילום ביתי"מריאן הייתה הדמות העיקרית להיקשרות" (צילום ביתי)
"היום, כשאני לומדת על ילדים ומערכות יחסים, אני מבינה שמריאן הייתה הדמות העיקרית שלי להיקשרות, כי ההורים עבדו. בשבילי זה היה טבעי", אומרת רינת, "רוב הילדות שלי מחוקה, אני לא זוכרת כמעט כלום - אבל אני זוכרת אותה כל הזמן סביבי. מטפלת בי, שם בשבילי, היא זאת שאליה אני פונה".
ב-2003, כשמריאן הייתה בת 25 ורינת בת 17, מריאן ובעלה לשעבר החליטו לעבור לגור בארצות הברית. "זכינו בגרין קארד", היא משתפת, "הייתי צריכה הרבה אומץ כדי לעזוב את ישראל, את המשפחה ואת אחותי, ולעבור לארץ האפשרויות. אני עדיין פה".
"בהתחלה התכחשתי לעובדה שהיא נוסעת, ואז בשדה התעופה התעלפתי. באמת, התעלפתי", רינת משתפת, "זאת הייתה טראומה, עבורי ולדעתי גם להורים. האדם שהכי קרוב לי מתרחק, עוזב, נעלם. הרגשתי שהיא נוטשת אותי וחששתי ממה שיהיה. בשנים הראשונות זה לגמרי ליווה אותי".
"חשבתי לוותר על הנסיעה", מודה מריאן, "אבל הייתי באמצע התהליך ומסע החיים - התחתנתי, זכינו בגרין קארד, זו הייתה ההזדמנות שלנו לעבור, לחוות חיים אחרים, לטייל ולגלות חוויות חדשות. רציתי לנסות את זה, ובמקביל הייתי ממש קרועה מבפנים. אבל, הייתי חייבת לנסות את זה בשבילי".
צילום ביתי"טסתי לארץ כדי שנבחר יחד שמלת כלה" (צילום ביתי)
המעבר של מריאן לארה"ב לא היה חף מכעסים, שצפו בשלב מאוחר יותר. "הכעס לא בא לידי ביטוי ביחסים עצמם", אומרת רינת, "זה לא שניתקתי איתה קשר או שדיברתי איתה כדי לצאת לידי חובה. וגם אף פעם לא עלה הקושי שהיא עזבה או הכעס, הוא הגיע בדיעבד".
"אנחנו מדברות בטלפון, מעדכנות, עוזרות, שולחות תמונות. אני מבינה שאני צריכה לפעול כדי שיהיה לי קשר טוב עם אחותי, זה לא מובן מאליו. אני מכירה הרבה אחים שגרים אחד ליד השני ואין להם קשר חזק כמו שלנו. אנחנו תמיד כאן אחת בשביל השנייה"
"אני חושבת שמגיל קטן למדנו שלא לדבר על הרגשות שלנו, לא למדנו איך לבטא את מה שאנחנו עוברות ואיך לומר שמשהו מפריע", מוסיפה מריאן, "לא לימדו אותנו את זה, בניגוד להיום - שאנחנו מלמדות את הילדים שלנו לדבר ולהוציא החוצה את מה שהם מרגישים. באותה תקופה למדנו להפנים הכול. אני חושבת שמצד אחד רינת לא ידעה איך לדבר ולא רצתה להעלות את זה, ומצד שני אני ידעתי שעזבתי אותה והרגשתי כל כך רע עם זה - אז לא רציתי לדבר גם אני, לא רציתי להתמודד עם הכאב. בעצם, בשנים הראשונות כל אחת התמודדה עם זה לבד".
"מבחינתי, אפילו שמעולם לא שאלתי אותה, אחרי חמש שנים פתאום נפל לי האסימון, והבנתי שמריאן לא תחזור", משתפת רינת, "רק אז, אחרי כמה שנים, נכנסנו לאיזו לשגרה. הרגשות השליליים והכעס התבררו רק אחרי שנולדו לי ילדים, ואז שתינו גם דיברנו על זה. כל אחת התבגרה ועברה תהליך, ואז התברר שבעצם כל אחת מאיתנו עדיין סוחבת רגשות ותחושות".
צילום ביתימריאן ורינת. "אם קורה לי משהו, היא לא יכולה לקפוץ עכשיו" (צילום ביתי)
הזמן חלף, האחיות שמרו על קשר קרוב - שוחחו בטלפון, והמשיכו לתמוך אחת בשנייה. "דיברנו בכל יום, ונפגשנו פעם בשנה", אומרת מריאן, "אמנם אנחנו אחיות, אבל בגלל המרחק בינינו אנחנו לא לוקחות את הקשר כמובן מאליו, ומנסות לשמור עליו. אנחנו מדברות בטלפון, מעדכנות, עוזרות, שולחות תמונות של הילדים - גם הם מדברים ביניהם, וכשאנחנו רואות אחת את השנייה אנחנו עושות דברים יחד. אני מבינה שאני צריכה לעשות ולפעול בשביל שיהיה לי קשר טוב עם אחותי, זה לא מובן מאליו. אני מכירה הרבה אחים שגרים אחד ליד השני ואין להם קשר כל כך חזק כמו שלנו. אנחנו תמיד כאן אחת בשביל השנייה".
רינת מסכימה: "הקשר בינינו אף פעם לא הגיע מתוך הכרח, אלא תמיד בשל צורך פנימי להיות בקשר, לא משנה אם היא גרה בסוף העולם שמאלה או לידי. אני חושבת שעם הזמן למדנו להעריך אחת את השנייה ואת הקשר בינינו, והוא התחזק עוד יותר".
האחיות הקרובות מספרות על האתגרים שבקשר, ולמה הן הכי מתגעגעות. "השעות ההפוכות, הזמינות שבעקבות הילדים שהופכת ליותר מאתגרת, והמגע הפיזי", אומרת רינת, "או שאם קורה לי משהו ואצלה זו שעת לילה - אני לא יכולה להגיד לה 'בואי עכשיו', או לבקש ממנה שתוציא לי את הילד מהגן. זה בלתי אפשרי וחסר, הדברים הפשוטים של החיים".
"החיבוקים חסרים, ממש", מוסיפה מריאן, "קשה גם במצבים שבהם אני חולה למשל, ואני רוצה שאחותי תבוא. אין את זה. בארץ זה היה לנו מובן מאליו - שאם היא צריכה משהו היא מרימה טלפון ואני שם בשבילה פיזית. כאן יש אנשים אחרים, יש חברים טובים, אבל זה לא אותו דבר".
ולצד כל זאת, האחיות הקפידו להיות נוכחות באירועים משמעותיים. "טסתי לארץ כדי לעזור לה לבחור שמלת כלה, ובהמשך גם לחתונה", מספרת מריאן, "ורינת הגיעה אליי שבועיים אחרי שהתינוקת נולדה, כי זו הייתה לידה מוקדמת. גם הילדים קרובים, אפילו שהם נולדו למציאות הזאת. הם יודעים שדודה שלהם גרה בסן דייגו, ושהיא באה לבקר. לבת שלי למשל זה מאוד קשה, היא מאוד קשורה לישראל. היא כבר גדולה ומבינה. כשאנחנו בארץ כיף לה לראות את כולם, ולהיות יחד, וכשאנחנו חוזרות לכאן - הגעגועים מאוד קשים".
צילום ביתי"לא קורה שאנחנו לא מדברים כמה ימים" (צילום ביתי)
ואיך נראים הריבים מעבר לים? "אנחנו רבות, כועסות, מנתקות, כל אחת תופסת את הפינה שלה", אומרת רינת. מריאן מוסיפה: "יש אפילו יתרון בריבים מרחוק, כי אנחנו רבות ולוקחות את הזמן. נושמות ונרגעות ואז משלימות - מתקשרות או שולחות הודעה של 'סליחה לא התכוונתי'. זה קורה אצלנו מיד, אין מצב שאנחנו לא מדברות במשך ימים ובטח שלא במשך שבועות, אנחנו מבינות שאי אפשר שהמריבות ישברו אותנו".
ומהן העצות שלהן למערכת יחסים קרובה? "לשתף כל דבר, כמה שיותר טלפונים, לראות אחד את השנייה מתי שרק אפשר, לשלוח תמונות", אומרת מריאן, "לא לקחת את האח או האחות כדבר מובן מאליו, אפילו לעשות מאמץ יותר גדול - כי המרחק קיים, וכדי שהוא לא יפריע, צריך לעשות מאמץ עוד יותר משמעותי. אגב, עד היום יש מחשבות שאולי רינת תעבור לגור גם בארצות הברית, או שנחיה יחד באיזו חווה או בקיבוץ".
"לא לקחת את המרחק כפקטור להרעת תנאים", רינת מוסיפה, "להעריך את מה שיש ולא את מה שאין ושאי אפשר. בסופו של דבר, יש לי אחות ואני יכולה לדבר איתה בסקייפ או בוואטסאפ, ויש כאלה שאפילו את זה אין להם. וגם לא להתמקד בזה שהיא רחוקה ושהשעות הפוכות, בכלל, תמיד אפשר למצוא מה לא, מה אין ומה חסר. אנחנו מתמקדות בשפע העצום שיש".
הכותבת היא עובדת סוציאלית ובעלת המיזם "אחיות ואחים". קשרים משמעותיים וכלים לחיים
לכתבה זו 7 תגובות
הוספת תגובה
7

תגובות

close-fullscreen-comment
הוספת תגובה
5.

כמה שזה נכון.מרגש

4.

3.

מאוד מרגש רינתי היקרה❤️

2.

כיום זה קשה לשמור על קשר ממרחק, אני מחכה שהטכנולוגיה תתקדם ובעתיד נוכל לדבר בקלות עם אנשים באיזור מרוחק.

comment-2-comment

אני גר בחו"ל כבר 8 שנים ושומר על קשר דרך ווטסאפ, פייסבוק, טלגרם ואפילו קצת סקייפ ובעבר גם היה ויבר לפני שלווטסאפ היו שיחות קוליות

1.

comment-2-comment

לכל התגובות
0