שאלה:

קריאת התורה בשמחת תורה, הפכה להיות דבר שאינו מכובד. רוב האנשים מדברים ואינם מקשיבים - לא לקריאה ולא לברכה. האם יש אפשרות להעלות מספר אנשים בבת-אחת כדי "לחסוך" בזמן, ובכדי למנוע את ביזוי המעמד?

תשובה:

א. בשו"ע (או"ח תרסט), כשדן במנהג חו"ל העושים שני ימים טובים לשמיני עצרת, כותב: "במקום שעושין שני ימים טובים, ליל תשיעי מקדשים ואומרים זמן - ולמחר מוציאין ג' ספרים וקורין באחד: 'וזאת הברכה' עד סוף התורה, ובשני: בראשית עד אשר ברא אלוהים לעשות, ובשלישי קורא המפטיר כמו אתמול, ומפטיר: ויהי אחרי מות משה".
הרמ"א מוסיף אף הוא מנהגים ליום זה, וכותב: "וקורין יום טוב האחרון שמחת תורה, לפי ששמחין ועושין בו סעודת משתה לגמרה של תורה; ונוהגין שהמסיים התורה והמתחיל בראשית נודרים נדבות, וקוראים לאחרים לעשות משתה.
"ועוד נהגו במדינות אלו להוציא בשמחת תורה ערבית ושחרית כל ספרי תורה שבהיכל, ואומרים זמירות ותשבחות, וכל מקום לפי מנהגו. ועוד נהגו להקיף עם ספרי התורה הבימה שבבית הכנסת, כמו שמקיפים עם הלולב, והכל משום שמחה.
ונהגו עוד להרבות הקרואים לספר תורה, וקורים פרשה אחת הרבה פעמים, ואין איסור בדבר. עוד נהגו לקרות כל הנערים לספר תורה, וקורים להם פרשת 'המלאך הגואל' וגו'; ובלילה קורים בספר תורה הנדרים שבתורה, וכל מקום לפי מנהגו. עוד נהגו לסיים התורה אף על קטן העולה, אף על גב דיש אומרים דדווקא תלמיד חכם צריך לסיים".
כלומר, נוהגים ישראל להרבות בשמחה ביום זה, ועושים דברים המשמחים והמוסיפים כבוד לתורה, אף על פי שאין נוהגים כן במשך השנה כולה.
ב. שמחה יתרה זו במנהגים, יכולה גם להביא לבעיות הלכתיות. כך למשל, מזכיר במשנה ברורה (סק"יב), את החשש שמרוב עולים וקריאה בתורה, לא יימצא מניין המאזין לקריאת התורה, ולכן עלולים להגיע לידי חשש ברכות לבטלה, ולכן "כתב החיי אדם, נכון הדבר שיבחרו עשרה אנשים שישמעו בברכת התורה ויענו אמן. כי נוהגים קלות גדול שאין עשרה ששומעים בקריאת התורה".
ג. יתכן שמחמת חשש זה היו שנהגו להעלות מספר אנשים בבת-אחת לתורה, כמו שמזכיר במשנה ברורה (שם) שיש מקומות שבהם נוהגים "לקרות שניים בפעם אחת, או כהן עם כל הכהנים ולוי עם כל הלוויים".
מנהג זה מופיע לראשונה בדברי המגן אברהם (תרסט), כקושייה על המנהג. הוא כותב, כי בתלמוד הירושלמי נאמר ששניים לא יקראו בתורה: "...אמר רבי זירא: מפני הברכה. משמע דאסור לשניהם לברך. וצריך עיון שעושין כן בשמחת תורה".
כלומר, בזמנו העלו מספר אנשים ביחד בשמחת תורה, ולדעתו של ה"מגן אברהם", הדבר מנוגד למה שנאמר בירושלמי, שאין לעשות כן.
ד. אולם בספר אליהו רבה (שם , סק"יב) כותב שעיין שם בירושלמי, ומצא שהשאלה הייתה לגבי המנהג של המתורגמנים (כשם שעדיין נוהגים היום בקהילות תימן). הירושלמי שואל, האם שניים יכולים לתרגם, והבעיה היא, "משום שאין שני קולות נכנסים לתוך אוזן אחת". והיינו, שלא הברכה היא הבעיה, אלא שמיעת קריאה מפי מספר אנשים יחד.
לפי זה, מסיק האליהו רבה: מכיוון שבזמננו החזן הוא הקורא, ולא העולים - אם כן "שפיר נהגו לקרות שניים, ועוד (אפילו אם קוראים מספר אנשים ביחד), בשמחת תורה חביבה תורה, והאנשים נותנים דעתם ומקשיבים".
כך גם מסכים המשנה ברורה להלכה. (שם) ומוסיף, ש"נכון הדבר לכתחילה שהאחד יברך והשאר יכוונו לצאת בברכתו, או שאחד יברך לפניה ויוציא חבירו, ואחד יברך לאחריה ויוציא חבירו, והוא הדין כשקורין גדול עם כל הנערים - הגדול יברך והנערים ישמעו ויצאו".
ה. מדברים אלה עולה, כי מנהג זה להעלות מספר אנשים יחד לתורה בשמחת הדברים, הוא מנהג קדום המופיע בספרי הפוסקים.
מכיוון שהדבר מותר, נראים הדברים שיש עדיפות למנהג זה על פני המנהג הקיים להעלות את כל הציבור בנפרד אחד-אחד. הדבר עדיף, כיוון שבאופן זה מקשיב הציבור לקריאה, ואין חשש של ברכה לבטלה. ובכלל, הדבר יכול למנוע זלזול בקריאת התורה.

לסיכום

בשמחת תורה מותר להעלות מספר אנשים בבת-אחת לקריאת התורה, ויכולים לברך כולם ביחד, או שהאחד יברך והשאר יקשיבו. נראים הדברים שמנהג זה, שכבר היה נהוג בעבר (והתברר שיש עוד קהילות שנוהגים בו גם היום), עדיף מהמנהג להעלות כל אחד בנפרד, כיוון שמונעים במנהג זה חשש מברכות לבטלה וזלזול בקריאת התורה.
עם זאת, יש לאפשר העלאה של אנשים בנפרד, מכיוון שיש אנשים שזו ההזדמנות היחידה שלהם במשך השנה לעלות לתורה.