ג'ניס וילהאואר מסמנת את 2015 כשנה שבה הלקוחות שלה החלו לספר לה סיפורי רוחות. לפסיכותרפיסטית מלוס אנג'לס היו כבר יותר מעשר שנות ניסיון של סיוע לאנשים עם דיכאון וחרדה ובעיות במערכות יחסים – אבל באותו זמן לקוחות החלו לפנות אליה עם בעיה חדשה, כזו שהותירה אותם בתחושת מצוקה קשה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
הם סיפרו לה שנפלו קורבן ל"גוסטינג" – הכינוי לאופן שבו אדם מסיים קשר עם אדם אחר בבת אחת, ונעלם לו כמו רוח רפאים. ההודעות אליו כבר לא זוכות למענה, והניתוק נעשה ללא הסבר. בדרך כלל מדובר באדם שעימו היה קשר רומנטי, אבל לפעמים הוא יכול להיות גם חבר או עמית לעבודה. כאשר וילהאואר חיפשה מידע נוסף על התופעה היא מצאה שאין כמעט מחקר עליה, ולכן החלה לפרסם תובנות משלה באינטרנט. עד מהרה היא הוצפה באימיילים מאנשים שעברו "גוסטינג". "היה פרץ עצום של עניין כי זה קרה לעיתים קרובות כל כך", היא אומרת.
לאור זאת מתבקשת השאלה – מה כל כך פוגע ב"גוסטינג"? אחרי הכול, תמיד כואב כשמערכת יחסים מסתיימת. האם בעידן המידע גוסטינג יוצר יותר מצוקה מאשר, למשל, בתקופת המערב הפרוע, כאשר המאהב קפץ על סוסו והשאיר את בת זוגו בתוך שובל של אבק ובלי כתובת למשלוח? כיום אנחנו רק מתחילים להבין מדוע אנשים עושים גוסטינג ולבנות את תמונת המסגרת של התופעה, ובד בבד מתפתחת ההבנה כיצד הטיות המוח מחמירות את התחושה הרעה, וכיצד – בניגוד לאינטואיציה – גוסטינג דווקא הופך פחות מכאיב עם הזמן.
אם נחזור לשנת 2015, כשהגוסטינג החל, הוא פגע כל כך כי היה בלתי צפוי לחלוטין, אומרת וילהאואר. הוא לא היה משהו שאנשים היו מוכנים אליו נפשית כשנכנסו למערכת יחסים. אומנם אין ספק שלנתק מערכת יחסים ללא הודעה מוקדמת ולהיעלם הם דברים שקרו מאז ומתמיד, אבל נראה שהטכנולוגיה הגבירה את תדירות המקרים. מחקר משנת 2021 של חוקרים מאוניברסיטת ווסליאן שבקונטיקט מציין שרשתות חברתיות ממלאות "תפקיד מרכזי בהנצחת הגוסטינג" בשל האנונימיות שהן מציעות, ומשום שהן מאפשרות לנו להתחבר עם אנשים - ומכאן שגם להתנתק מהם – ביתר קלות. כפי שהסביר אחד ממשתתפי המחקר שעשה גוסטינג: "קל יותר להתחבא מאחורי המסך מאשר להתמודד עם ההשלכות".
ההערכות לגבי שכיחות מקרי הגוסטינג משתנות. מחקר משנת 2018 שדגם יותר מ-700 מבוגרים בארה"ב מצא שרבע מהם חוו גוסטינג, אבל סקר משנת 2016 של 800 אנשים בגילי 18 עד 33 שביצע אתר ההיכרויות Plenty of Fish, העמיד נתון זה על כמעט 80%.
וילהאואר מדגישה כי הכאב מחוויית הגוסטינג הוא אמיתי מאוד. זו צורה של דחייה חברתית, ואנו יודעים שדחייה כזו מתבטאת במוח באופן הדומה לכאב פיזי, כפי שהודגם במחקר משנת 2011 שנתן משמעות חדשה להבנה שדחייה כואבת. המחקר מצא שאצל אנשים שחוו לאחרונה פרֵדה לא רצויה והתבקשו לצפות בתמונות של האקסים שלהם ולחשוב על דחייה, הופעלו אותם אזורי מוח שמופעלים בתגובה לכאב פיזי.
אולם המחקר לא היה ספציפי לגוסטינג אלא לדחייה באופן כללי. המחקרים שבדקו במיוחד את תופעת הגוסטינג הם מעטים, והעלו תוצאות סותרות. מחקר משנת 2021 מצא שאנשים שחוו גוסטינג דיווחו על רמות חרדה גבוהות משמעותית מאלה שלא, אולם מחקר אחר משנת 2019, שבחן אנשים שחוו פרדה בחמש השנים האחרונות, לא מצא הבדל מובהק בין רמות המצוקה שחוו הנבדקים כתוצאה משיטות פרדה שונות. מעניין לציין שאותו מחקר מצא גם כי משך מערכת היחסים הממוצעת לפני הגוסטינג היה שישה חודשים, מה שמלמד כי נוהג זה אינו משמש רק כדי לסיים קשר קצר מועד או מזדמן.
רמת הכאב שחווה אדם שעובר גוסטינג אולי אינה ייחודית, אבל ההשלכות הפסיכולוגיות כן. ייתכן שקשה להבין את התופעה אם לא חווינו אותה על בשרנו. כשסיפרתי לחברה שאני כותבת על גוסטינג, וציינתי כי (בתור מישהי שזה מעולם לא קרה לה) אני חושבת שזה לא "כזה נורא", היא מיהרה לתקן לי. היא תיארה את החוויה כמחיקת צלם אנוש, ואמרה שהמוח שלה עבד שעות נוספות בניסיון להבין מדוע עשו לה גוסטינג, עד שהחלה לדמיין סיבות איומות: "הוא חשב שאני דוחה, הוא היה נבוך להיראות איתי". החברה שלי מעריכה שיצאה כבר לכ-70 דייטים עם אנשים שהכירה דרך אפליקציות של היכרויות, ולדבריה, אין לה זיכרון מיוחד ממישהו שאמר לה ישירות שהוא לא רוצה לראות אותה שוב, "אבל אני כן זוכרת היטב את כל אחת מהפעמים שמישהו עשה לי גוסטינג".
3 צפייה בגלריה
גוסטינג היא סוג של דחייה חברתית המתבטאת במוח באופן הדומה לכאב פיזי
(צילום: shutterstock)
גוסטינג הוא סוג של דחייה חברתית, המפעילה את אותם אזורי מוח המגיבים לכאב פיזי. אולי נוכל להבין טוב יותר את נזק הכאב דרך הכרת ההטיות הטבועות במוח שלנו. הטיית "שיא-סוף", היא הטיית זיכרון שגורמת לנו להעריך חוויה על סמך רגעי השיא שלה ורגע הסיום שלה. ההטיה הומחשה בצורה הטובה ביותר על ידי הפסיכולוג דניאל כהנמן ועמיתיו בשנת 1993. החוקרים ביקשו מאנשים להחזיק את היד במים קרים עד כדי כאב למשך 60 שניות, ולאחר מכן ביקשו מהם לעשות זאת במשך 90 שניות, כשהפעם טמפרטורת המים עלתה בהדרגה במהלך 30 השניות הנוספות. כשנשאלו על איזה ניסוי היו מוכנים לחזור, רוב מובהק בחר בניסוי הארוך יותר. מסתבר שמשך הכאב היה פחות חשוב לאנשים מאשר הדרך שבה הכאב הסתיים. הסוף חשוב.
עבור חֲברתי ועבור אנשים אחרים, היעדרו של סוף או סיום (קלוז'ר) יכול להיות סיבה לכך שגוסטינג יוצר קושי ייחודי. כשמישהו מנתק קשר בבת אחת אנו נוטים לייחס זאת לסיבות כמו תאונה או לכך שפגענו בהם בלי שידענו או אולי הם בכלל התאהבו במישהו אחר! אנחנו פשוט לא יודעים. סקר משנת 2020 שנערך על ידי חוקרים מאוניברסיטת ארסמוס ברוטרדם שבהולנד, וכלל 328 אנשים שיצאו לדייטים דרך אפליקציות סלולריות, מצא ש־14% "ציינו במפורש שהקושי להתאושש מהגוסטינג [שעברו] היה בגלל היעדר חוויית סיום".
הצורך בחוויית סיום קוגניטיבית זוהה לראשונה בשנות ה-90 על ידי הפסיכולוג החברתי אריה קרוגלנסקי מאוניברסיטת מרילנד, וקשור לצורך בידע ברור לגבי מצבים שאנו נמצאים בהם. לדברי קרוגלנסקי, "זהו צורך חיוני עבורנו כדי שנוכל להפעיל שיקול דעת ולקבל החלטות", והיעדר חוויית סיום עלול לייצר "סוג מטריד ולא נעים של חוסר ודאות".
אי-ודאות היא מצב לא נעים עבור רבים. כך למשל, מחקר משנת 2016 של ארצ'י דה ברקר ועמיתיו מיוניברסיטי קולג' לונדון, מצא כי כשמדובר בציפייה לתחושת כאב, אי־הוודאות תגרום במובהק ליותר סטרס מאשר ודאות. החוקרים עקבו אחר 45 מתנדבים בזמן ששיחקו במשחק שבמהלכו ניתנו להם מכות חשמל קטנות. משתתפים שידעו שיש להם סיכוי של 50% לקבל את מכת החשמל, חוו יותר סטרס מאשר משתתפים שידעו שיקבלו את מכת החשמל בוודאות של 100%. "מסתבר שהרבה יותר גרוע לא לדעת שהולכים לקבל מכת חשמל, מאשר לדעת בוודאות אם כן או לא", סיכם בשעתו דה ברקר. דבר דומה עשוי להיות נכון לגבי סיום מערכות יחסים.
יתרה מזאת: קרוגלנסקי סבור שהגוסטינג עשוי לפגוע בצורך שלנו במשמעות. "ברגע שמישהו מתעלם מכם, זה מתפרש כאילו אינכם ראויים אפילו לתגובה - זו מכה אנושה לתחושת הערך החברתי של האדם", הוא אומר. יש לנו צורך מהותי באישור חברתי, וקרוגלנסקי חושש שלמקרים חוזרים של גוסטינג עלולה להיות השפעה מצטברת על הערך העצמי של האדם. "אם לכל כך הרבה אנשים אין בעיה לעשות לכם גוסטינג, כנראה שאינכם שווים הרבה", הוא מסביר את התפיסה.
אולם קרוגלנסקי גם מדגיש שלא לכולם יש את אותו צורך בחוויית סיום או במשמעות. יש אנשים עם סבילות רבה יותר להיעדרם. מחקרים עדכניים מראים שגם לאמונות שלנו על העולם יש השפעה על היחס שלנו לגוסטינג. מחקר שהובילה גילי פרידמן מדארטמות' קולג' בניו המפשייר, מצא שאנשים עם "אמונה חזקות יותר בגורל", כמו למשל אמונה בקיומה של נפש תאומה, ייטו יותר לקבל את הגוסטינג, מתוך תפיסה ש"יש דברים שפשוט לא נועדו להיות".
ובינתיים, ייתכן שככל שהגוסטינג הופך נפוץ יותר, כך קל יותר להתמודד אתו. לעולם לא נדע אם הננטשים בימי המערב הפרוע חשו יותר כאב מאשר אנו חשים כיום בגלל גוסטינג. אחת הסיבות לכך היא שלאנשים בזמנו פשוט לא היה מונח מדויק לתאר את החוויה שלהם. וילהאואר מאמינה שהגוסטינג כאב יותר כשהיא רק החלה לחקור את התופעה מאשר כיום, משום שבתחילת הדרך אנשים לא ציפו להתנהגות כזו. "זה ממש פגע בהערכה העצמית [של הלקוחות שלי] כי זה הרגיש כמו משהו שרק הם חווים ולא אף אחד אחר", היא אומרת.
3 צפייה בגלריה
''ברגע שמישהו מתעלם מכם, זו מכה אנושה לתחושת הערך החברתי של האדם''
(צילום: shutterstock)
קרוגלנסקי אומר שעצם המצאת המונח "גוסטינג" עזרה לאנשים להתמודד. המונח הוטבע לראשונה על ידי הסופרת האנה ואן דר פול בשנת 2014, אך צבר פופולריות בשנת 2015, לאחר שנפוצו שמועות שהשחקנית שרליז ת'רון ביטלה את האירוסין שלה עם שון פן באמצעות התעלמות משיחות ומסרונים ממנו. "התיוג של המעשה כ'גוסטינג' נותן פתרון", אומר קרוגלנסקי. "בעבר לא ידענו איך לכנות את ההתנהגות הזו, אבל עכשיו אפשר לומר: 'אה, היא עשתה לו גוסטינג, כמה חבל שהיא טיפוס כזה'".
אבל מה בדיוק מאפיין "טיפוס כזה" שעושה גוסטינג? מחקר שנערך בשנה שעברה על ידי פיטר ג'ונסון ועמיתיו מאוניברסיטת פדובה שבאיטליה, קשר את הגוסטינג לתכונות אישיות המכונות "השילוש האפל": פסיכופתיה, מקיאווליזם ונרקיסיזם. החוקרים הראו שאנשים שעשו גוסטינג היו יותר מקיאווליסטים ופסיכופטים בהשוואה לאלה שלא עשו.
אף שמנחם לחשוב שכל מי שאי פעם עשה לכם גוסטינג מתאפיין בתכונות פסיכופתיות, המציאות לא כל כך פשוטה. "לא כל מי שעושה גוסטינג ידורג גבוה בשילוש האפל", אומר ג'ונסון. הוא גם מציין שלאלה שידורגו נמוך בתכונות הללו יש גם סיכוי נמוך יותר להימשך למערכות יחסים קצרות טווח ולמין מזדמן, כך שלכאורה יש להם פחות הזדמנויות לבצע גוסטינג.
נוסף על כך אנשים עושים גוסטינג מסיבות שונות שאינן תמיד קשורות לעיסוק בעצמי. סקר שנערך ב־2020 על ידי חוקרי אוניברסיטת ארסמוס ברוטרדם מצא כי 16% ממבצעי הגוסטינג עשו זאת משום שלא רצו לפגוע באדם שהם דוחים, ואילו 8% הרגישו שנאלצו לעשות גוסטינג בגלל שחששו שהדייט שלהם ינהג בתוקפנות אם הם ידחו אותו ישירות. כמו כן, מחקרים שבו ומצאו שמבצעי הגוסטינג ומקבלי הגוסטינג הם לאו דווקא שתי קבוצות נפרדות. "נראה שלאנשים שכבר חוו גוסטינג קל יותר לעשות גוסטינג לאחרים", אומרת וילהאואר.
אם אנשים שחוו גוסטינג הופכים למבצעי גוסטינג בעצמם, האם נכנסנו לספירלה מרושעת המושכת אותנו כלפי מטה, עד למקום שבו הטכנולוגיה תישחק לחלוטין את האמפתיה שלנו ותהרוס לנו את מערכות היחסים? וילהאואר חוששת שהגוסטינג יקשה על אנשים להראות פגיעות, מה שבתורו עלול לפגוע ביכולת ליצור מערכות יחסים משמעותיות. עם זאת, עד עכשיו אין מחקרים המקשרים בין עלייה בגוסטינג לירידה באמפתיה.
ובכל זאת יש השלכות לגוסטינג, ואי-אפשר להתחבא מאחורי מה שחלק ממבצעי הגוסטינג מספרים לעצמם - שזו דרך קלה ונעימה יותר לסיים מערכת יחסים מאשר דחייה ישירה. "אין ספק שהתגובה הרגשית הייתה הרבה יותר חזקה ממה שאפשר היה לצפות באופן רציונלי", אומרת חברתי על חוויות הגוסטינג שעברה. "אני מבטיחה לך, עדיף לכולם שפשוט נלמד לומר: 'לא מתאים לי. שלום".
ייתכן שהגוסטינג הוא רע הכרחי ובלתי נמנע בזירת ההיכרויות הדיגיטלית של ימינו, אבל יש אפליקציות שמנסות להשיב מלחמה. אפליקציית ההיכרויות Snack, המיועדת לדור הצעיר של משתמשי הטיקטוק, הציגה השנה תכונות שנועדו להרתיע מבצעי גוסטינג. נוספה בה אפשרות לדווח על עבריינים תכופים, שתביא לירידה בנִרְאוּת הפרופיל שלהם. לפי Snack, המטרה היא "להכניס נימוסים והגינות בסיסית למגרש של אפליקציות ההיכרויות". בד בבד, ב־2019 שיגרה אפליקציית באמבל לרחובות ניו יורק צי של מוניות ריקשה עם הסיסמה "NO GHOSTING ON BUMBLE" (אין גוסטינג בבאמבל), כחלק מקמפיין שנועד לעודד את המשתמשים שלה להיות ישירים יותר כשהניצוץ מתפוגג.
