"שושנה ואני נפגשנו בפנימייה של עליית הנוער, לפני 20 שנה", מספרת בפתיחות שובת לב זויה קניגסברג (33), שעלתה ארצה עם הוריה בגיל שנה וחצי מאוקראינה. "זו הייתה פנימייה של עולות מאתיופיה. ההורים שלי היו בדוחק כלכלי ושלחו אותי לפנימייה הזאת". לעומתה, אמנם היא נולדה בישראל, אך כבת לעולים חדשים מאתיופיה, לשושנה דרור (35) סיפור חיים די דומה. למעשה, סיפורן של השתיים שזור האחד בשני בצורה כה עבותה, שלרגעים קצת קשה להפריד או להבחין ביניהן.
"אני בת להורים מאתיופיה, שעלו בתחילת שנות ה-80 במסגרת 'מבצע אחים'", מתארת דרור. "גדלתי להורים גרושים. אמא שלי גידלה אותנו בתור אם חד הורית – שבעה ילדים. זה לא קל בכלל. גם היה לה קושי עם השפה והמצב הכלכלי, ובעקבות זה אבא החליט שהוא מוציא אותי מהבית לפנימייה, כדי שאוכל להתפתח ולא אישאר בבית. במעבר לפנימייה פגשתי את זויה לראשונה".
צפו בפרומו להצגה "שיכון גלויות":
מתוך ההצגה "שיכון גלויות"
בשפה בימתית וחזותית, המשלבת איורים, חפצים, הקרנות ודימויים, מעלות השתיים, במופע המשותף שלהן – 'שיכון גלויות', שאלות על זהות ועל היכולת לראות זו את זו מבעד ומתוך משא השורשים, השפה והתרבות. המופע נוגע אמנם ביחסה של החברה הישראלית לעולים, אך גם מצליח להציג בצורה מרעננת את חוויות האובדן והשבר בהן נתקלו הוריהן כשהגיעו למולדת החדשה. היצירה פותחה במסגרת החממה לבמאיות של מועצת הפיס לתרבות ואומנות, בהנחיית חנה ואזנה ודפנה קרון ובסיוע הקרן ליוצרים עצמאיים, ואורכה כ-60 דקות.
"גם שושנה וגם אני, ההורים שלנו כבר לא בחיים, ואנחנו בעצם מביאות את הקול שלהם. גם מול החברה, אבל גם ברובד האישי – זה געגוע כזה, חסר, שיש משהו בהצגה שממלא אותו במקום מסוים, או שמנכיח אותם - את העולם הזה. חלק ממני שכבר לא קיים עכשיו בחיים שלי. את הילדות, את התרבות הסובייטית, את אבא ואמא", מתארת קניגסברג.
"למדתי תיאטרון, ולפני שנתיים וחצי השתתפתי בחממה לבימאיות של מועצת הפיס והתחלתי לעבוד על הצגה שמספרת את סיפור חיי האישיים – סיפור העלייה. החוויה שלי כילדה שגדלה לתוך השבר שההורים שלי חוו פה. בעצם הייתי כבר סביב גיל 30, ולא התעסקתי בנושאים האלה עד אז. דפנה קרון, שהייתה המנחה, אמרה: 'פתחו את הדלת של החשיכה – משם באת ולשם תחזור', או משהו כזה. פתאום הרגשתי את זה חזק, שהלב שלי דופק. פתאום הבנתי שיש לי סיפור גדול לספר, והתמונות של אבא שלי חלפו לי מול העיניים. זה המם אותי. זה התחיל להתרקם בתוכי. באותה תקופה שושנה בדיוק הייתה אחרי לידת תאומים והיא מאוד רצתה לעשות משהו עם תיאטרון", היא משחזרת.
4 צפייה בגלריה
"זו הייתה תחושה שמכניסים אותי למסגרת שאני לא רוצה להיות בה. רק צבע העור שלי חום, אבל אני ישראלית ממש. הרגשתי שבמקום הזה הגדירו לי כמה אני אתיופית". שושנה דרור בצעירותה
"בעלי דחף אותי להציע לה שנשזור את שני הסיפורים יחד, ואמר לי שזה יהיה אדיר. קצת חששתי משיתוף פעולה כזה אינטנסיבי, אבל בסוף הצעתי לה ויצאנו לדרך משותפת וזה הפך את זה למשהו הרבה יותר גדול ומשמעותי. אני זוכרת שבהתחלה הגשנו פרזנטציות לחממה וחנה ואזנה אמרה לנו 'תערבבו'. לעשות מזה סיפור אנושי אחד. המשכנו עם היצירה וקיבלנו מענקים. היינו כל הזמן בעבודה עד שהבנו שכדי לסיים את העבודה אנחנו צריכות איזה דד-ליין סופי. ניגשנו לפסטיבל, והתקבלנו. זה בעצם גרם ליצירה הזאת להגיע סוף כל סוף לקהל".
"אתם יודעים למה קוראים לי שושנה? אגלה לכם סוד... כי אנחנו גרים ברחוב השושנים. כשאבא היה עולה חדש הוא היה הדייר הראשון בבניין, ברחוב השושנים, בשכונת בן גוריון בנצרת עילית! (אומרת לעצמה בצחקוק) אז הוא קרא לי שושנה…". (קטע מתוך המופע)
רצינו להיות ישראליות
"גדלתי אצל הורים שלא דיברו איתנו באמהרית", משתפת דרור. "ההורים שלי היו מאוד ציונים כשהם עלו ארצה. דיברו איתנו בעברית עילגת ממש, אבל עברית. אני לא חושבת שזה היה במודע, כי אולי גם אנחנו באיזשהו מקום רצינו להיות ישראליות", מסבירה דרור.
לאחר שהתגרשו הוריה של דרור, היא אמנם נשארה בקשר עם אביה, אבל אימה תפקדה כאם חד הורית עבורה ועבור ששת אחיה, עד שהחליט אביה, כאמור, לשלוח אותה לפנימייה, לטובתה. "זו הייתה פנימייה רק לאתיופיות, ולי זה היה מאוד קשה כי הרגשתי מאוד צברית. הצבע לא שיחק לי משחק ולא הרגשתי שאני שייכת לאיזה מגזר או קהילה. כשהגעתי לפנימייה אמרתי לבנות שאני לא מבינה אמהרית, והן חשבו שאני קצת מתנשאת עליהן. זו הייתה תחושה שמכניסים אותי למסגרת שאני לא רוצה להיות בה. רק צבע העור שלי חום, אבל אני ישראלית ממש. הרגשתי שבמקום הזה הגדירו לי כמה אני אתיופית".
אבל לצד המשבר, הרגשתי גם שאני מתחברת לדברים שלא למדתי בבית – החגים, המנהגים. יצא משהו טוב מהמר הזה. הרגשתי שכולאים אותי אבל בסוף מצאתי דברים ממש ממש טובים. אחד הדברים המהממים זה שפגשתי את זויה. מבחינתי היא הייתה הדבר הקסום שרציתי – החברה הלבנה שכל כך רציתי שתהיה לי. היו לי חברות לבנות, אבל לא בפנימייה".
"התחברנו, ואז ישר משהו בי רצה להיות חברה שלה. להכיר אותה. היא באה עם קבוצה והלב שלי יצא לקראתה", משחזרת דרור. "זו הייתה פנימייה שכולן שם אתיופיות, ואני מוגדרת כעולה חדשה, אפילו שאני לא עולה חדשה – לי זה עשה נורא. יכול להיות שזה מה שחיבר – משהו שכל כך רציתי. להשתייך. להיות כמו כולם".
חוויה של עוני – גורל שמקשר
"עבורי זה היה הפן הכלכלי. אובדן המעמד", מרחיבה קניגסברג ופורטת אט-אט את סיפור העלייה הקשה של משפחתה. "אמא שלי איבדה את המקצוע שלה כאן. היא הייתה מהנדסת חשמל בברית המועצות. הייתה לה מעבדה ומשרה מכובדת. היא הגיעה לכאן, בגיל שכבר קשה לרכוש שפה חדשה. היא הלכה לאולפן למספר חודשים אבל גם הייתה צריכה לצאת לפרנס. היא עבדה בניקיון, בסופר, בקצבייה – כל מיני עבודות כאלה. אבא שלי היה צייר ובעצם הוא המשיך לעבוד פה כצייר, אבל לא הצליח להתפרנס מזה באופן מכובד. הייתה חוויה של עוני בתור ילדה. חוויה של הוצאה לפועל שמגיעה לבית. הגעתי לפנימייה הדתית בסופו של דבר מתוך דוחק כלכלי. ההורים שלי לא היו שולחים אותי למוסד דתי – זה עולם מאוד רחוק מהם. זה היה שבר מרכזי", היא מודה.
"גם הבדידות פה בארץ, מצד ההורים, והמנטליות שהיא שונה. נדדנו בין 14 דירות בתקופה של 23 שנה. הגענו לירושלים והמשכנו לחיפה. אז ירדנו לבת-ים, תל-אביב, דרום תל-אביב, כפר שלם... אף פעם לא היו לי חברי ילדות – היינו מתגלגלים משכונה לשכונה. את שושנה הכרתי בגיל 12 – היה לנו חיבור מיוחד. נולדנו באותו התאריך, בהפרש של שנתיים וגם התחתנו עם בעלים שגדלו באותו המקום. ככה יצא, בלי איזה תכנון או כוונה. יש איזה גורל כזה שמקשר. היום אנחנו שכנות וגרות באותו הרחוב".
"שששש… אצלנו בבית, כשדופקים בדלת, דבר ראשון צריך להיות בשקט שלא ידעו שיש מישהו בבית. ואז אבא הולך בשקט בשקט על קצות האצבעות, ניגש לדלת ומסתכל בעינית (שושנה וזויה מסתכלות בעינית, נבהלות ומכסות את העיניים בבהלה) זה הם! מההוצאה לפועל!" (קטע מתוך המופע)
סיפור על חברות
"זה תיאטרון חזותי", מסבירה קניגסברג. "אנחנו עובדות עם ז'קלין פרל, שמלווה אותנו בפיתוח השפה החזותית, ועם עוד שותפים. יש לנו שני שיכונים, שהם האלמנט או האובייקט המרכזי של ההצגה. הם הדימוי המרכזי ואנחנו נושאות אותם על הגב. זה מנגנון שנפתח, עם אורות, קצת כמו קופסת קסם, וזה דימוי למשא שאנחנו נושאות על הגב שלנו. אנחנו מחברות את הסיפורים שלנו דרך עולם השיכון".
"יש משהו קסום בהצגה הזאת, שהיא נוגעת בהרבה לבבות", מסכמת דרור. "יש בה משהו שהוא חוצה מגזרים. משהו מחבר. עם כל הקשיים והמשברים, בסוף יש פה סיפור על חברות. נראה לי שזה גם מה שהאנושות רוצה – היא רוצה חברות".
הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות
ב-28 ביולי ייפתח, זאת הפעם ה-24, הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות. הפסטיבל, בניהולו האומנותי של אילן סביר, יתקיים במשך עשרה ימים במרכז תיאטרון הבובות שבחולון ויציע חוויה תיאטרלית לכל המשפחה. חוץ מ"שיכון גלויות" הפסטיבל יכלול עוד עשרות מופעים, הצגות, תערוכות וסדנאות, והכול תחת מעטה של חגיגה אומנותית של ממש, כאשר בין המופעים שיעלו ניתן למצוא את 'הויטרינה של סבתא', המבוסס על סיפוריה של סבתה של היוצרת ליאת שבתאי, ו'טיול משפחתי' של רינת שטרנברג בו היא משחזרת את חוויותיה מטיול ביערות אפריקה.
לצד הבכורות הישראליות שיציגו בפסטיבל, יציגו השנה גם אמן המריונטות ההונגרי עתיר הפרסים בנצה סרקאדי, עם מופע המריונטות של בודפסט, וקבוצת LOFT מקרואטיה שתנחה כיתת אמן על יצירה אוטוביוגרפית עם בובות וחפצים. בנוסף לשפה העברית, בפסטיבל יתקיימו הצגות גם בשפה הרוסית וביניהן 'למה אין גן עדן עלי אדמות' ו'מנדל של הספרים'.
השנה תפתח בפסטיבל גם תערוכת הצילומים של פיני מוזס סילוק, QUE BELLA, בה יוצגו צילומיו שמתעדים את הבובנאית בלה שקאטוב בת ה-75 במצבים בלתי רגילים עם בובותיה.
