5

לא חרדי, לא חילוני, לא יהודי: הצלם שיצא מהישיבה מתעד את הגעגוע ובורח מהגדרות

שטייגען סוער בבייס מדרש, מכירת חלות במאה שערים, הצבע ארגמן של ערב יום כיפור, ילדות שמגדלות ילדים, האוייצר של הישיבה - ועוד תמונות רבות מדהימות, שצולמו באהבה וגעגוע על ידי גיל בניסטי. כמעט עשור לאחר שעזב את העולם החרדי, הוא עדיין מרגיש שהוא מתעד את הילד הקטן שהיה ואיננו

תמונה כללית
אליעזר היון | פורסם: 07/11/2021
צילום: מריה רוזנבלטגיל בניסטי בילדותו (מימין) והיום (צילום: מריה רוזנבלט)
גיל בניסטי הוא צלם אמן שבתערוכה שלו, הכוללת פריימים יפהפיים מהוויי החיים החרדי, הוא מבקש לספר סיפור. לא רק את הסיפור של המגזר שלא חדל מלסקרן את הישראלים, גם את הסיפור שלו עצמו, ואולי גם את הסיפור שלנו. בניסטי (27) גדל בקהילה חרדית, אם כי מוכרת קצת פחות – ביפו. כשהיה ילד נחשפה פרשת פדופיליה חמורה בקהילה, שפגעה בילדים רבים ובהם גיל עצמו, והקהילה התפרקה.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
הוריו עברו לחולון, והוא גדל במסגרות חרדיות למהדרין. כיום, כמעט עשור לאחר האירוע ההוא, בניסטי כבר לא חרדי. מצד שני, הוא גם לא מוכן להגדיר את עצמו כחילוני. אפילו מייחוס עצמי ללאום היהודי הוא מתרחק. "אני סולד מהגדרות", הוא אומר. "אני סבור שהן משחקות לרעתנו. הן מקטלגות ומפרידות בינינו, והופכות אותנו לקבוצות ועדרים.
עוד תרבות בערוץ היהדות:
"המילה 'חילוני', למשל, שורשה במונח 'חול', כלומר אדם שאיננו קדוש. אני לא מוכן לקבל את זה. מה שאני עושה הוא קדוש בעיניי. העבודה שלי קדושה, היום-יום שלי קדוש. כך גם ההזדהות כיהודי מצמצמת אותנו לאירוע שהחל לפני שלושת-אלפים ומשהו שנים. אבל העולם מוקדם, רחב וגדול יותר. האנושות כולה היא למעשה ישות אחת".
צילום: גיל בניסטיחברותא או מיתותא: ארבעה מי יודע? - סדר צהריים בישיבה, ענן סמיך מיתמר מעל סוגיות אביי ורבא. הראשון קורא שורה, השני מקשה עליו מדף גמרא אחר, השלישי מסכם את השיעור מהבוקר - והרביעי, הוא בכלל מעשן בנחת וחושב על העולם הגדול. אולי יום אחד הוא יעזוב לשם, מי יודע (צילום: גיל בניסטי)
צילום: גיל בניסטיחלה לשבת: מאפיות הן דבר אהוב בחבר'ה הישראלית בכלל, ובמגזר החרדי בפרט. מספר המאפיות לנפש הוא עצום, ולא חסרות כאן נפשות. השיא קורה בשישי בבוקר, כולם צועדים להם במהירות למכולות השכונתיות. כמו שכבר נאמר, מי שטורח בערב שבת - הוא יאכל בשבת (צילום: גיל בניסטי)
אלא שחרף האבחנה הבלתי שגרתית הזו, בחר הצעיר לפתוח את המסע האנתרופולוגי-אמנותי שלו דווקא בחברה החרדית שממנה הגיע: "הרגשתי שבאיזשהו מקום אני מצלם את עצמי, את התרבות שלי. את גיל הקטן שנולד בקהילה החרדית, מסתובב עם ה'פייעס' בחיידר, בישיבה קטנה, בבית הכנסת בימים הנוראים, בשוק ארבעת המינים, במנהג הכפרות, באפיית החלות, באפיית המצות, בחלאקה במירון".

למה אבא ואמא לא בתמונה

באחת התמונות המרגשות, בתערוכה שעלתה כחלק מאירועי שבוע המודעות ליוצאי החברה החרדית של "יוצאים לשינוי", נראים ארבעה בחורי ישיבה הרכונים מעל לדף גמרא. אם נדייק, מסכת קידושין. לתמונה קוראים "בּיס' מדְרֶשׁ", בניקוד ובעגה הישיבתית הזו. "כשעמדתי עם המצלמה מול הסצינה, חשתי לפתע כאילו יצאתי מגופי שלי 'ועפתי' אחורה לרגעים שבהם כל שעניין אותי היה דף הגמרא הקדוש, חידושי ה'ראשונים', וההעמקה במקרה המסובך שבו נושאים ונותנים האמוראים. אני מבין היום, שהרגעים הללו בבית המדרש היו רגעים מכוננים בחיי כבחור ישיבה".
צילום: גיל בניסטיכפרות: אווירת יום הדין מתוחה מורגשת ברחובות שלבשו חג, ערב כיפור בעיר הוא תמיד מחזה. העיניים רואות את הלבבות החרדים לחתימת גורלם, זה התרנגול ילך לשחיטה ואני אלך לחיים טובים, ארוכים ולשלום. ככה הולכת הברכה, וגם התרנגול או התרנגולת. הטקס הסתיים, הכפרה נעשתה, ורק הדם נשאר לעדות בפינת הרחוב שהתלבש בגלימת ארגמן חגיגית (צילום: גיל בניסטי)
צילום: גיל בניסטיהאחיות: משפחה. יש אומרים שזה הדבר הכי חשוב בחיים, ויש שיגידו שזאת סתם שורה מסרט גרוע. בדרך לבית הבנות הגדולות אוספות את אחיהם הקטן מהגן, האבא חוזר מהכולל להכין ארוחת צהריים משותפת, והאמא בעבודה, מפרנסת את הבית. לכל אחד יש תפקיד משלו בחיים מלאי זמן משפחה וחסרי סרטים (צילום: גיל בניסטי)
במיצג מרגש אחר מצולמות מגבן שלוש בנות האוחזות בידו של פעוט. כותרת המיצג היא "אחיות". למה דווקא אחיות? כי הן מספרות את סיפור המשפחה החרדית. המגזר החרדי, מסביר בניסטי, מאופיין באחיות גדולות שלוקחות חלק דומיננטי בגידול האחים הקטנים יותר. "אני גדלתי במשפחה של אחיות, והנוכחות הנשית הזו נוכחת מאוד בחיים שלי. זו הסיבה שאבא ואמא לא מופיעים בתמונה".
כך גם בטשולנט, אולי המאכל "החרדי" המוכר ביותר היום. החמין הוא לא רק אוכל - תפוחי אדמה ושעועית, מסביר הצלם. הוא סימבול מופלא של ה"ביחד". "כשבחורי הישיבה יושבים בימי חמישי בלילה (מה שמכונה בעגה הישיבתית, 'ליל-שישי', במלעיל) ומרביצים שטייגען (לומדים בהתלהבות) עד כלות הכוחות, הם יוצאים לרחובות של בני ברק, לרבי עקיבא, לרבי טרפון, ואוכלים צלחת טשולנט עם החלה של ויז'ניץ. אלה הרגעים שאותם ניסיתי ללכוד בעדשה שלי".
צילום: גיל בניסטייו: כן, טלפונים ציבוריים עדיין קיימים גם במאה ה-21. מאות מהם פזורים בערים החרדיות, והם משמשים בעיקר את הדור הצעיר שלא מחזיק בטלפון פרטי משלו. פריט ארכיאולוגי זה שנעלם מהחברה הכללית, מצא לו מקום של כבוד במגזר שמשמר עוד מספר רב של פריטים שהותרנו אחרינו מזמן (צילום: גיל בניסטי)
צילום: גיל בניסטיטשולנט: עולם האוכל היהודי מבוסס על מאכל אחד עיקרי. טוב, זה לא באמת מאכל אחד אלא יותר עיסה של מספר מאכלים מעורבבים יחד. יש שקוראים לו חמין, ויש המכנים אותו טשולנט. מוישה, הבחור החייכן, מוזג מנה אחרי מנה במעדנייה משפחתית קטנה במרכז בני ברק, מחזיר אותי רגע לארוחת בוקר של שבת בישיבה. סעודה שנייה, כך קראתי לה אז (צילום: גיל בניסטי)

"בסוף כולם אותו דבר"

הצלם החרדי לשעבר מגלה את הסוד הגדול כי החרדיות הינה רבת אנפין, מורכבת מאין-ספור זרמים, חצרות, מנהגים ותמונות. זו גם הסיבה שלתערוכה שלו קוראים "שחור-לבן ומה שביניהם". אבל מתברר כי בתוך הסוד הזה טמון סוד נוסף, אולי חשוב יותר, והוא מתחבר לתפיסת העולם של האמן שמבקש להגדיר את עצמו כאדם, ולא כחילוני או אפילו כיהודי. לדבריו, בסופו של יום כולנו דומים, כולנו מונעים מאותם דחפים, גירויים ורצונות - וכולנו עושים את אותם הדברים.
צילום: גיל בניסטיויהי אור: רגע לפני עומדת החנוכייה על אדן החלון, בין הסורגים ובין החושך לאור. מכריזה על הניסים שנעשו לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, כאילו מזכירה שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, שאינו קיים בזכות עצמו אלא רק מהווה מצב של חוסר. רגע אחרי הוא היה, האור, אבל אני כבר לא (צילום: גיל בניסטי)
צילום: גיל בניסטיוהגדת לבנך: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים". אחת המצוות המפורסמות של חג הסוכות היא ארבעת המינים, אותם בוחרים בקפידה ובדקדוק רב. אב מלמד את בנו איך נראה לולב כשר, ובכך מקיים מצווה נוספת שבה מראה הוא לבנו איך לקיים אורח חיים של תורה ומצוות (צילום: גיל בניסטי)
את דבריו הוא מסביר באמצעות תמונה הנושאת את השם "תפילת עמידה". בפריים נראה יהודי חסיד, במרכזו של רחוב רועש, כאשר שתי ידיו - בתנוחה חרדית אופיינית - חצי שלובות מאחורי גב מעט כפוף, והוא שקוע לו בעולמו הפנימי. "התמונה הזו, מבחינתי, מסמלת את הדרך החרדית למדיטציה, הדרך לשקט נפשי. כאשר אדם קם בבוקר, כל אדם, הוא מבצע איזו רוטינה, איזשהו טקס שאיתו הוא מתחיל את היום. זה עשוי להיות תפילה, ובאותה מידה זה עשוי להיות ישבה מול הים. כולנו בסוף ישות אחת".
נדמה שאתה מתגעגע לעולם שבו גדלת. "מאוד. אבל לא למה שהייתי, אלא לחוויות ולרגעים הנפלאים שעיצבו את מי שאני היום. ככלות הכול, כולנו תוצרים של העבר שלנו – שלא בהכרח קיים היום. אנחנו עשויים להיות עולים מדרום אמריקה, או חרדים ממאה שערים, וכעת אנחנו אמנם במקום אחר. למרות זאת, אסור לנו להתעלם מהעבר שלנו. עלינו להיות שלמים איתו. הוא עשה אותנו למה שאנחנו כיום".
צילום: גיל בניסטיאוייצר: כך נקראת בעגה המקומית הספרייה בישיבה. ספרי תלמוד ומפרשים כרוכים בדבק חזק ותפורים בחוט גס, מכבידים על המדפים הישנים שידעו ימים יפים יותר. כל בחור מגיע לכאן מספר פעמים ביום, מעיין במסכת ההיא או בפירוש ההוא. "אוצר" זהו אוסף של דברים יקרי ערך, וכאן ערכה של המילה הכתובה הוא מעל לכול (צילום: גיל בניסטי)
צילום: גיל בניסטיבייס מדרש: הסלנג המקומי לבית המדרש, הלב של הישיבה. כאן מתפללים, לומדים, מרכלים. החלל המרכזי פועם ללא הפסקה, אחרת יפסיק להתקיים. מאות תלמידים ממיתים עצמם באוהלה של תורה. "תיבת נוח", כך ראש הישיבה שלי היה מכנה את המקום, ואני, אני תמיד אהבתי להיות במים העמוקים (צילום: גיל בניסטי)
לכתבה זו 5 תגובות
הוספת תגובה
5

תגובות

close-fullscreen-comment
הוספת תגובה
5.

האמת, אין כמו להיות חרדי. אבל חרדי אמיתי. זה משמעות שמי שלא שם- פשוט לא יבין. ולא, אנו ממש לא מונעים מאותם דחפים, גירויים ורצונות - וכולנו עושים את אותם הדברים. לאמר את זה, זה לקחת את החרדיות למקום הלא נכון.

4.

מדודים שלי אני יודע שלהיפך זה ממש לא.. מצחיק

3.

מיוחד. תודה!

2.

1.

תהיה גאה במי שאתה

לכל התגובות
0
מצב לילה
מצב לילה