היא רווקה בת 37 שעדיין גרה אצל ההורים בדיר חנא, עשר דקות מכרמיאל, ומדי יום ביומו שורפת שעות בכבישים. את הפרויקט של הקפאת ביציות היא עוד לא מקדמת, מפני שברור לה הקושי של ערבייה מוסלמית להפוך לאם יחידנית. אחרי תואר שני בעבודה סוציאלית למדה מיניות במסלול בן שנתיים באוניברסיטת חיפה, ובימים אלה, אחרי שלוש וחצי שנות התמחות במרכז לבריאות מינית בשיבא, הפכה לסקסולוגית הערבייה הראשונה.
"אני יודעת, זה נשמע כמו אוסף של ניגודים, אבל במציאות זה הרבה יותר פשוט", אומרת אחלאם עלי ועיניה נוצצות.
מה פשוט? "קוראים לי אחלאם. בעברית, זה חלום. היה לי חלום - והגשמתי אותו. הבעיות שקיימות במגזר שלנו לא שונות בהרבה מאלה שבמגזר היהודי. כולנו בני אדם, בשר ודם, ולכולנו מגיע ליהנות מהחיים".
ואת תהיי הסקסולוגית של כולם? "כן, זו השאיפה. הצעד הבא הוא לפתוח קליניקה באזור נצרת. אני מציאותית".
באיזה מובן? "אני לא משלה את עצמי שגבר יהודי ייסע מתל־אביב עד נצרת כדי לחפש מזור דווקא אצל סקסולוגית ערבייה. זה לא הגיוני. הרי לא חסרים סקסולוגים במרכז, והכול נגיש. מצד שני, אם במקרה יגיע לקליניקה שלי בחור שסובל מבעיות זיקפה בעקבות טראומה נפשית שחווה בצבא, הוא עלול להירתע מהעובדה שאני ערבייה. זה טבעי. יותר מדי דורות גדלו בישראל על שנאת האחר. לדעתי, דווקא מיניות, שהיא התחום האינטימי ביותר של האדם, יכולה לאחד ולחבר".
3 צפייה בגלריה
אחלאם עלי
אחלאם עלי
מיניות יכולה לאחד. אחלאם עלי
(צילום: איליה מלניקוב)
כמה מטופלים שאלו אותך מה רווקה בת 37 מבינה במיניות הגבר? "האמת? חיכיתי לשאלה הזאת, הייתי בטוחה שהיא תגיע, אבל מעולם לא נשאלתי על רווקותי. הייתי רוצה להאמין שהשאלה הזאת לא עלתה מפני שהם רואים בי דמות מקצועית, אבל אני מציאותית. כנראה שהגברים היו כל כך שקועים במצוקות שלהם עד שלא היה להם ראש לחיים הפרטיים שלי, או שהם שמעו אותי מדברת על משפחתי והניחו שיש לי בעל וילדים. מעניין מה יקרה בשישי בצהריים, כשהם יפתחו את האתר ויגלו שאני רווקה".
למה נשארת לגור בבית ההורים? "בעשור האחרון יש אצלנו מגמה של התנתקות. הרבה בחורות ובחורים לומדים בתל־אביב ועוברים לגור בה. גם אני יכולה להרשות לעצמי לשכור דירה ולהפוך לעצמאית, אבל טוב לי באווירה המשפחתית. אמא, אבא, אחיינים. מה ייצא לי מזה שאשכור דירה יפה ואחזור מיום עבודה לבית ריק? נעים לי לדעת שתמיד יש מישהו שמחכה לי בבית".
העיסוק במיניות לא עומד בראש סולם העדיפויות של נשים מוסלמיות, ודאי שלא רווקות, ועלי זוקפת את הקריירה שלה לזכות משפחתה. "גדלתי בחברה ערבית מאוד שמרנית, אבל הוריי, אמנה וסובחי עלי, בני 64, באים מעולם הרפואה. שניהם עובדים כאחים. אמא בטיפת חלב ואבא במעון של אנשים עם מוגבלות שכלית. במשפחה שלנו יש חמישה ילדים, חמסה, ואני השלישית, הסנדוויץ'. מעליי שתי אחיות גדולות – היאם (בעלת תעודת הוראה שעובדת כמנהלת מרפאת שיניים), וסאוסן (מורה לחינוך גופני); ומתחתיי שני אחים קטנים, חמאדה (פחח) ווארד (הנדסאי בניין). הוא בן 23 ושנינו נשארנו בבית ההורים, אחרונים־חביבים".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ההורים, לדבריה, כיוונו את כל ילדיהם ללימודים גבוהים. "מגיל צעיר מאוד נמשכתי לתחום הטיפולי, חלמתי ללמוד פסיכולוגיה, אבל הפסיכומטרי הכריע וניתב אותי לעבודה סוציאלית. כבר 12 שנה אני עובדת בתחום בריאות הנפש בצפון. שניים מהמטופלים שלי שיתפו אותי בבעיות בתחום המיני, וכשחיפשתי עבורם מענה מקצועי - לא מצאתי. בחברה הערבית יש שני רופאים שעוסקים גם בסקסולוגיה, אבל מטפלים מיניים לא היו. כשסיפרתי להוריי שלימודי מיניות מעניינים אותי הם היו בעד".
ככה? בלי להניד עפעף? "ברור שזה מורכב. בחברה הערבית, אישה מתחתנת בסביבות גיל 20, מקסימום 28, וכשנרשמתי ללימודים כבר הייתי בת 31, אבל כשסיפרתי לאמא שאטפל גם בגברים היא אמרה 'זאת שליחות, להושיט יד לאנשים נזקקים זאת מצווה'. גם אבא לא התנגד. תמיד ידעתי שהוא יתמוך בכל מה שאבחר. המשפחה שלנו קצת יוצאת דופן ביישוב שלנו, היא מפרגנת ומרעיפה תמיכה".
כובע הסקסולוגית קסם לך מפני שידעת שאחרי הלימודים וההסמכה תשאי בתואר "הראשונה"? "ממש לא. אילו דיברתי עם עצמי במונחים של 'חלוצה' ו'פורצת דרך', אני חוששת שהייתי נבהלת ובורחת. רעשי הרקע מפחידים. בחברה הערבית, הדלת של המיניות לא נפתחת עד שאת מתחתנת. ידעתי שיהיו קולות שישאלו - רגע, מה לך ולמיניות? גם ידעתי שאני עלולה להיתקל בהתנגדות עזה של המופתי, והשייח', ואנשי דת אחרים. זה עדיין לא קרה, מפני שאני לא מתערבבת יותר מדי בחיי היישוב וגם לא פעילה ברשתות החברתיות, ולא היה להם מושג מה אני לומדת. מעניין איך הם יגיבו כשיקראו את הכתבה".
את חוששת? "ברור. זה לא משהו מקובל. בדמיון שלי, אני כבר שומעת אותם מטיחים בי 'מיניות זו פריצות, זה לא מוסרי'. אני באמת לא יודעת מה אגיד להם אם וכאשר יזמנו אותי לשיחה".
3 צפייה בגלריה
בית ספר ערבי בנצרת
בית ספר ערבי בנצרת
''אין אצלנו חינוך מיני, נאדה''. בית ספר ערבי בנצרת
(צילום: אלעד גרשגורן)
כמה גלולות אומץ בלעת לפני שבחרת ללמוד מיניות? "אף אחת", היא מחייכת. "למזלי, הגעתי לזה במקרה. ביום שבו באתי לאוניברסיטת חיפה, לבחינה המסכמת של התואר השני, ראיתי מודעה על לוח המודעות: 'נפתח המחזור הראשון לתוכנית לטיפול מיני של לי ורחלי ראובני', ועל המקום אמרתי יאללה, אני הולכת על זה. העובדה שהלימודים התקיימו בצפון הקלה עליי מאוד. כשסיימתי את התוכנית חיפשתי מקום להתמחות, שלחתי את קורות החיים שלי לכמה מרפאות, והמרכז לבריאות מינית בשיבא היה הראשון שהרים את הכפפה".
הופתעת? "בעיקר נבהלתי. ד"ר אריאל כהן־ארקין, מנהל המרכז, הזמין אותי לראיון ועל המקום הודיע לי 'התקבלת'. לא ציפיתי שזה יקרה כל כך מהר. חשבתי שיהיה לי זמן לחשוב ולהתלבט. מצד שני, אני מכירה את עצמי. עודף מחשבות מעצים את רעשי הרקע ולא רציתי שהם ישפיעו על ההחלטה שלי. גם כשההתמחות דרשה ממני לנסוע חמש פעמים בשבוע מהצפון לרמת־גן, לא קיטרתי; הזכרתי לעצמי שלאורך כל ההיסטוריה החלוצים, בכל התחומים, ידעו חיים לא פשוטים. לא פעם הרגשתי שאני הולכת על חבל דק מאוד ומתמרנת בין המגבלות שמוטלות עליי לבין הגבולות שאני רוצה לפרוץ. פחדתי שאם אנפץ את תקרת הזכוכית אפצע מהרסיסים. היום, במרכז לבריאות מינית בשיבא כבר יש עוד שלוש מטפלות ערביות, בשלבים שונים של התמחות. אני שמחה שפתחתי להן את הדלת. לא תחסר להן עבודה".
את, בילדותך, קיבלת חינוך מיני כלשהו? "כלום. נאדה. זה בכלל לא היה בשיח, לא בבית הספר וגם לא בבית. היום, כשהאחיינים שלי שואלים את אחיותיי איך באים ילדים לעולם, זה מזכיר לי שבילדותי, למרות שהייתי סקרנית, מעולם לא הצגתי את השאלה הזאת לאף אחד. כנראה הייתה לי תחושה שגם אם אשאל לא אקבל תשובה עניינית. אולי היו מורחים אותי באגדות על החסידה. בתיכון, אחרי שרוב הבנות כבר קיבלו מחזור, נכנסה לכיתה שלנו אחות שהסבירה על הווסת והדגימה איך להשתמש בפדים. טמפונים? חס וחלילה. צריך לשמור על קרום הבתולים".
"החברה הערבית שמה משקל עצום על קרום הבתולים, הסדין האדום בליל הכלולות וכבוד המשפחה. הגוף שלך הוא של כל הכפר. כשנשים ערביות מעיזות לפנות לגינקולוג הן מקבלות תשובות של אללה יוסתור. יש רופאים שאומרים לגבר 'אל תוותר לה, זה רק בראש שלה'"
מאז, היא מודה בצער, המצב לא השתנה. "אמנם הרשתות החברתיות הכניסו את הנושא כמעט לכל בית, והרבה הורים רוצים להעניק לילדיהם את מה שהם לא זכו לקבל, אבל אף אחד לא יהיה מספיק משוגע כדי להתנגח, ראש בראש, בחוקי הדת. אני לא רואה באופק את הכנסת התחום הזה למערכת הלימודים, וזה עצוב. מיניות, לטעמי, היא לא רק סקס ולמי יש גדול יותר. היא חלק בלתי נפרד מהחיים הבריאים וזה משהו שהמגזר הערבי עדיין לא הפנים. אני רואה את זה בשטח".
איך? "90 אחוז מהנשים הערביות שפונות למרכז לבריאות מינית בשיבא מתלוננות על וגיניסמוס, התכווצות בלתי רצונית ומתמשכת של שריר פתח הנרתיק שמונעת יחסי מין בחדירה. האם זה נובע מהעובדה שנשים ערביות סובלות מהתופעה הזאת יותר מיהודיות? לא. אבל היהודיות מגיעות לטיפול מפני שהן רוצות להגיע לעונג ולהנאה, ואילו הנשים הערביות מגיעות לטיפול רק מפני שיש עליהן לחץ להביא ילדים. כבר בשיחה הראשונה אני מגלה שלרוב הערביות אין שום מושג באנטומיה הבסיסית של גוף האישה, וכשאני גולשת להסברים הן מגיבות בבושה. 'לא, תודה'".
מה קורה לאישה ערבייה שמתחתנת ונכנסת לעולם המיניות? "החברה הערבית, שלא מחנכת למיניות ולא מדריכה את הכלה, שמה משקל עצום על קרום הבתולים, הסדין האדום של ליל הכלולות וכבוד המשפחה. אפילו הגוף שלך הוא לא באמת שלך, זה הגוף של כל המשפחה וכל הכפר ואם תעשי משהו לפני החתונה - תמיטי בושה על כולם. בליל הכלולות את הופכת ל'חלאל', את מותרת, את נשואה; אבל איך את יכולה לשים בצד את כל המסרים הנוקשים שעליהם גדלת ולהפוך ליצור מיני שרוצה ליהנות? נשים ערביות מגיעות אחרי ארבע־חמש שנות נישואים כשהן כבר נעולות ואפילו לא מוכנות לחשוב על חדירה. כשהן מעיזות לפנות לגינקולוג או לרופא המשפחה הן מקבלות תשובות של אללה יוסתור. 'את סתם מתפנקת'. כמה אשמה מטילים עליה, איזו השפלה! יש רופאים שאומרים לגבר 'אל תוותר לה, אין לה שום בעיה אורגנית, זה רק בראש שלה'. כשרופא מבטל במחי־יד את הכאב שלך זה נורא".
ומה מציק לגבר הערבי? "באופן מפתיע, רוב הגברים מתלוננים על פערי חשק בינם לבין נשותיהם. החשק שלהם בנסיגה והם לא מבינים מה קרה לנשים, שפתאום רוצות יותר. החשק של הנשים לא נתפס בעיניהם כמחמאה או כביטוי של אהבה וקִרבה, אלא כעלבון ('איך זה שאני כבר לא מספיק לה?') וכהפרת האיזון הזוגי. עבורם זו פגיעה קשה באגו, בגבריות ובאיזון שהם בנו עם אשת חיקם. בנוסף, הגבר הערבי הרבה יותר ביישן מהיהודי. הוא לא יוצא למילואים, הוא לא רגיל בשיחות גברים והוא יעדיף לאכול חצץ ולא לשתף במה שיושב לו על הלב".
אז מה את עושה? "רוב הגברים שהגיעו אליי במסגרת ההתמחות דאגו לבוא עם האישה. גם כשהבעיה שלהם פיזית־אורגנית הם באים בזוג, כדי להסיר מעצמם את האחריות, ואומרים לי 'היא האשמה, תתחילי את הטיפול איתה'. אני מבינה את הקושי שלהם לדבר ולחשוף ולכן אני מדברת במילים גבוהות שלא קשורות באופן ישיר למיניות".
כמו? "במקום לשאול מה קורה במיטה אני בוררת מילים מהקוראן, שיתאימו יותר למבוכה ולבושה שאופפות אותם. 'פארש' זה פות, 'ליבאס' הוא סוג של לבוש שעוזר לי להסביר איך גוף האישה וגוף הגבר מתמזגים לגוף אחד. כשהשתמשתי בשפה מערבית ועשיתי העתק־הדבק לערבית, לא העליתי בדעתי כמה התאמות אצטרך לעשות כדי שהזוגות לא יברחו מהטיפול. השפה הגבוהה מעמעמת את השיפוטיות והביקורת שהם כל כך חוששים מהן. היא עוזרת לי לרכוש את אמונם ולחבור אליי כשאני מזמינה את בני הזוג לצאת איתי למסע משותף".
עכשיו, אחרי שהפכה לסקסולוגית הערבייה הראשונה שהתקבלה לאיט"ם (איגוד ישראלי לטיפול מיני), הצטרפה גם ל"בריאות מינית למזרח־התיכון", האיגוד הבינלאומי של סקסולוגים ערביים. אבל בתחילת הדרך עלי לא האמינה שתגיע לסופה. "הייתי הערבייה היחידה במרכז לבריאות מינית", היא נזכרת. "התמודדתי עם הדקויות של העברית והרגשתי שאף אחד לא יכול להבין אותי. בהדרכה הקבוצתית הרגשתי כמו הילדה היחידה בעולם המבוגרים. המתמחים היהודים הגיעו עם חינוך מיני מגיל צעיר וגם עם ניסיון אישי; אצלנו, אין דבר כזה לגור יחד לפני שמתחתנים. היו לי כמה וכמה רגעים של משבר שבהם הרגשתי שאולי זה לא בשבילי. למזלי, היו לי שתי מדריכות מקסימות, גלית וקרן, שלא ויתרו לי ולא ויתרו עליי ולא ויתרו על החברה הערבית".
מנהל המרכז לבריאות מינית בשיבא, ד"ר (לעבודה סוציאלית) אריאל כהן־ארקין, שחי כבר 15 שנה עם בן זוגו והם הורים לשניים, מאשר את אבחנתה. "בעשור האחרון ראיתי הרבה מגמות ושינויים. גם חרדים מגיעים אלינו, בהמלצת רבנים, גם הקהילה הלהט"בית מגיעה, ורק למגזר הערבי לא הצלחנו להיכנס מפני שהאויבים הראשיים של טיפול מיני הם בושה ודעות קדומות. בפגישה הראשונה עם אחלאם זיהיתי בעיניים שלה ניצוץ של שליחות וידעתי שהיא תהיה הסנונית. בפועל, היא התנסתה בשני המגזרים, אבל ההתמחות שלה התארכה בקצת יותר משנה, מפני שהיה עליה להגיע למכסה מסוימת של טיפולים".
3 צפייה בגלריה
אחלאם עלי
אחלאם עלי
''פחדתי שאם אנפץ את תקרת הזכוכית אפצע מהרסיסים''. אחלאם עלי
(צילום: איליה מלניקוב)
"כיוון שאני החלוצה", אומרת עלי, "אף אחד לא היה יכול לנבא איך יהודים יגיבו לסקסולוגית ערבייה. היו שניים־שלושה מקרים של גברים ששמעו את המבטא שלי, אולי ראו את השם בתג שלי, וקמו מהכיסא. אחד מהם היה הלום קרב. לא נפגעתי ולא פירשתי את זה כדחייה. אני יכולה להבין למה יהודי מעדיף יהודי וערבי מעדיף ערבי; כל אחד מחפש את מי שדומה לו, במיוחד בעת מצוקה".
הוריה, לדבריה, לא לוחצים עליה להתחתן "מפני שהם עצמם לא התחתנו בשידוך, אלא מאהבה. בגיל 14 הוריי למדו באותה הכיתה והם נלחמו אחד על השנייה עד שהתחתנו, בגיל 22. אמא שלי מבינה שגם אני רוצה להתחתן מאהבה ושעדיין לא מצאתי את האחד. זה נשמע כמו קלישאה, אבל הוא באמת עדיין לא בא".
איך את מדמיינת את "האחד"? "אין לי רשימה. אני רוצה שהוא יהיה חכם, אבל חשוב לי שזה לא יהיה רק חיבור אינטלקטואלי. אני רוצה שהוא יעורר לי משהו בלב. כשאישה מוצאת את אהבת חייה, את האחד שאיתו היא רוצה להקים משפחה, זה נס, זה גורל, זה יד אלוהים. לא משנה איך נקרא לזה".
מה עדיף לאישה בת 40 בחברה הערבית – להיות רווקה או גרושה? "בשנים האחרונות יש שינוי משמעותי בתפיסה של הנשים, לפחות באזור הצפון. אולי מפני שאצלנו, בניגוד לנגב ולמשולש, יש תת־תרבויות – דרוזים וצ'רקסים ונוצרים, והמגוון הופך אותנו לקצת פחות שמרנים. אצלנו יש הרבה יותר קבלה וחמלה לגרושות, אבל הסטיגמות לא הלכו לשום מקום. אם את רווקה בת 40 את בטח מתנשאת או בררנית. תמיד תהיה שכנה שתגיד לך 'תעשי כמו כולן, תתחתני'. כבר שנים לא יצאתי לדייט. התרכזתי בלימודים ובהתמחות, ולא בכוונה הזזתי את הזוגיות שלי לצד. מעניין מה יהיה עכשיו, נגמרו התירוצים".
למה החלטת שלא להקפיא עדיין ביציות? "מפני שעוד לא גיבשתי עמדה סופית. בחברה הערבית אין מה לדבר על בנק הזרע ועל אימהות יחידנית. האיסלאם אוסר על כך ואני מקבלת את החוקים. בכפר הסמוך לדיר חנא יש ערבייה נוצרייה שילדה מבנק הזרע, מגדלת את הילד שלה לבד ומשלמת בנידוי חברתי. אילו הייתה ערבייה מוסלמית, אני מניחה שהמחיר היה הרבה יותר גבוה".
נשמות טובות נוהגות להזכיר לך את תקתוק השעון הביולוגי? "נכון לעכשיו אני מתעלמת מהקולות שהוא משמיע. יש נשים שמגיל צעיר מאוד יודעות מה הן רוצות ללמוד ועם מי הן רוצות להתחתן וכמה ילדים הן רוצות להביא. אני לא כזאת. אני עדיין נעה סביב 'אימהות, כן או לא'. אימהות לא נתפסת בעיניי כמילה נרדפת לאושר, מפני שהחיים שלי מלאים ומרתקים. אם אגיע לגיל 40 פלוס וכבר לא אהיה פורייה, אני אחיה בשלום עם כל ההחלטות שקיבלתי. זאת האמת שלי".
עלי, שכבר למדה על בשרה שחלומות נועדו להגשמה, מתמקדת בחצי הכוס המלאה: "הלוואי שבעתיד נשים ערביות יגיעו לטיפול כדי שהתשוקה שלהן תבוא על סיפוקה, הלוואי שהן יגלו פתיחות לשימוש בוויברטורים ובאביזרים אחרים, והלוואי שגברים ערביים יבינו שתפקידם לא רק לעבר את נשותיהם, אלא גם לענג אותן".
ומה את מאחלת לעצמך? "שאף פעם לא אפחד".
פורסם לראשונה: 07:50, 15.07.22