הממשלה בראשותי הספיקה לבצע בשנה אחת מה שממשלות רבות לא עושות בקדנציה שלמה. זו לא התרברבות, זו עובדה. והנה הסיבה: האילוצים הרבים שבניהול ממשלה כה מורכבת, עם אנשים כה שונים בדעותיהם, הכריחו אותנו להתרחק מנקודות מחלוקת ומהכרעות אידיאולוגיות גדולות. ההתרחקות מוויכוחים אידיאולוגיים, שהחלה כאילוץ, ובוודאי לא מתאימה לכל זמן, התגלתה בעת הזאת כברכה.
בשל אופייה המיוחד של הממשלה הופקעה מחברי הקואליציה היכולת להתעסק באג'נדת ימין או שמאל, ולכן שרי הממשלה פשוט התמקדו בלעשות מה שטוב לעם ישראל, לכלל האזרחים.
משך חודשים ארוכים, המוקד של כולנו היה עשייה. קמנו בבוקר ומצאנו פתרונות פרגמטיים שיניעו מערכות מדינה שעמדו קפואות והתנוונו משך שנתיים של משבר פוליטי. מצאנו שלא על הכל חייבים לריב: לא היה ויכוח על הצורך הדחוף להחזיר מאות אלפי מובטלים לעבודה, לצלוח גלי קורונה קשים ללא סגרים, להגדיל תחרות בפירות ובירקות, להביא לצמיחה כלכלית משמעותית, לפתוח לראשונה תחרות בכשרות ולהתחיל להילחם בפשיעה בחברה הערבית. התמקדנו בזה. כמה שפחות מריבות סרק – כמה שיותר תוצאות מעשיות עבור האזרח.
רחוק מהציוצים
הקו הפרגמטי הזה נשמר גם בניהול מדיניות החוץ והביטחון של הממשלה. היה ברור שלא יהיה סיפוח של יהודה ושומרון, ומנגד, לא תהיה מדינה פלסטינית. לא במשמרת שלנו. מה כן? ביצענו שורת צעדים יזומים, שמטרתם החזרת הביטחון בדרום אחרי 15 שנים של רקטות ושנה מסויטת במיוחד. יעידו על כך תושבי עוטף עזה שקיבלו את החיים בחזרה.
נלחמנו בנחישות מול גל פיגועי הרמדאן והצלחנו, במהירות יחסית, תוך ביצוע מאות פשיטות ליליות בריכוזי המחבלים, לשבור את הגל ולצמצם את היקף הטרור. במקביל, שיפרנו את תנאי החיים ואת הכלכלה של התושבים הפלסטינים בעזה וביהודה ושומרון. ברמה האזורית ביססנו מערך משותף למלחמה מול איומי הטרור האוויריים והקרקעיים.
הריסת בית המחבל מהפיגוע בבני ברק ליד ג'נין
(.)
לא מימשנו אידיאולוגיות גדולות, נכון; אבל זו הייתה הפוליטיקה של האפשר והנכון, של בני האדם ושל צרכיה האמיתיים של מדינת ישראל. רחוק מהציוצים, מההצהרות ומנקודות המחלוקת.
גם בנושא איראן שמרנו על דיאלוג מכבד ואינטימי עם הממשל האמריקני, אבל מנגד ביססנו תפיסה נחרצת ויוזמתית הרבה יותר מול משמרות המהפכה, בביתם שלהם. עברנו ממגננה למתקפה. המדיניות הזאת, ששומרת על קווים שמקובלים על רוב אזרחי המדינה, התגלתה כנכונה וכמתאימה לעידן שאנחנו חיים בו: בעולם של בעיות כל כך מורכבות, גם התשובות הן, לרוב, מורכבות.
אין מקום לטעויות
לתפיסתי, מדינת ישראל היא פיקדון יקר מאוד, וראשיה צריכים לנהוג בו זהירות. אנחנו חיים את חיינו כמו מדינה מערבית, אבל מאוימים מכל עבר, יום ולילה, ואין מקום לטעויות. הבטחת קיומה וביטחונה של מדינת היהודים היא הציווי העליון של מנהיגיה. אסור להם לנהוג בקלות-דעת או לערב שיקולים פוליטיים קטנים בבואם לקבל החלטות.
הפרגמטיזם המפוכח הזה אפיין גם את האופן שבו התנהלתי בתוך המשבר בין רוסיה לאוקראינה, שהפך לסכסוך הצבאי המשמעותי ביותר של תקופתנו, עם השלכות אדירות על חיי אדם, על מזון ועל אנרגיה, שמורגשות מקצה העולם ועד קצהו. מיותר לציין שליבנו היה, ונותר, עם העם האוקראיני; זה היה מעבר לכל שאלה וספק. הצבענו עם אוקראינה, ארצות-הברית והמערב באו"ם. הקמנו בית חולים שדה בשטח אוקראינה בהשקעה גדולה מאוד. פתחנו את שערי המדינה לרבבות פליטים אוקראינים וסיפקנו סיוע הומניטרי רב.
אבל מדינת ישראל היא לא עוד מדינה. היחסים בינינו לבין רוסיה היסטוריים ומורכבים. רוסיה היא למעשה שכנה שלנו מצפון-מזרח, עם השלכות על החופש של צה"ל לפעול נגד המאחז האיראני בסוריה.
יש ברוסיה ובאוקראינה קהילות יהודיות ענקיות. למדינת ישראל יש אחריות מוסרית כלפיהן, כמו כלפי כל יהודי בעולם. אחים אנחנו. ידעתי שעלינו להבטיח שהיהודים לא יסבלו, בנוסף למוראות המלחמה, גם מאנטישמיות ומהתנכלויות, ושמי שרוצה, יוכל לעלות הביתה, לישראל. פעלנו לסייע ליהודים שבמצוקה, בנחישות ובשקט. בנוסף, ורק אחרי שהתבקשתי, מצאתי לנכון לבדוק אם יש משהו שאנחנו, ישראל הקטנה ולמודת המלחמות, יכולים לעשות כדי למנוע סבל ושפיכות דמים.
ידעתי, ואמרתי זאת בזמן אמת: הסיכוי לעצור את המלחמה הוא קטן. אבל מהרגע שהתבקשנו – חובתנו לנסות. מאמצי התיווך בין הצדדים אפשרו לישראל מרחב גמישות וגם חסינות חלקית, כמדינה וכעם, מהשלכות המלחמה, לפחות לפרק זמן מסוים.
ידידינו בארה"ב ובאירופה העריכו מאוד את הערוץ הפתוח שיצרתי אל מול נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, ואל מול נשיא אוקראינה וולודומיר זלנסקי, וביקשו מאיתנו לשמור על ערוצי תקשורת חיוניים אלו. מעת לעת נתבקשתי, על ידי מי מהצדדים, לסייע במשבר נקודתי, ותמיד עשיתי כמיטב יכולתי. לעיתים המאמץ נשא פרי וסייע להציל חיי אדם; לעיתים לא. אך לרגע לא שכחתי שאחריות-העל שלי, כראש הממשלה, היא שמירה על ביטחון אזרחי ישראל.
כשהותקפתי שאינני מתעטף בדגל אוקראינה, עניתי בכנות שזה נכון. אני מתעטף בדגל אחד – דגל ישראל. היו שכעסו על תפיסתי זו. אני מבין זאת. הסבל של אזרחי אוקראינה עצום, והחורבן קשה לצפייה. בדיוק לשם כך פעלנו לסייע. אך אני יודע היטב שאף אחד לא יילחם את מלחמותינו עבורנו. לא באיראן, לא בסוריה, לא בעזה. אף אחד אחר לא יתייצב למען יהודים במצוקה בכל מקום בעולם. את הלקח הזה כבר למדנו.
אני מביט בדאגה על המהלכים האחרונים ביחס ליהדות רוסיה. אני קורא למוסדות השלטון ברוסיה שלא להטיל הגבלות כלשהן על פעילות מוסדות יהודיים במדינה, ומברך על ההחלטה של נשיא המדינה וראש הממשלה לחזור לניהול היחסים בערוצים שקטים, לנסות לפתור את המשבר בהידברות ולמעט בהצהרות פומפוזיות. זה כיוון נכון ומתבקש.
כמובן, קל ומתבקש יותר להחזיק בעמדה חד-משמעית, "להיות בצד הנכון של ההיסטוריה", ואכן, הקפדנו להביע עמדה מוסרית ברורה. אבל במקביל, עלינו לזכור שכישראלים וכיהודים, הצד הנכון של ההיסטוריה הוא גם תמיד הצד ששומר על ביטחונה של מדינת ישראל ועל שלומם של היהודים בעולם. כך פעלתי, וכך אפעל תמיד.
