3 צפייה בגלריה
איילת שקד
איילת שקד
איילת שקד
(צילום: קובי קואנקס)
הטלפון שלי צלצל בחצות. על הקו היה אופיר בעלי, שיצא כמה שעות קודם לטיסת אימון מבצעי בשעת לילה. "איילת, קרה אסון. אני בסדר, נדבר מאוחר יותר", הוא אמר, וניתק. זה קרה בליל 10 בנובמבר 2010, עוד לפני שנכנסתי לחיים הפוליטיים. המטוס המוביל במבנה שבו טסו התרסק אל תוך מכתש רמון. שני הטייסים, רס"ן עמיחי איטקיס ז"ל ורס"ן עמנואל לוי ז"ל, חבריו של אופיר, נהרגו מול עיניו.
שש שנים חלפו. שוב הטלפון מצלצל. שוב אופיר על הקו. הפעם אני כבר שרת המשפטים, יוצאת מדיון ביטחוני. "איילת, קרה אסון. אני לא יכול לספר מה קרה. רק תדעי שאני בסדר". אופיר וחברו חזרו מפעולה מבצעית. למטוס השני הייתה תקלה בשעת הנחיתה, והוא התרסק מול עיניהם. הטייס אוהד כהן-נוב, סגן מפקד טייסת אף 16 וחברו הטוב של אופיר, נהרג. את הפרטים המלאים של הטיסה שלהם עדיין לא ניתן לספר. שני הסיפורים הללו ליוו אותי בשבוע האחרון נוכח המתקפות ההדדיות בחברה הישראלית, תוך שימוש חסר תקדים בשירות הצבאי.
אני נגד סרבנות, תמיד הייתי, גם בימים הקשים של עקירת גוש קטיף. הפגנתי נגד ההתנתקות, פעלתי כחברה צעירה בליכוד נגד התוכנית, אבל מעולם לא עלה בדעתי שסרבנות היא אופציה. גם כאשר המטרה קידשה את האמצעים וזכויות אזרח בסיסיות כמו חופש הביטוי נרמסו ברגל גסה, תוך קבלת הכשר מהמערכת המשפטית לגווניה.
עם זאת, נראה שמי שהשתלחו בגסות בטייסים, בהם שרים בממשלת ישראל, צריכים להבין מה זה באמת אומר להיות טייס קרב במילואים. איך זה מרגיש לצאת ב-5:00 לפנות בוקר מהבית, כל שבוע, ליום שלם (ולפעמים גם ללילה). ללבוש סרבל וחליפת ג'י, ולהטיס מכונה מלאה בדלק ופצצות. בבקרים כאלה אין לי מושג אם הוא נמצא בתחומי מדינת ישראל או בשמי אחת מהמדינות השכנות. יש לי בן ובת שאני צריכה לדאוג שיקומו, יאכלו ויגיעו בזמן לבית ספר. את המחשבה "איפה אופיר עכשיו" אני מדחיקה, אחרת לא אוכל לתפקד, לא היום ולא בכל יום שאופיר ביום מילואים. רק מתפללת שישוב בשלום. ככה כל שבוע, פעם בשבוע.
השבוע חשבתי על כך שאין לי מושג מה היו הדעות הפוליטיות של כל אחד ואחד מהטייסים שנהרגו. הם יצאו ביחד לאימונים או לגיחה מבצעית כגוף אחד, ככוח לוחם אחד, מאוחד. אחדות האומה תמיד הייתה מרכיב מכריע בכל המלחמות, בקיומנו כעם וכמדינה לאורך כל השנים. בנכונות למסור את הנפש עבור העם היושב בציון.
3 צפייה בגלריה
|
|
המבקרים צריכים להבין מה המשמעות של החיים כטייס קרב במילואים
אני מאמינה ששינויים במערכת המשפט הכרחיים. נשיא בית המשפט העליון בדימוס משה לנדוי ז"ל חזה את המתרחש היום וזעק עוד בטרם המהפכה החוקתית: "תנאי חיוני לפעולתם התקינה של בתי המשפט במדינה כמדינת ישראל - שבית המשפט יימנע מלעסוק בנושאים שבמדיניות, של בחירה בין השקפות עולם בענייני חברה, כלכלה ופוליטיקה השנויים במחלוקת ציבורית... כל ביטול של חוק על ידי בית משפט בעניינים כגון אלה יהפוך את בית המשפט לשותף בכיר במלאכת החקיקה ויעשה את השופטים בני פלוגתא במחלוקות ציבוריות, כאשר חלק מן הציבור מוחא להם כף וחלקו האחר דוחה את פסיקתם כחד צדדית ומוטעית מיסודה. כך יגיע בית המשפט לא רק לעימות עם הרוב בכנסת, אלא יאבד לו אותו האמון של כלל הציבור, שהוא תנאי בל יעבור למעמדו הציבורי". האיזון הראוי למדינה דמוקרטית הופר, ונדמה שעל כך רוב הציבור אינו חולק.
כחברת כנסת וכשרה בממשלה פעלתי להוביל שינויים במערכת המשפט. הצלחתי לגוון את בית המשפט העליון במסגרת השיטה הקיימת והיום הוא מאוזן הרבה יותר מבעבר. הובלתי שיח חדש בדבר הצורך העמוק בשינוי במערכת המשפט. אני גם מאמינה שמשעה שקמה ממשלת ימין הומוגנית זו לא רק זכותה, ואלא גם חובתה, לערוך שינויים בהתאם לתפיסת עולמה.
עם זאת, נקלענו למצב שבו נוצר קרע נוראי בעם, שמאיים על עתידה של המדינה. וזה לא רלוונטי אם הסיבה היא הרפורמה עצמה או המחאה נגדה. חלקים נרחבים בעם תומכים ברפורמה, וחלקים נרחבים נחרדים חרדה של ממש. וזאת מבלי לדבר על ההשפעות הכלכליות הנגרמות כתוצאה מחוסר היציבות שהמדינה נקלעה אליה. זו המציאות ואי אפשר להתעלם ממנה.
3 צפייה בגלריה
יריב לוין, דניאל פרידמן, יובל אלבשן, גיורא איילנד, וגיורא ירון
יריב לוין, דניאל פרידמן, יובל אלבשן, גיורא איילנד, וגיורא ירון
יוזמי הפשרה. לא מתווה מושלם אבל בסיס להבנות
(צילום: אביגיל עוזי, טל שחר, עמית שעל, קובי קואנקס)
כדי שהשינויים הנדרשים במערכת המשפט יהיו משמעותיים, כאלו שיישארו לאורך ימים ושנים ולא ייצרו משבר חוקתי שממנו המדינה תינזק, הם חייבים להתבצע מתוך הבנה ושיח, גם עם האופוזיציה. פשרה אינה מילה גסה, היא מלווה את חיינו הן הפרטיים והן הציבוריים בכל מעשה ובכל צעד. רוב מוחלט של הציבור הישראלי מבין שיש צורך ברפורמות במערכת המשפט, אבל סולד מהאופן בו הממשלה מקדמת אותן. רוצים רפורמה – בתנאי שתהיה בהסכמה רחבה. והסכמה רחבה מחייבת ויתורים מכל צד. זו מהות הפשרה.
כעת עומדת על הפרק הצעת גישור של שר המשפטים לשעבר פרופ' דניאל פרידמן, פרופ' יובל אלבשן, האלוף במיל' גיורא איילנד והיזם גיורא ירון. זו איננה הצעה מושלמת. כוחה וגדולתה של הצעת הפשרה של הארבעה היא יכולתה לשמש בסיס להבנות ולהסכמות בין כל הצדדים. אף צד לא יצא עם כל תאוותו בידו. הממשלה מוותרת על שליטה במאה אחוז במינוי השופטים, אך נותרת עם 50 אחוז. הממשלה מוותרת על מינוי יועמ"שים כמשרות אמון אבל מקבלת את הדבר המתבקש – אם הפרקליטות מסרבת לייצג את עמדת הממשלה או עמדתו של שר, ניתן יהיה לשכור ייצוג על ידי עורך דין מהשוק הפרטי. דבר כל כך מובן מאליו. ההצעה מקנה הישגים חשובים למחנה הימין, אך בד בבד היא מאוזנת ומתונה יותר מהצעת הממשלה. מתווה ברוח ההצעה לא יאפשר לטעון שהדמוקרטיה הישראלית מתה.
בכוחה של רפורמה מוסכמת ברוח הצעת הארבעה ובגיבוי נשיא המדינה להרגיע את אווירת ההתלהמות והמתח במדינה. תוכנית כזו תאפשר למערכת הפוליטית לשוב לרגיעה ולעמידה איתנה בפני האתגרים הלא פשוטים שבפניהם אנו ניצבים. בשעה שאיראן מגיעה לכמות אורניום שמספיקה כמעט לפצצה גרעינית, פשוט אין לנו את הפריבילגיה להילחם אחד בשני, ולהחליש את המערכת החיסונית שלנו. הכלכלה הישראלית המשגשגת בסכנה, הערבות ההדדית שלנו מתפוררת.
אני מאד מקווה שחבריי לקואליציה ולאופוזיציה יפסיקו להביט על ציוצים בטוויטר, יגלו מנהיגות וילכו זה לקראת זה. אחרת, נמצא את עצמנו תלויים זה לצד זה.