בעולם כאוטי ומבעית, שנדמה כצולל שוב אל עבר אפלה גדולה, אנו מחפשים את הדרך הנפשית והרוחנית שתיקח אותנו מתוך כל החושך הזה אל מקור קטן של אור, שתראה לנו קצת תקווה ואמונה ברוח האדם, שתגלה לנו מקור של טוב בתוך כל הרוע שמסביב – ובעיקר בתוך עצמנו. אחת הדרכים האלו יכולה להיות הלוגותרפיה – הטיפול ממוקד המשמעות – והסיבה לכך, בבסיס הדברים, היא שהתורה הזו נהגתה לראשונה דווקא במקום הנורא ביותר, בפעם הקודמת בהיסטוריה שבה אירופה צללה אל תוך האימה – תקופת מלחמת העולם השנייה והשואה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הפסיכולוג ויקטור פרנקל הגה את רעיון הלוגותרפיה ממש בתוך הגיהינום עצמו, מחנה המוות אושוויץ, כשגילה שאלה ששרדו את הזוועה היו דווקא האנשים שמצאו משמעות לחייהם מעבר לסיפוק הצרכים היומיומי של הכאן ועכשיו. את מסקנותיו ניסח שנה אחרי המלחמה בספר פורץ הדרך "האדם מחפש משמעות". כעת, אחרי יותר מ-70 שנה, מגיעים שני חוקרים ישראלים צעירים, ד"ר פנינית רוסו-נצר ודוד מעוז ישראל, ומעדכנים את תורתו המרתקת של פרנקל לימינו אנו בספרם החדש בעל השם הכה-מתבקש "משמעות מחפשת אדם" (בהוצאת שתים), שמרגיש ממש כאילו נכתב תוך כדי צפייה דאוגה במהדורות החדשות ותהייה אמיתית מה עושים, לאן הולכים ומה הלאה.
"הקורונה הפגישה את כולנו עם שאלות קיומיות של בדידות, חופש, סופיות ומשמעות", אומרת ד"ר רוסו-נצר, קלינאית מוסמכת בלוגותרפיה, מרצה בכירה וחוקרת, מייסדת וראש התוכנית ללוגותרפיה באוניברסיטת תל אביב, ראש מכון מצפן למחקר, פיתוח ויישום משמעות בחיים וראש החוג לחינוך במכללה האקדמית אחוה. "הריחוק החברתי, הבידוד והחרדה סביב הבריאות וחוסר הוודאות הובילו לעלייה במצוקה הנפשית ובתופעות כמו מתח, חוסר שקט, תחושת ריק קיומי, ניכור, ואף תופעות של דיכאון והתמכרויות. משבר הקורונה טלטל וזעזע את היסודות שנותנים לנו משמעות וערך בתחומי חיים מגוונים, ובתוך כל זה הוא גם הציב בפני האנושות שאלה מהותית – ברמה האישית וברמה החברתית - מה זה אומר לחיות? איך אנחנו רוצים לחיות? עבור הרבה אנשים, המשבר הזה הוא גם משבר קיומי ששלף אותם מחיים נהנתניים בעידן הקפיטליסטי, של בילויים וחופשות, אל תוך מקום ששואל על מהות החיים ועל דרכם בעולם. אנחנו רואים בהקשר הזה תופעות של התפטרות המונית ועזיבה של מקומות עבודה ברחבי העולם. הלוגותרפיה רואה בכל משבר הזדמנות. אין זה אומר שאנו מחפשים משברים, אך אם אכן קרה משבר, בכוחנו לעשות שימוש בכוח היצירתי שלנו, הייחודי לנו כבני אנוש, לממש בו את הפוטנציאל לגילוי משמעות בכל תנאי ומצב משתנה ואף לצמוח מתוך המשבר, מה שבפי ויקטור פרנקל נקרא אופטימיות טרגית – היכולת 'להפוך טרגדיה להישג אנושי'.
"זו האיכות הייחודית של האדם, הנבדל מכל יצור אחר בהיותו פועל בעולם לא רק מתוך אינסטינקטים ויצרים, אלא גם מתוך שאיפה לממש אידיאלים וערכים. גם במצבי קצה יש לנו מרחב בחירה. לאדם יש את הכוח לא רק לחוות את המציאות, אלא לבחור להגיב אליה מתוך בחירה ואחריות לממש ערכים, גם למול נסיבות מאתגרות. במובן הזה יש לנו פה הזדמנות לבחון מחדש את סדרי העדיפויות שלנו, ומה נותן לנו משמעות באופן אותנטי. משמעות יכולה לשמש כגורם מארגן להתמודדות מול המצב המאתגר – היא מייצרת קונטקסט וחיבור למטרה, מסייעת לפיתוח חוסן ותקווה ומאפשרת חידוד ערכים – להבין מה באמת חשוב לי ולבחור לתרגם את זה מתוך קבלת אחריות".
העיון ב"משמעות מחפשת אדם" הוא בפירוש משימה מעוררת השראה, במיוחד בימים אלה. יש בו פרקים יפים על מציאת משמעות ביצירה, בחוויה ובהתייחסות אל העולם; על חשיבות המאמץ לגלות את דרכנו האישית במקום לבחון אותה במונחי הצלחה/כישלון שטחיים. הספר מלמד איך במקום לחפש את משמעות ה-חיים, אפשר למצוא משמעות ב-חיים; במקום לבקש חופש מדברים מסוימים, לגלות חופש לעשות דברים אחרים, ועוד מהלכים נפשיים חכמים, שעושים רק טוב וצובעים את היומיום באורות חדשים, בהירים, אמיתיים.
4 צפייה בגלריה
''משבר הקורונה טלטל וזעזע את היסודות שנותנים לנו משמעות וערך בתחומי חיים מגוונים''
(צילום: AFP)
"כמו כל חוויה אנושית בחיים, משמעות אינה מהות סטטית הממתינה להימצא אי-שם במרחב האידיאות, אלא מהות חיה, מורכבת ומשתנה לאורך החיים, ועל כן דורשת מודעות ופעולה מכוונת", מסביר מעוז ישראל, פסיכולוג רפואי וקלינאי מוסמך בלוגותרפיה, הכותב ומרצה בתחום הפסיכותרפיה, רוח האדם ומשמעות החיים. "המשמעות מתהווה מהמפגש הייחודי בין האדם לבין החיים עצמם. במובן מסוים, היא מחפשת את האדם לא פחות משהוא מחפש אותה, ולכן גם קראנו לספר 'משמעות מחפשת אדם'. היכולת להגיב לקריאת המשמעות כרוכה במודעות שלנו לזהות בתוכנו מה אנחנו נקראים להיות או לעשות בכל רגע נתון. זו אולי אחת ההבחנות החשובות בין חיים ממוקדי מטרה לעומת חיים ממוקדי ערכים. בלחיות חיים ממוקדי ערכים אנו זוכים גם ליהנות מהדרך, ולא רק מהשגת המטרה הסופית. סוקרטס טען כי 'חיים שאין בהם חקירה אינם ראויים לחיותם'. הדרך והחיפוש הם מקור לתחושת משמעות בפני עצמם, כחלק מתהליך סקרני של גילוי העצמי ומהותם של החיים. יחד עם זאת, עלינו להיות ביחסים מיטיבים בין חיפוש למציאה, כך שלא נקרוס מחד לעמדה של חיפוש אובססיבי חסר מנוחה, ומאידך לעמדה שבה אין כבר סקרנות אלא ידיעה גמורה. היכולת שלנו להישאר בעמדה של פליאה, להעריך את הדרך למטרה, היא חשובה לא רק מכיוון שרוב הזמן אנו 'בדרך ל-' אלא גם מכיוון שלעיתים לא נשיג את המטרה, אך אין זה אומר שהדרך אליה צריכה לאבד ממשמעותה. פרנקל מבטא חיים שבהם המאמץ נחשב ולא ההישג, כציר להתפתחות מתמדת בעצם ההתמקדות שלנו בדרך ובתנועה, ולא במטרה".
ד"ר רוסו-נצר: "הלוגותרפיה מציעה לשאול במקום 'למה אני יכול לצפות מן החיים' – 'למה החיים מצפים ממני?', כלומר איזו משימה בחיים מצפה לי. כלומר, במקום לשים את המוקד שלנו במימוש האישי שלנו, להפנות את המוקד אל מטרה שלשמה היינו רוצים לחיות. זה אומר לקום בבוקר, להשקיף קדימה לעתיד והחוצה לעולם, ולשאול - מה העולם מבקש ממני היום, ולמה הייתי רוצה להיענות?"
לפי הספר נראה שעידן הסלולר גורם לחוסר משמעות – הוא שייך להדוניזם השטחי ולא לרבדים העמוקים יותר של הקיום. איך מתגברים על הפיתוי החיצוני הזה?
ד"ר רוסו-נצר: "באופן פרדוקסלי, העולם כיום מחובר יותר מתמיד בזכות הטכנולוגיה והסלולרי, אבל הוא גם מפורק ומנוכר יותר מאי-פעם. מעבר לאתגרים שעידן הסלולר הביא איתו, כמו הקושי להיות נוכחים בכאן ועכשיו, הקושי לחוות שעמום והזמינות הבלתי פוסקת, התרבות הדיגיטלית מחזקת את הצורך שלנו באישורים חיצוניים. במובן הזה הסלולרי יכול לשמש כמקור לבריחה מהיכולת לחוות את החיים כפי שהם, ומאפשר סיפוק מיידי שמותיר אותנו בתחושת ריקנות לאורך זמן. הרשתות החברתיות העניקו לנו הזדמנות לחיבור ולתחושת שייכות, וגם הזדמנות לקבל במה לביטוי הייחודיות שלנו בעולם, אך הן גם הציבו בפנינו סכנה - שכן הגולם קם על יוצרו, וכעת במקום חיבור ושייכות על ידי ביטוי הייחודיות שלנו, אנו הולכים לאיבוד בתוך ניסיון לבטא אחידות, וכך עשויים להפוך מנוכרים מהאחר ולעיתים אף מעצמנו. בעולם הווירטואלי התהפכו היוצרות: מה שרואים הוא מה שקרה, ולא להיפך. התיעוד הכפייתי מוביל אנשים לחוות דרך עדשת המצלמה כל רגע ורגע במטרה לחלוק אותו עם אחרים, אך במקביל גורם להם להתרחק מהחוויה עצמה.
"אנחנו נכנסים לעמדה של השוואה חברתית ותחרות במטרה לעמוד בדימויים מקובלים של יופי, אטרקטיביות, בילויים ועוד, הממלאים את הרשת אך אינם למעשה משקפים את המציאות, ולא משאירים מרחב לבטא את המקום הייחודי שלנו. במצב כזה, הפערים בין העצמי האידיאלי, התדמית שלנו ברשת, לבין העצמי האותנטי שלנו, הולכים וגדלים. אנחנו נבלעים בתוך התדמית שלנו, שהיא גם פגיעה ושברירית יותר ולכן נידונה לתנועות חדות בין רגעים של היי ודאון, בדיקות מרובות של המקום שלנו ביחס לאחר, פגיעה בתחושת הערך ולפיכך גם מפגשים קרובים יותר עם חרדה, דיכאון והתמכרויות. במובן הזה חשוב לזכור שיש לנו בחירה – בסלולר אפשר למצוא ביטויים גם של הנאה בטווח הקצר, וגם במובן של הזדמנות לממש ערכים ולבטא את הייחודיות שלנו. משמעות לא נמצאת בעמידה בסטנדרטים כלליים חיצוניים, אלא בלמצוא את עצמנו בתוך כל זה – מהי הדרך האישית והייחודית שלנו. לא להיות יותר 'מיוחד' או יותר טוב מכולם בסטנדרטים הכלליים שהתרבות מכתיבה, כי אז אנחנו מפספסים את התרומה הייחודית שלנו בעולם. אנחנו יכולים לבחור איך לנהל את ההתייחסות שלנו לסלולר – אם מבחינת המודעות לאופן שבו אנחנו משקיעים את הזמן והאנרגיות שלנו במסך לעומת היכולת לחוות חוויות משמעותיות בעולם האמיתי, ואם מבחינת היכולת שלנו להשתמש בו כערוץ לחיבור אותנטי שלנו לאחרים ולביטוי של העצמי שלנו בעולם באופן ייחודי, ובכך להגביר את תחושת המשמעות שלנו בחיים – לחדד תחושת מטרה, תרומה וערך".
צעירים כיום מחליפים הרבה קריירות, ולפעמים גם הרבה (יחסית) מערכות יחסים. האם זה מעיד על משבר קיומי של אי מציאת משמעות בחיים?
מעוז ישראל: "התחלופה המהירה בחיי העבודה והאהבה היא ביטוי לחירות חסרת התקדים בעידן הפוסט-מודרני, שאין בו אמת מוחלטת, לצד שפע האפשרויות שהוא מציע להגשמה עצמית. בתוך הקצב המהיר של עידן השפע, ריבוי האפשרויות הזמינות לנו בכל תחום מקשה על בחירה ומחויבות, ותהליך חיפוש המשמעות הפך למפרך ומאתגר יותר. ככל שמגוון האפשרויות גדל, כך גם גובר חוסר היכולת לקבל החלטה, וגדל הקושי לדעת מהי הבחירה הנכונה. הלוגותרפיה מדגישה שחירות ללא אחריות מייסרת את האדם, בכך שהיא גוזרת עליו אי-נחת ביחס לכל בחירה והעדר תחושת סיפוק מהחיים, ואף תחושת ריקנות ומשבר קיומי. בתוך שפע האפשרויות, האדם נידון לגריית-יתר ומוצף בחרדה מפני כל בחירה, ובתחושת האשמה הכרוכה בעצם האחריות לבחור בעצמו את נתיבי חייו, שכן כל בחירה כרוכה בוויתור על אפשרויות אחרות. במילים אחרות, במקום להגדיל את תחושת החופש שלנו, פרדוקס הבחירה מצביע על כך שעודף האפשרויות מגביל למעשה את החופש שלנו, יוצר חוויה של שיתוק והימנעות מקבלת החלטה מחד, ומוביל לצורך כפייתי 'לזפזפ' בין אפשרויות שונות בשל החשש מפספוס או החמצה מאידך. משמעות אותנטית מתעצבת מתוך היכולת מצד אחד להתנסות ולחקור מה מתאים עבורנו, ומצד שני להתחייב מתוך אחריות. האחריות שבעול קביעת דרכנו בעצמנו, בניגוד לתשובות שהיו ברורות יותר בדורות הקודמים, כרוכה ביכולת להכיר בחרדה מפני החמצה של אותן דרכים שבהן לא בחרנו".
כאזרחי המאה ה-21 אנחנו רגילים לראות במימוש העצמי את חזות הכול – להצליח, להגשים, להיות הכי עצמנו שאנחנו יכולים. אנו מעבירים את ימינו בתוך סלוגן של מותג בגדי ספורט מבלי יכולת לגלות איך מצליחים לראות מעבר לו, אל המשמעות. הקריאה בספר מרגישה כאילו הלוגותרפיה מכריחה אותנו לראות מעבר לקצה האף שלנו, למרות שזה קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי.
ד"ר רוסו-נצר: "בעידן שלנו רבים הדברים שמתחפשים ל'נותני משמעות' ומתגלים כמותירים אותנו רעבים לה. בפרט בחברה המערבית, שבה פולחן ה'עצמי' גואה, והתרחקנו באופן טבעי ממטרות עבר שחרגו מהעצמי שלנו לטובת הקהילה והעולם, אולם ההתמקדות בזהות האישית מעלה גם את הפחד מכישלון, ומובילה לכך שהרבה פעמים אנו נמנעים מהשקעת המאמצים בדרך להשגת מטרה. אנו חוששים להשקיע את כל מי שהננו ולגלות שזה לא היה מספיק, וכך לאבד תחושת ערך.
מעוז ישראל: "פוטנציאל המשמעות קיים בכל רגע ורגע בחיינו, אך המודעות שלנו אליה מתעוררת רק אם קיימת בנו מכווּנות כלפיה. מכוונות שכזו דורשת מידה רבה של נוכחות"
"הלוגותרפיה טוענת שהרדיפה אחר מימוש עצמי חוטאת למטרה. פרנקל השתמש בדימוי הבומרנג, שחוזר לצייד שהטילו ברגע שהחטיא את המטרה. באותו אופן, בני אדם שבים לשקוע בעצמם ברגעים שבהם החטיאו את ייעודם ואת המשמעות שהחיים מציעים להם. בדומה להתייחסותו למרדף אחר אושר, פרנקל ראה מימוש עצמי ככזה שלא ניתן להשיגו באופן ישיר אלא כתוצר לוואי למשמעות, ולחריגה מהעצמי הפרטי לטובת משהו או מישהו שאינו הוא עצמו. המרדף אחר האושר או מימוש עצמי 'הוא כמו לתפוס כדור שלג. ככל שאנו נאחזים בו, כך הוא נמס ומתפוגג במהירות רבה יותר'. במילים אחרות, במקום לרדוף אחר האושר החמקמק בפני עצמו, הוא מהווה תוצר לוואי של חיים משמעותיים. הדרך אל האושר תמיד עקיפה, לא בחיפוש אחר סיפוק עצמי אלא דווקא כתוצאה נלווית של עניין באחר או עזרה לזולת. ההוויה האנושית מכוונת למשהו אחר, שאינו היא עצמה, ודורשת יציאה מעצמנו עבור העולם. מצד אחד זו משימה מאתגרת בעולם שמדגיש אושר ומימוש עצמי כערכים עליונים, אבל למעשה, ככל שאנחנו מתעסקים בעצמנו כך גם יותר קשה לנו. בעצם היציאה מעצמנו אנחנו חווים את החיבור למשמעות, ומממשים את עצמנו כתוצר לוואי. במילים אחרות, ככל שאנחנו יוצאים מעצמנו, כך אנחנו חוזרים לעצמנו ומגלים את עצמנו.
"הלוגותרפיה יוצאת מההנחה שבעומק הווייתו אדם קם בבוקר ואינו שואל רק מה הוא רוצה להיות, אלא גם למען מה ועבור מי עליו להיות. במילים אחרות, הלוגותרפיה מציעה לשאול במקום 'למה אני יכול לצפות מן החיים' – 'למה החיים מצפים ממני?', כלומר איזו משימה בחיים מצפה לי. כלומר, במקום לשים את המוקד שלנו במימוש האישי שלנו, להפנות את המוקד אל מטרה שלשמה היינו רוצים לחיות. זה אומר לקום בבוקר, להשקיף קדימה לעתיד והחוצה לעולם, ולשאול - מה העולם מבקש ממני היום, ולמה הייתי רוצה להיענות? בשפתו של פרנקל זה להקשיב ל'קריאה למשמעות' שמגיעה מהחוץ, אך גם פוגשת את הגרעין האמיתי שלי בפנים".
כמה קטנה המשמעות יכולה להיות? עבודה בגינה היא משמעות? הליכת בוקר בטיילת היא משמעות? או שזה חייב להיות משהו "גדול" כזה, עזרה לזולת, הצלת בעלי חיים, שינוי בעולם?
מעוז ישראל: "פרנקל מדגיש שמשמעות אינה תלויה באורכו של רדיוס הפעולה, אלא רק בשאלה אם המעגל מלא כולו. זה אומר שבפני כל אדם יש אחריות שעליו לממש עבור העולם, היא קשורה בסביבות החיים שלו, באנשים האהובים עליו, ובאלו אין הוא בר חיקוי או החלפה. לכן משמעות אינה נמדדת בקנה מידה כזה או אחר, אלא במילוי האחריות הניצבת בפנינו יום-יום, שעה-שעה, דקה-דקה על ידי החיים, לממש את הפוטנציאל למשמעות. פוטנציאל המשמעות קיים בכל רגע ורגע בחיינו, אך המודעות שלנו אליה מתעוררת רק אם קיימת בנו מכווּנות כלפיה. מכוונות שכזו דורשת מידה רבה של נוכחות. כשאנחנו קשובים ופתוחים לעולם סביבנו, אנחנו מתחילים להבחין ברגעים, במצבים ובחוויות שבהם טמון הפוטנציאל למשמעות. עוצמתם של החיים מפעמת בכל רגע, ולא רק ברגעי השיא. אנחנו יכולים לחוות משמעות במימוש ערכים יצירתיים או חווייתיים במקומות הכי קטנים של הטבעת חותם ייחודי כמו עשייה או גינון בגינה, בחוויה בטבע או בהקשבה למוזיקה, ובשיחה מעמיקה שמחברת בינינו לבין אדם אחר. לעיתים קרובות חוויות טבע או אמנות 'מתווכות' אצל רבים מאיתנו באמצעות מסך הטלפון הנייד. המפגש הישיר והנוכח עם יופי וחוויה הטמונים באמנות, בטבע ובמערכות יחסים משמעותיות עם אנשים סביבנו מאפשר נוכחות רבה יותר ותשומת לב לדברים ה'קטנים' שאינם מובנים מאליהם – יופיו של הטבע, השינויים החלים בו, כמו גם בבני משפחתנו, במערכות היחסים שלנו ובאספקטים רבים של חיינו".
ובסופו של דבר, כמה נעים לגלות בספר שהמשמעות האמיתית של החיים היא אחת ויחידה – רק אהבה.
ד"ר רוסו-נצר: "גישה לוגותרפויטית ממוקדת משמעות מתייחסת באופן מעמיק לשאלת האהבה, לא רק בהקשר הרומנטי אלא הבין-אישי - כיצד אנחנו מבינים אהבה? כיצד אנחנו מבינים את המשמעות של הקרבה בתוך קשר? בתפיסה הלוגותרפית זוהי הפסגה האנושית הגבוהה ביותר שאליה יכול להגיע האדם. מובן שמדובר בתהליך מורכב ועדין, שכרוך גם במודעות עצמית - מי שלא חווה בעצמו מימוש של ערכים, לא יוכל לעשות זאת עבור בן או בת הזוג, ועל כן יש לבסס את המקום הזה בתוכנו במקביל ליכולת לאפשר זאת לאחר משמעותי בחיינו.
"מתוך ההבנה שמשמעות היא בעצם החריגה מעצמי עבור האחר – המוקד עובר מאיך בן הזוג מספק את הצרכים שלי, לקשר שמגיע ממקום של לראות באופן מלא אחד את השני. כיצד אדם אוהב יכול לזהות בנאהב את הפוטנציאל הייחודי שלו? כדי לענות על שאלה זו קודם יש לערוך הבחנה בין האהבה האידיאלית (ההתאהבות) לבין אהבה נואטית (מהמילה נואוס = ידיעה רוחנית), שאינה קשורה בשום אידיאל אלא במציאות. אהבה אידיאלית, כשמה כן היא - מתארת את פסגת השאיפות שלנו, ותואמת את הפנטזיה שלנו לגבי האביר על הסוס הלבן בסרטים ההוליוודיים, ושלל הדימויים הרומנטיים המוצגים לנו כדוגמה לזוגיות המושלמת. אלא שאין מושלם, ולכן אהבה מסוג זה היא תמיד עיוורת. עיוורת כי היא גורמת לנו לראות דברים שלא בהכרח קיימים בזולת, ולהתעלם מדברים שקיימים בו אך היינו מעדיפים שלא יהיו. זו אהבה שמתקיימת בעולם הפנטזיה שלנו, ולכן כמו כל פנטזיה היא נידונה להתערער ואף להתנפץ לרסיסים. אך כשאנו שורדים את ההתאהבות, והקשר מצליח להתמיד, אט-אט האהבה האידיאלית הופכת לאהבה נואטית, כלומר אהבה כזו שהולכת מעבר לעצמי שלנו ולפנטזיה שיש לנו לגבי מושלמות, ויוצרת קשר עם האדם שמולנו באמת. זוהי לא האהבה ההוליוודית של הסרטים אלא של היומיום, ששורדת גם את הרגעים הפחות יפים של החיים, אך היא ממשית, אמיתית ועמוקה. אין בה רק תשוקה אלא גם ביטחון, כי היא חודרת לגרעין העמוק שלנו, ועוזרת לנו לחוות את עצמנו כנאהבים בייחודיותנו, ולכן בלתי ניתנים להחלפה.
כשאוהבים אותנו בזכות מי שאנחנו, זו לא חוויה של רק להיות נאהב אלא לחוות את עצמנו כמי שראויים לאהבה, כך שבהמשך אנו יכולים אף להעניק אותה לעצמנו, גם בהעדר נוכחותו של זולת שאוהב אותנו. באהבה הנואטית אנו אוהבים את האחר כמי שהינו, ולא מי שהיינו רוצים שיהיה, ולכן היא לא בת חלוף אלא מתמידה לאורך זמן, גם כשהמיניות לעיתים דועכת, ולמעשה בניגוד לאהבה האידיאלית היא הולכת וגוברת עם השנים. פרנקל מדגיש שבאהבה זו 'שיני הזמן אינן נוגסות', והיא הופכת אף עמוקה יותר ככל שעוברות השנים ואיכותה מתגלה כבלתי תלויה בדבר. באהבה מסוג זה אנו מתוודעים לזולת בכל מאודו, וזוכים לראות את הייחודיות שבו, מה שהופך אותו למה שהוא ולכן גם אותו גרעין שגרם לנו לאהוב אותו. רק בעמדה זו אנו רואים את הייחודיות של האהוב שלנו, וכך גם את הפוטנציאל הייחודי שלו בעולם. האדם האהוב מסכים להתגלות בפנינו, כי הוא יודע שיש לו מקום להיות כפי שהינו, ואנו מסכימים לגלות אותו, מבלי לשנות בו דבר".
