אנחנו חייבים להילחם על השכר שלהם

מורים, סייעות, עובדים סוציאליים, מטפלים ופסיכולוגים ציבוריים הם המקצועות החשובים במשק. מופרך ומעליב להציב דווקא אותם במלחמת הישרדות כלכלית

תמונה כללית
הדר גיל-עד | פורסם: 22/05/2022
צילום: מוטי קמחיארכיון. הפגנת עובדים סוציאליים בתל אביב (צילום: מוטי קמחי)
אל תסיטו מבט, זה גם המאבק שלכם - שכר המורים, ביטחון הצוותים הרפואיים, משמרות המתמחים, תנאי הפסיכולוגים הציבוריים, המחסור בעובדים סוציאליים, במטפלים, בסייעות - זה לא אמור להיות המאבק שלהם, זה אמור להיות המאבק של כולנו, על הרווחה שלנו, על הבריאות שלנו, על החינוך של הילדים שלנו. מה יותר חשוב מזה? אלו היסודות של החברה, עמודי התווך. איזה קיום יש לנו בלי השירותים האלה? המלחמה שלהם על התנאים שלהם, על הביטחון שלהם, על הרווחה האישית שלהם ושל המשפחות שלהם. על הזכות להשתכר בכבוד, ללכת לעבודה בביטחון. זו אמורה להיות המלחמה של כולנו, כולנו אמורים לזעוק את זעקתם.
זה המאבק על שירותי בריאות בכל הגעה לבית החולים. זה המאבק על בריאות הנפש, על הידיעה שאם נזדקק לעזרה היא בהישג יד. זה המאבק על חינוך איכותי עבור הילדים שלנו. זה מאבק על תשתיות סוציאליות חזקות עבור על מי שמבקש להישען עליהן – קשישים שזקוקים לסיוע, ילדים ונוער שצריכים מסגרת מיטיבה, אנשים במצבי סיכון שמבקשים לצעוד בדרך הישר, משפחות שמבקשות סיכוי שווה. זה מאבק על חברה טובה יותר, בטוחה יותר, שוויונית יותר.
זו לא אמורה להיות פריבילגיה ללכת בביטחון לעבודה, לצפות לקבל יחס מכבד, שיעריכו אותך, שידברו איתך בנועם, שלא יתנהגו אליך באלימות. זו לא אמורה להיות פריבילגיה להשתכר בכבוד, להצליח לפרנס את עצמך, את המשפחה שלך, לחיות בצורה מכובדת.
את הדיסוננס הזה אני מכירה ברמה האישית. כבת לשושלת ארוכה של מורות גדלתי והתבגרתי לתוך העולם הזה. עולם של נשות חינוך שאוהבות את העבודה שלהן אהבת אמת, ואת התלמידים שלהן אהבת נפש. שהלכו כל יום לעבודה בתחושת שליחות, עם רצון גדול ליצור עולם קצת יותר טוב לתלמידים שלהן, לתת להם יותר ממה שהמערכת מאפשרת, לעזור להם להגשים את עצמם, לשבור את תקרת הזכוכית, להסיט אותם מהמציאות שהחברה הסלילה עבורם, לצמצם פערים חברתיים, לעשות שינוי.
ראיתי יום-יום את האהבה שלהן למקצוע לצד העלבון המתמשך מהמערכת. את העבודה לתוך השעות הקטנות של הלילה לצד המשכורות הלא ראויות. ראיתי אותן חשופות לאלימות מבלי שאף אחד מגן עליהן. ראיתי את המאבק האישי שלהן לשמר את הגחלת שהפכה אותן בכל בוקר מחדש להיות כל כך טובות במה שהן עושות, לצד מערכת שעושה הכל כדי לכבות אותן.
תקיפת צוותים רפואיים בהדסה בשבוע שעבר (צילום: דוברות בית חולים הדסה)
מורים כמשל – המציאות הזאת היא של עובדות סוציאליות שלא מצליחות לסיים את החודש, של מטפלים שעובדים משמרות כפולות ושעות נוספות כדי לגרד את המינימום, של פסיכולוגים שנוטשים בהמוניהם את המגזר הציבורי ושל עוד רבים נוספים שבחרו מקצוע מתוך חלום לעזור לאחר, ונוטשים אותו מתוך החלטה לעזור לעצמם.
ואת המחיר המבעית אנחנו רואים בעצמנו: מחסור במורים, בסייעות, בעובדים סוציאליים, במטפלים, בפסיכולוגים ציבוריים. במקצועות שהם התשתית החברתית של המדינה הזאת. לאחרונה פרסם איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים נתונים שאמורים להדיר שינה מכולנו: עלייה משמעותית בפניות, לצד ירידה בהיקף כוח האדם בגלל עזיבה ניכרת וקושי במילוי התקנים הקיימים.
ומי משלם את המחיר? ההערכה היא שלעובדות סוציאליות שמטפלות באוכלוסיות עניות יש בסך הכל 46 דקות בחודש למטופל במצב הקיים. לאלו שעובדות עם קשישים יש כחצי שעה בחודש לקשיש. לאלו שמטפלות באלימות במשפחה יש תשע דקות ו-50 שניות בשבוע. לאלו המטפלות במתמודדי בריאות הנפש יש 15 דקות למטופל בשבוע. בלתי נתפס.
תמונה כללית
הדר גיל-עד
הבחירה במקצועות האלה לא אמורה להיות הקרבה אישית. יוקר המחיה ממשיך לטפס, מכביד על כולנו. זו לא בקשה מוגזמת לשאוף לחיות ברווחה כלכלית. לאפשר לילדים שלהם ללכת לכמה חוגי העשרה שהם רוצים, וגם לנסוע פעם בשנה לחופשה. עם תחושת שליחות, סיפוק ואהבה למקצוע אי אפשר לשלם משכנתה, או לעשות קניות בסופר.
הציפייה המופרכת מאנשים שבוחרים לעבוד במקצועות האלה, המקצועות הכי חשובים במשק, לוותר על עצמם ועל המשפחות שלהם, היא לא פחות מעלבון, זלזול באנשים שאנחנו זקוקים להם יותר מכל. זו זכות שאנחנו אמורים להילחם עליה בשביל כל אחד ואחת שבוחרים לעסוק במקצועות החשובים האלה, שמהווים רשת ביטחון עבור כולנו.
  • הדר גיל-עד היא כתבת הרווחה של ynet ו"ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
הוספת תגובה
0

תגובות

close-fullscreen-comment
0
מצב לילה
מצב לילה