למה לעיתונאית ללכת לקורס גישור? שאלתי את עצמי בעודי עולה במדרגות הבניין ביפו, בדרך לשיעור הראשון. הסקרנות, הרצון העז לסייע לאחר או שאולי דווקא למצוא בעצמי שקט, בין כל ההמולה שמתרחשת סביב. העבודה שלי בשנים האחרונות הייתה ועודנה מאתגרת בצורה יוצאת דופן: סאגה פוליטית מבעבעת כסיר רותח, מגפה עולמית שהשתלטה על כל פרט קטן בחיינו וגרמה לנו לצאת מהקופסה הנוחה שהצטנפנו בה; ועולמי שלי – בוער כתמיד. שלוש הרגליים האלו יצרו מסביב סערת רגשות עצומה ואיתה ריקושטים של סכסוכים שנעים בין שרים, חברי כנסת, מפלגות, רופאים, מתנגדי חיסונים, בעלי עסקים, עסקנים, מורות, ועדי עובדים, חברות תעופה, בסטיונרים בשוק. כולם צועקים, אף אחד לא מבין את מה שהשני מנסה להסביר. חיים תחת התקפה, כל מה שהם מנסים לעשות זה לשרוד.
"כמגשרים לעתיד..." פתח המרצה את השיעור. קפאתי בתוך עצמי. אני הרי לא מגשרת. אני עיתונאית. חיי סובבים סביב תקשורת, סיקור, קונטרול וצלמים. אני נלחמת על סיפורים ועל צדק, ובעוד שאייטם טוב יכול להגיע לעשרות ומאות אלפי בני אדם, בחדר הגישור זה הופך להיות אינטימי וקטן. נשמתי עמוק, וככל שהשעות חלפו הבנתי – אני לא מחפשת להכניס את עצמי אל חדר הגישור, אני מקווה להביא את תהליך הגישור אליי. ברגע שעברתי את המשוכה הזאת, ידעתי שיש כאן פוטנציאל אמיתי לרכוש כלים שיסייעו לי להבטיח גישה נכונה יותר לאנשים איתם אני עובדת, מבית ומחוץ.
2 צפייה בגלריה
"אני לא מחפשת להכניס את עצמי אל חדר הגישור, אני מקווה להביא את תהליך הגישור אליי".
"אני לא מחפשת להכניס את עצמי אל חדר הגישור, אני מקווה להביא את תהליך הגישור אליי".
"אני לא מחפשת להכניס את עצמי אל חדר הגישור, אני מקווה להביא את תהליך הגישור אליי".
(shutterstock)
גישור הוא תהליך. תהליך שאנשים נכנסים אליו מרצון, במטרה ליישב סכסוך בסיוע של צד שלישי – שמאפשר לנהל דיאלוג משותף בצורת כבוד הדדי, הבנה וסוג של פתרון מספק ומוסכם. דווקא העמימות של ההגדרה הזאת, היא-היא המאפשרת מרווח תמרון ויכולת להגיע לתוצאה, שככל הנראה תטיב עם השניים.

להסתכל לסכסוכים בעיניים

קרה לכם פעם שמילאתם את ליבכם כעס על מישהו אחר, לא הצלחתם לראות דבר מעבר לרגשות העזים על אותו המקרה, לא עצרתם לרגע לחשוב איך האדם השני מתייחס לאותה הסיטואציה. זה יכול להיות על הכביש, בין שכנים, אפילו ביורוקרטיות מעצבנות של החיים, ומה נסגר עם המוכרת בחנות שאמורה לתת שירות אבל לא? נלך קדימה לתהליכי פרידה או גירושים, ולמה לא תמיד בית המשפט הוא הפלטפורמה הכי טובה לכל האנשים, וכשהילדים גדולים והולכים לבתי הספר, ופתאום גם שם מתגלעות מחלוקות. וזה לא נגמר. אה, כן – יש גם את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אנחנו מוקפים מצבים רגישים שטעות אחת קטנה יכולה להבעיר שטחים, אישיים, פוליטיים, ציבוריים. מבלי שלרובנו יש את הכלים להתמודד איתם, או לפחות לנסות רגע להוריד את גובה הלהבות, ולהקשיב. למצוא פתרונות וליישם אותם הפך לאחד האתגרים המורכבים בחברה הישראלית ונדמה שיש תהליכים שעשויים להקל עלינו, לגרום לסכסוכים הללו להפוך רגע לצלולים.
2 צפייה בגלריה
 "זה יכול להיות על הכביש, בין שכנים, אפילו ביורוקרטיות מעצבנות של החיים, ומה נסגר עם המוכרת בחנות שאמורה לתת שירות אבל לא?"
 "זה יכול להיות על הכביש, בין שכנים, אפילו ביורוקרטיות מעצבנות של החיים, ומה נסגר עם המוכרת בחנות שאמורה לתת שירות אבל לא?"
"זה יכול להיות על הכביש, בין שכנים, אפילו ביורוקרטיות מעצבנות של החיים, ומה נסגר עם המוכרת בחנות שאמורה לתת שירות אבל לא?"
אחרי חמש שעות ראשונות בקורס ארגון "המגשרים" של עודד לאופולד, שאלתי את עצמי, וזאת למרות שהתחייבתי לעצמי מראש, אם אני באמת רוצה לחזור. "יש חנייה בשפע" חשבתי לעצמי, כל אחד מחברי הקבוצה הוא עולם ומלואו, המרצה מצליח לראות מבעד לעדשה. איזה דבר מופלא זה. אני אולי לא אהיה תלמידה קלאסית בקורס הזה, אבל יש בי את הרצון להסתכל לסכסוכים בעיניים, בכל חלקי החברה הישראלית, ולחתור לכדי פשרות ושיתוף שירגישו לי כמו ניצחונות קטנים. הכלים להתמודד ביום-יום, לא פחות חשובים מאשר פנים חדר הגישור, ואלו הזעירים, תאמינו, יכולים להיות מופלאים.
משי אייד היא עיתונאית, עורכת משנה אולפן ynet.