1 צפייה בגלריה
ראובן ריבלין מארח את התמונה המסורתית בבית הנשיא של ממשלת ישראל ה-36
ראובן ריבלין מארח את התמונה המסורתית בבית הנשיא של ממשלת ישראל ה-36
השר מתן כהנא
(צילום: אלכס קולומויסקי)
האתוס של חנוכה מצית בכל דור מחדש שאלות על התרבות היהודית אל מול התרבויות הזרות המקיפות אותה, ועל היכולת של מעטים לשמור על צביון אמונתם ודתם. ממלכת החשמונאים (הממלכה היהודית העצמאית האחרונה עד קום מדינת ישראל) עמדה תחת איום של ממלכת יוון הענקית, שלא ביקשה לפגוע רק בגוף, אלא קודם כל ברוח. היוונים אסרו על לימוד תורה, על ברית מילה ובסופו של דבר גם טימאו את המקדש. לבסוף המעטים ניצחו את הרבים, ועמוד השדרה היהודי הזדקף תחת איומי הקלגס היווני. לא פלא שהציונות אימצה את המכבים אל חיקה עם הולדת התרבות הישראלית הצעירה.
לפני כמה ימים אמרה ח"כ מירי רגב ששר הדתות מתן כהנא הוא מתייוון שרוצה להרוס את הצביון היהודי של מדינת ישראל. המתקפה שלה היא חלק מקמפיין של קבוצות חרדיות ופעילי ליכוד שכבר הספיקו לשדך את כהנא לאנטיוכוס. מיותר לציין שכהנא עצמו הוא אדם דתי שמקפיד על קלה כחמורה, ולמעשה היה השר היחיד שביקש להיכנס למשרד הדתות מתוך תחושת שליחות דתית וציונית. ובכל זאת – הרטוריקה של רגב, כמו שאר מתנגדיו של השר, לא נשלפה סתם. היא מנגנת על הפחד היהודי הקמאי מפני רמיסה תרבותית של הרוב את המיעוט. מה חבל שבמדינת ישראל העצמאית והריבונית מערך הכוחות שונה לחלוטין.
התרבות היהודית היא התרבות השלטת בישראל. היא מגוונת מאוד, משתנה תמידית, חיה. בדיוק כמו שתרבות משגשגת נראית ומתפתחת. למרות זאת, משרד הדתות והרבנות הראשית התנהלו במשך עשרות שנים כבעלי הבית הבלעדיים של ההלכה והתרבות היהודית. מנגנוני הכוח היו אחוזים היטב במינויים פוליטיים, וכל ראש ממשלה בתורו נמנע מלגעת בתפוח האדמה הלוהט הזה. דווקא במדינת היהודים נושאים שקשורים לזהות יהודית הפכו לנושא שמפרק קואליציות ומעורר מחלוקות, ולא מכנה משותף רחב.
אפשר לחלוק על דרכו של השר כהנא, אבל הסימון שלו כ"מתייוון" זו בדיוק הנקודה שבה הדיון הופך לעקר. במקום לדבר על תוכן החלטות הממשלה, שוב מסמנים טובים ורעים, אויב מבית ואויב מחוץ
הציבור לא נותר אדיש אל מול הבחירה להשאיר את הצביון היהודי בידי קבוצה כוחנית עם מבט חד-ממדי ומצומצם. ההחמרה של ההלכה היהודית, הניתוק מהציבור והבירוקרטיה יצרו ניכור. אי-האמון של הציבור היהודי במשרד שאמור לספק את צרכיו הדתיים בא לידי ביטוי פעם אחר פעם – בבניית מערך כשרות הלכתי אלטרנטיבי או במודלים של גיור שנבנו בתוך הצבא או ביוזמות של ישיבות ציוניות-דתיות.
כשמדינת היהודים הקשתה על יהודים להתחתן, הם פנו למודלים פרטיים שצמחו בשטח. בדיוק כמו הציבור החרדי – שבנוי כולו על מנגנונים דתיים פרטיים, למרות השליטה שלו ברבנות. וכך, במהלך אבסורדי, דווקא הנציגים של ההלכה בממלכת היהודים הם-הם אלו שהמאיסו אותה על הציבור.
חן ארצי סרורחן ארצי סרור
במשרד הדתות תחת השר כהנא אפשר למצא גברים ונשים, מגוון רחב של כיפות וגם מסורתיים וחילונים. השר, שנכנס לשדה מוקשים, ידע שלא יתקבל בחיבוק חם. אבל למעשה הוא מבקש להציל את המערכת מעצמה. מערכת שלטונית שאיננה רלוונטית היא לא סתמית, אלא מחוללת נזק. אם רוצים ללמוד משהו מתקופת החשמונאים לימינו, אפשר לראות כיצד ההרפתקה ההיא הסתיימה. הכוהנים הפכו לקבוצה מנותקת ושבעה שחטאה ביהירות וסיאוב. אחרי 200 שנה של עצמאות, סופה של הממלכה היהודית היה גלות.
אפשר בהחלט לחלוק על דרכו של השר כהנא, אבל הסימון שלו כ"מתייוון" זו בדיוק הנקודה שבה הדיון הופך לעקר. במקום לדבר על תוכנן של החלטות הממשלה, שוב מסמנים טובים ורעים, אויב מבית ואויב מחוץ. ההפסד כולו שלנו.
  • חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com