"בית המקדש השני לא נחרב בגלל שנאת חינם, אלא בגלל האגו של מנהיגי המרד שבמעשיהם עזרו לרומאים לנצח את המרד". את הדברים אומר דורון בן שמעון, שערך מחקר מקיף וארוך שנים סביב כתביו של יוסף בן מתתיהו. "בשנת 68 לספירה התחלפו ארבעה קיסרים ברומא בשנה אחת, והאימפריה הייתה לא יציבה בעליל", הוא מסביר. "אם במקום להרוג אחד בשני היו היהודים בוחרים מנהיג אחד, אוגרים מזון, ויוצרים ברית עם הפרתים שבמזרח - אולי המצור לא היה לוקח חמישה חודשים אלא שנתיים ויותר, מה שהיה עשוי להביא עמים אחרים למרוד גם כן.
"אלא שכל זה לא קרה, ונהפוך הוא - ראשי המרד נלחמו אחד בשני על השליטה בירושלים, שחטו אחד את השני ושרפו מחסני מזון, כל אחד רצה לשלוט ותאוות השלטון הרסה אותם". הוא טוען כי המונח שנאת חינם מאוד פשטני. "תאוות השלטון גם גרמה לכך שבשנת 68, כאשר הרומאים היו עסוקים בבחירת הקיסר הבא שלהם, בירושלים יהודים הרגו יהודים הרבה יותר מאשר הרומאים הרגו בהם. הקרב על ירושלים הוא שיא השיאים של האיוולת היהודית. נעשו שם דברים מחרידים, כולל לשחוט בשם ה' את ההנהגה הישנה, ובכלל זה את חנן בן חנן ויוסף בן גוריון ממש ליד בית המקדש. היש חילול הקודש יותר נוראי מזה?"
לא בחל בתיאורים מביכים לרומאים
בן שמעון מכיר כמעט בעל-פה את "מלחמת היהודים" – ספרו של יוסף בן מתתיהו, ממנהיגי "המרד הגדול", שנטש את עמו והפך ליוספוס פלביוס, יועצו של טיטוס אספיאנוס, מחריב ירושלים ולימים קיסר רומי. המחקר ארוך השנים הזה הוליד רומן היסטורי חדש, "כתב החידה של יוסף בן מתתיהו", המעוגן בעובדות היסטוריות. הוא מתאר בצבעים עזים את הקרב חסר התקווה של היהודים נגד המעצמה הכי חזקה בעולם, ואת הסוף הטרגי עם חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה. מעל לכול, הוא מתאר את דמותו רבת הסתירות של המנהיג היהודי שעבר צד.
איך יודעים אם התיאור של יוספוס פלביוס אמין?
"צריך לבחון היטב את הטקסטים ולהשוות בין הכתבים שלו לספרים נוספים ולארכיאולוגיה. ברור שכיועץ וכהיסטוריון של הקיסר, הוא לא יכול היה לכתוב הכול, הוא נזהר בדבריו, אבל מצד שני הוא לא היסס להראות כישלונות מחפירים של טיטוס והצבא הרומאי. הוא מתאר בפרוטרוט כיצד המורדים חפרו מנהרה מתחת לסוללת המצור, ומוטטו את מגדלי המצור של הרומאים. זו הייתה תבוסה מייאשת - וטיטוס, שאחר כך מונה להיות קיסר, יוצא ממנה מטומטם.
"בתיאור נוסף הוא מספר כיצד ממש בתחילת הכיתור של ירושלים, רכב טיטוס עם 600 פרשים ללא מגן גוף, והמורדים היהודים פורצים בהפתעה מתוך העיר הנצורה וכמעט הורגים אותו. אלו רק חלק מהדוגמאות שבהן מאיר בן מתתיהו באור לא מחמיא את הכישלונות של הצבא הרומאי ושל טיטוס באופן אישי. אז למרות הזהירות, צריך לתת ציון עובר פלוס למהימנות התיאורים שלו".
הוא כותב שטיטוס כעס כאשר שרפו את בית המקדש.
"למרות התיאור שהביא, ולמרות שהרומאים בדרך כלל לא הרסו מקדשים של אלים אחרים, אין לי ספק שפה הוא מייפה את המציאות. לא סביר שחייל פשוט היה מקבל החלטה אסטרטגית שכזו על דעת עצמו. הייתה חייבת להיות הוראה מפורשת של טיטוס, או הסכמה שבשתיקה, אחרת טיטוס היה שולח את חיילי הלגיון לכבות את האש".
"איש עתיר זכויות"
בן שמעון (66) עסק במשך שנים ברכישה והבראה של חברות, עד שלפני כעשור המיר את חליפת העסקים בתרמיל טיולים. כמורה דרך מוסמך קיבל פרספקטיבה ועומק על ארץ ישראל והמורשת שלה. האירוע הדרמטי של מלחמת היהודים ברומאים סקרן אותו שנים רבות. "לאחר הרצח של הבל, אלוהים אומר לקין 'קול דמי אחיך צועקים אליי מן האדמה'. כשביקרתי עם מטיילים בגמלא ויודפת שחרבו בזמן המרד, הרגשתי את דמי האחים שלי זועקים מן האדמה, הרגשתי את הפחד והאימה של הלוחמים היהודים, את תחושות האובדן - כולל אובדן האמונה שהם חשו. כשהגעתי לירושלים, יכולתי לחוש ולראות בעיניים את הקרבות, האכזריות, הפחד ואובדן צלם האנוש".
בשנת 66 לספירה, כאשר החל "המרד הגדול", מונה יוסף בן מתתיהו, שמשפחתו הייתה אחת מ-24 משפחות הכהונה המיוחסות שעבדו בבית המקדש, למפקד הגליל והגולן. המצביא הצעיר - רק בן 29 - התגלה כמנהיג מוכשר, ולרומאים לקח 47 ימי מצור כדי להכניע את יודפת.
אז איך הפך המורד היהודי שהיה אחראי לחיסול אינספור רומאים, ליועצו הקרוב של אספסיאנוס? בספר "חיי שנים-עשר הקיסרים", שחיבר הסופר וההיסטוריון היווני סווטוניוס מתואר: "אחד השבויים מבני האצילים, יוספוס שמו, בשעה שנאסר בשלשלאות, טען בביטחון ובתקיפות-הדעת כי עוד מעט ואספסיאנוס יתיר את כבליו, וימונה להיות קיסר".
ואם זה נשמע לכם מוכר, אתם לא טועים. בתלמוד הבבלי מסופר כיצד רבן יוחנן בן זכאי התנבא כי אספסיאנוס יהפוך לקיסר, והסביר כי על פי המקורות היהודיים רק מלך יוכל לנצח את ירושלים. בתגובה אפשר אספסיאנוס למנהיג היהודי לבקש משאלה אחת, שעיצבה את דמותה של היהדות בת זמננו: "תן לי את יבנה וחכמיה".
מה עמדתך כלפי התנהגותו של יוספוס פלביוס?
"אני לא מכריע בשאלה האם היה בוגד או לא, וכמוהו גם רבן יוחנן בן זכאי שברח מירושלים. אבל בזכותו, וזו זכות ענקית, אנחנו יודעים כל כך הרבה על ההיסטוריה היהודית: על החשמונאים, על המלך הורדוס, וגם על סיפור מלחמת היהודים ברומאים שסופה בחורבן בית המקדש. זו המורשת שהוא השאיר לעם היהודי, וזו תרומה אדירה לשימור הזיכרון היהודי. אגב, יוספוס פלביוס גם כתב ספר שבו הוא יוצא נגד תופעות של שנאת יהודים, בלב ליבה של האימפריה הרומאית הפגאנית".
ספרו של דורון בן שמעוןיוני בן שלוםבן שמעון מציין שחוסר דיוק היסטורי היה קיים גם במאבק לתקומתו של העם היהודי בעת החדשה: "נערים ולוחמי פלמ"ח שרו: 'שנית מצדה לא תיפול' – למרות שהקרב האמיתי נערך בגמלא ולא במצדה. במקום שהמורדים היהודים במצדה יילחמו עד טיפת הדם האחרונה, הם כנראה התאבדו. לעומת זאת, בגמלא נלחמו היהודים עד הסוף, בקרב קשה עם הרבה אבדות לרומאים. והיה גם רגע שבו המורדים כמעט הרגו את אספסיאנוס והביסו את הרומאים".
אז מדוע דווקא מצדה התקבעה כמיתוס מכונן?
"בשנות ה-40 שיוועו לנרטיב של גבורה - מצדה הייתה קיימת וקרובה, ואילו גמלא הייתה בצד הסורי במקום לא ידוע".
