אסף זנזורי מהחברה להגנת הטבע חי את מערכת התכנון הישראלית. הוא מתגורר במודיעין וסבור שהעיר אינה כה רעה כמו שחושבים, מבחינה תכנונית כמובן. "תכנון הוא נחמד ונכון ויפה. אבל יש את המציאות", הוא אומר בריאיון ל-ynet. ובמציאות מערכת התכנון הישראלית מלאה בחסמים. "אתה נתקבל בחסמים שלא מאפשרים לך להריץ תוכנית דיור מהר מספיק. ולמדו מה צריך לתקן בותמ"ל".
ריאיון עם אסף זנזורי מהחברה להגנת הטבע
הותמ"ל היא הועדה הארצית לתכנון ולבנייה של מתחמים מועדפים לדיור. המטרה שלה היא אחת. לתכנן. וכמה שיותר. הכול על מנת להגדיל את היצע יחידות הדיור. מדובר באחת הוועדות המושמצות - ולרוב בצדק - שמקדשת את הדיור על חשבון איכות התכנון והראיה ארוכת הטווח. למרות הביקורת והממשלה החדשה, שהצהירה שתהיה ממשלת שינוי, מעמדה של הותמ"ל נותר כמעט כשהיה. זנזורי, המכהן כרכז מדיניות תכנון בחברה להגנת הטבע, מסביר כי "הותמ"ל היא ועדה ארצית, אחת, עם המון כוח. היא לא נתקלת בעולם החסמים. היא הסירה מעליה את עול החסמים. בהרבה תוכניות, וגם בוד"לים (ועדות לדיור לאומי) שהיו, יש תנאי לאכלוס. כמו שדרוג מט"ש, כדי שאפשר לקלוט את השפכים, תחבורה ועוד. בנוסף צריך להשקיע הרבה כסף למען התכנון.
"הותמ"ל התנערה מהתנאים האלה. הוא אומר - אין תנאים לאכלוס. תאכלס כל השאר יבוא אחרי זה. הדיור הוא הקטר והוא ימשוך את כל הקרונות קדימה. זו גישה הפוכה ממערכת התכנון הרגילה, שמתנהלת בעצלתיים כי היא כרוכה בהמון תנאים. יש לנו המון ביקורת על הגישה הזו. כי הדירה היא הדובדבן שעל הקצפת. יש לך את הקצפת והגלידה ואתה לא יכול לחיות בלי זה. אנחנו רואים היום הידרדרות בביצוע של השכונות. פקקים. ביוביות בראש העין. זה לא חדש. זה תוצאה של הניסיון לברוח מההתניות".
זנזורי התחיל את עבודתו בחברה להגנת הטבע והתלבש על הותמ"ל. "ישבתי בוועדה כמה שנים טובות עד שהתייאשתי והמשכתי לתפקיד אחר. אני מתעסק בותמ"ל, אבל בצורה צדדית". כיום הוא מרכז את מדיניות התכנון של החברה. "בשונה מגוף כמו הותמ"ל אנחנו מסתכלים על התכנון בראיה ארוכת טווח. איך אנחנו רואים את השטחים הפתוחים בעתיד? ואיזה מהלכים צריכים לקרות? אני יושב במועצה הארצית, בולנת"ע (ועדת המשנה לנושאים תכנוניים עקרוניים) ומקדם את התוכנית האסטרטגית לשטחים פתוחים. מנסה לראות איך מכניסים את הרעיונות שלנו למדיניות הארצית של מנהל התכנון".
אחד ההישגים שלהם - כאשר לכל הישג יש שותפים, גם במערכת התכנונית עצמה - הוא תמ"א 1, שקידמה את המעמד של חופי הים כנחלת הכלל. התוכנית מוסיפה שטחים מוכנים, למעבר לשטחים השמורים כיום בתוכניות המתאר הארציות הקיימות, מגדילה את ההגנה על הנחלים ובתי הגידול הלחים, קובעת איסור בניה על החוף, ומוסיפה שטחים בעורף החופים שיהוו סוג של שטחי חוף מוגנים. הדבר מבטל, למשל, את תוכנית כפר הנופש בבצת. בנוסף, פעלו כדי להפוך את הגבעות הדרומיות במודיעין משטח לבינוי בעתיד לגן לאומי.
"הרבה פעמים למאבקים סביבתיים יש להם אופי של לפני שהטרקטורים מגיעים - הפעילים קושרים את עצמם לעץ. אבל איפה קיבלו את ההחלטה לפני הטרקטורים? איפה זה היה?" אומר זנזורי. "זה לא מופיע בשום מקום אחר חוץ מעולם התכנון. עולם התכנון מקבל תוכנית וקולט אותה, היא עוברת המון שלבים עד שהיא מגיעה לטרקטור שעולה על הקרקע. שנים. שנים נו, כאן נפתח, כאן לא, בדק את הכול. אם אתה לא מעורב בשלבים הראשונים, היכולת שלך לעמוד מול הטרקטורים שולית. אם תפנה לבית משפט הוא יאמר איפה היית כל הדרך? למה אתה מגיע עכשיו? עמידה מול הטרקטורים לא תעבוד כל כך. אתה תפסיד תמיד כי תגיע מאוחר מדי. להיכנס למערכת התכנון זה המקום להשפיע על התכונית לפני שהתחילה, ואתה יכול להזיז אותה לשנות, ולהביא פתרונות וחלופות".
מה שמערכת התכנון לא מבינה, מנסה זנזורי להסביר, הוא שתכנון נכון הוא תכנון שטוב לסביבה. "צריך לחבר תכנון נכון עם סביבה. הרבה פעמים אתה מתלונן שאין מספיק קופות חולים, אין מספיק דואר, האוטובוס עושה הרבה סיבובים, אי אפשר להגיע לכל מקום ברגל. הכול מתחבר לצפיפות וצפיפות היא מילה שעשו לה יחסי ציבור רעים. אזור צפון תל אביב הוא אחד המקומות הכי צפופים במדינה. קרוב להכול. קרוב לרכבת, להכול. הם ניצלו היטב את השטח. זה לא רק הכסף, אלא גם המבנה של השכונה. התכנון קובע הכול. איזו אוכלוסייה תגיע לאן וגם מי יתערב בהחלטות".
בנושא הילודה, הוא הוסיף. "יש פה פרדוקס. יש לנו מעט שטח פר אוכלוסייה, אבל אנחנו מנצלים אותו לא נכון. ופה אנחנו נופלים. אתה מתכנן נכון ויעיל - אתה שומר על שטחים פתוחים. אין ספק שאם לא יהיה שינוי משמעותי ודרסטי לא תהיה ירידה בילודה. הילודה תישאר כמו שהיא. אנחנו צריכים להתמודד עם הסיטואציה. איך? אנחנו בודקים איך לייעל את השימוש בקרקע. הרבה שכונות צמודות קרקע ישנות בראשון לציון, בתל אביב, אשדוד, שנמצאות על מערכות הסעת ההמונים. יכול להיות שהפוטנציאל שם. לעשות התחדשות עירונית בצמודי קרקע. המדינה בנויה כיום בצפיפות אפס. היא לא בנויה נכון".
התכנון בישראל הוא אחיזת עיניים. לא משנה כמה יחידות דיור נתכנן, הבעיה היא הביצוע. "מערכת התכנון היא מקום מאוד מותקף", הוא אומר. "כי מקשרים אותה למשבר הדיור. הוועדות המחוזיות צריכות לעלות את הקצב. אפשר לעשות עוד רפורמה אבל זה לא הפתרון. יש לי מוצר, אני אייצר יותר. אבל קרקע אי אפשר לייצר יותר. ההיצע והביקוש עובדים אחרת. תייצר כמה יחידות דיור שאתה רוצה - אתה לא תוכל לצנן ככה את השוק. ויש לך חסמים ואתה נתקל בצוואר בקבוק. הבעיה שלנו היא לא בעיה תכנונית. יש חסם שלא במערכת התכנון. לחברות הקבלנים יש אינטרס לטפטף דירות. כי מי מרוויח מ-7 וחצי אחוז עליית מחירים? זה כיף. המדינה צריכה להכניס יד לכיס וצריך להשקיע את הכסף בתשתיות, בתחבורה ציבורית, בשיטפונות ובעיות הצפות, בשטחים הפתוחים. הבעיה שלנו בעולם הביצוע. התכנון הוא הפייק מול הציבור. אתה יכול להציג הצלחה מאוד מהר בתחום שאתה לא יכול להצליח בו".
אם הגעתם עד לכאן וקיוויתם לכמה מילים אופטימיות, אז חבל. כי אין ממש. משבר הדיור? הוא לא הולך להיפתר. לפחות לא במרכז הארץ: "אנחנו מדינה שבנויה על פתרונות משבריים. ויש מקומות שזה עובד. אבל תכנון וביצוע לוקח שנים. וזה לא מתאים למערכת הפוליטית בארץ. אתה יוצר מלאי תכנוני גבוה. מי שיבצע את התוכניות בעוד 20 שנה - זה כמו שאני רואה תוכניות לפני 20 שנה ואומר מה זה? מישהו יבוא ויאמר בעוד 20 שנה מי אישר את התוכניות האלה? אנשים בכלל עובדים היום מהבית, לא נוסעים לעבודה, למה יש את הכבישים האלה? התוכניות הותמ"ליות יתצבעו בעוד 20 שנה. אבל מי יגור בהן? מי ירצה? אנחנו לא צריכים פתורנות מהירים, אלא עבודה קשה. המדינה צריכה להכניס יד עמוק לכיס כדי לפתור את משבר הדיור. ולדעתי במרכז זה לא ייפתר".
