שיחה צפופה על המעברים העדינים בין קני מידה שונים שבין יזם לאדריכל, בין בוס לצוות, בין הארץ לחו"ל, בין בניין למוצר ואיך שומרים על טביעת אצבע ייחודית בכולם
אחד על אחד עם אדריכל פיצו קדם
גם אם אתם לא חובבי אדריכלות מושבעים, כנראה נתקלתם בשם פיצו קדם, עם יותר מ- 20 שנים בתחום, של תכנון בארץ ובחו"ל למותגי על, לבנייה פרטית, ליזמים ולפרויקטים מדוברים כמו מסעדת 'היבה' החדשה של יוסי שטרית. למשרדו התל אביבי הגענו לריאיון של שעה ומהר מאוד הבנו ששעה לא תספיק, ושמעבר לשם המזוהה כל כך, מדובר באדריכל, שמדבר בתשוקה גדולה על המקצוע כאילו זה יומו הראשון בעבודה.
בין אובייקט לבניין
לפני ארבע שנים פנו לקדם מהוצאת הספרים הבינלאומית 'AMAG' בבקשה להוציא ספר על עבודתו, "לא האמנתי שפנו אליי, זו הוצאה שמפיצה במהדורה רק 1000 ספרים ואני מופיע בין שמות כמו אלוורו סיזה (ÁLVARO SIZA)", והשנה יצא ספר על ידי ההוצאה היוקרתית מגרמניה Hatje Cantz שיסקור 20 שנות פעילות של המשרד.
ביריד האחרון של ה'סלונה דל מובילה' במילאנו, קדם חשף כמה פרויקטים ייחודיים ושונים בנוף העבודות המזוהות איתו: כיור אבן מפוסל למותג האיטלקי 'VASELLI', וביתן למותג הריהוט היוקרתי 'MDF' איטליה שנולד לאחר עיצוב אולם התצוגה של החברה ואובייקט של מחיצה שבהשראתה עוצבה השפה הגרפית של החברה כולה.
"האובייקטים האלה עוצבו בקנה מידה של 'אחד לאחד'". הוא מסביר. "הכיור עוצב בהשראה של מפל טבעי בו המים זורמים באפיקים רבים ולא רק דרך זרם אחד כמו שיש בכל כיור שאנחנו מכירים. באובייקטים מה שמעניין אותי הוא המפגש בין המשתמש למוצר, וכשאנחנו מתכננים בתים או וילות המפגש הזה קיים אבל באופן יותר מרוחק, יש יותר חלל, יותר אור ופחות מגע. היה נחמד לגלות את זה ברזולוציות קטנות יותר".
איך זה התחיל?
"סבא שלי היה נגר ממקימי קיבוץ נווה איתן בשנת 1938 במתכונת יישובי חומה ומגדל. ביליתי בנגריה שלו מילדות ושם פיתחתי את האהבה שלי לפרטים ואת ההבנה שאדריכלות היא אומנות מדויקת ואותי תמיד עניין להגיע עד הסוף. כאדריכל אתה מתמחה ברזי הבנייה אבל באובייקט אתה מגיע לרזולוציות אפילו יותר מדויקות. בכיור שעיצבנו, הכנסנו גוש אבן למכונת חיתוך במים שבמשך 30 לילות חצבה ועבדה כדי להגיע לתוצאה. כמו תהליך של חציבה של מים שפורצים את הדרך במשך מאות שנים, אותו תהליך קרה בכיור הזה, אני אוהב את החיבור בין הטבע לעיצוב. "בתהליך הזה, החלטתי שעדיף שלמוצרים שאני מעצב יהיה בית, ואני שמח מאוד לראות היענות ממותגים גדולים כמו 'בופי', 'סלבטורי' ו'וסלי' לעבוד איתי. כישראלי, חלק מהמוטיבציה היא לדעת שאנחנו מייצאים גם עיצוב ואמנות ולא רק כיפת ברזל".
אתה רואה את עצמך מעצב קולקציה מסחרית לאיקאה לדוגמה?
"אף פעם לא שמתי לעצמי נקודות רחוקות. אני עובד הפוך; להצליח לעצב אובייקט ושחברות ירצו אותו, להרחיב את קשת החברות שירצו לעבוד איתי. התהליך הוא מאוד ארוך ואתה אף פעם לא מתחיל במדרגה הכי גבוהה. החזון שלי, רומנטי וקלישאתי ככל שיהיה, הוא להמשיך להנות כי אם אין תשוקה לא יעזור שום דבר, לא פרסום או עוקבים. שום דבר לא ישמור אותך חד ועירני וזה לא קל לשמר את זה. אני שם לעצמי מטרות ברורות: ליצור כמה אובייקטים, לראות שהם נראים ועובדים טוב, לעבוד עם חברות גדולות כמו 'MDF' איטליה ולייצר סדרה. לייצר שפה מינימליסטית שיש בה גם מגע לקונטקסט ושימוש בחומרים שיש לנו פה בשפע כמו אור שמתחבר לאירוח, לפתיחות, לישראליות ולמצוא את הגשר המחבר בין כולם. עבודה לא קלה בכלל".
בין אדריכל למשרד אדריכלים
מה סוד ההצלחה שלך?
"אני מצליח לשמור על איזון בין להיות אדריכל לבין אבא מעורב וגם לקרוא סיפורת טובה ולטייל. אני אובססיבי לדיוק ומוצר מוגמר ואיכותי וחייב לשמור על מצוינות, ולכן המשרד נשאר קטן. אנחנו 11 אנשים במשרד, בינם גם אדריכלים ואדריכליות שאיתי למעלה מעשור. הקמתי משרד שוויוני, ששם את הצוות בפרונט, אני לא טוב יותר או מוכשר יותר מהם בהיבט התכנוני אדריכלי והצוות הוא זה שמוביל את הפרויקטים ולכן גם מקבל קרדיט. משרד שרוצה לשמר צוות צריך להשקיע אנרגטית וכלכלית. קחו צוות שהוא ברמתכם, שיכול להציע הצעות, שייצור דיאלוג ויתנגד לכם. זה מקצוע של סיעור מוחות".
מה קונה אותך במועמד למשרד?
"תמיד שולחים לנו קורות חיים אבל אני כמעט לא מחליף צוות. אחרי 20 שנה בתחום הבנתי שמעבר לכישרון ותשוקה שהם חובה, אני מחפש אנשים שיודעים לעבוד בצוות ומאמינים בשיתוף המידע וכך לא נוצרת תחרות לא בריאה. אחת השאלות הראשונות שלי בריאיון עבודה היא איפה אתם אוכלים ארוחת שישי, אני רוצה לדעת שיש לצוות שלי כבוד או הערכה למסגרת. כשאתה מקים צוות כזה אתה יוצר כוח חזק שקשה להתמודד מולו. אנחנו נוסעים המון להשראה ולמידה בארץ ובחו"ל. התפקיד שלי הוא להדביק אותם בחיידק האדריכלות ואז הם השגרירים שלי בעולם הלקוחות. לקוח מגיע לפה ואחרי תקופה הוא הופך למעריץ מושבע של עולם האדריכלות. זה הכוח שלנו".
איך אתה עונה למי שאומר שהצלחת כי הגעת מכסף?
"אין לי דרך לענות על זה כי לא הייתי בצד השני. כשחזרתי מהלימודים ופתחתי את המשרד בארץ, לא היו לי לקוחות או פרויקטים והיתרון היחידי שהיה לי הוא היכולת לנשום, ולפתח את המשרד לאט לאט. השיטה שלי הייתה לבנות שפה ולדבוק בה ושהיא תהיה שזורה בכל מהלכי התכנון ולא לוותר. הכיור שעיצבתי ל'Vaselli' הוא ביטוי אמיתי ל- 21 שנות קריירה, לחצוב בסבלנות אינסוף מול הרשויות, מול הלקוחות ולהבין שהתכנון האדריכלי הוא קרב אמיתי בין כמה קרוב יהיה המוצר הסופי לתכנון הראשוני, על זה אסור לוותר".
בין הארץ לחו"ל
תפתח משרד בחו"ל?
"שני יזמים הציעו לי לפתוח משרד בברלין ובלונדון אבל אם לומר את האמת, יותר קוסמת לי הצעה מלפני שנתיים לבוא וללמד ב- 'AA'. הצורך שלי להחזיק בעט והפחד מאיבוד שליטה הוא גדול מדי ולכן אני לא חושב שאפתח משרד בחו"ל. זו חוויה ייחודית לתכנן מעבר לים, פתאום אנחנו מגיעים לברלין או בודפשט ויוון ואנחנו לא נטועים בקונטקסט. אנחנו נהנים גם לשתף פעולה עם אדריכלים מקומיים, ומחפשים כזה שיהיה מעולה, בעל שם ורזומה ולא רק שרטט. כזה שעל פניו לא יצטרך אותי ולא אני אותו, אותה צורת חשיבה כמו מה שאני עושה עם הצוות שלי".
הישראליות של המשרד נוכחת? או שאתה דווקא מחפש להצניע?
"אין דיון על ישראליות. מסתכלים על מי שאתה ועל העבודות שאתה עושה. הצד הישראלי כן בא לידי ביטוי בפתרון בעיות, לשמוע עם אוזן אחת שמשהו לא אפשרי ולחשוב ישר איך אני פותר את זה. אני מצליח להביא את היתרונות הישראליים, לדעת להיות חצוף באופן החיובי של המילה. מאנשי המקצוע בחו"ל אני לומד שיש דרך עבודה סדורה ולא סוטים ממנה לא משנה מה, יש כבוד וחשיבות לתהליך, ארוך ככל שיהיה. לפני שעבדתי בחו"ל חשבתי שכך המשרד שלי מתנהל אבל הקנה מידה בברלין או בודפשט הוא לא ייאמן. יש משהו בשמרנות ובחשיבות שמייחסים למסגרת שלא נפרצת שלפעמים הוא חזק מהם".
בין מסחריות למקוריות
לאחרונה התחיל המשרד לעבוד עם 'VISUM' חברת אלומיניום חדשה שנכנסה לשוק. "הייחודיות בעבודה על פרויקט כזה הייתה ההתמקדות בשקט. הצלחנו לגייס את הלקוח ליצירת אווירה שלמה סביב ויטרינה אחת, בלי כלום על הרצפה, עם משחק של רשתות אלומיניום מיוחדות שנותנת את התחושה לצופה שהוא רואה לא רואה. מוזיאון לעבודת אמנות אחת. בעולם יש כאוס חזותי ואינסוף אימג'ים ופתאום אנחנו מייצרים כזה שקט שנותן את האפשרות לאנשים לראות לעומק".
הקהל בארץ בשל לזה? לאולם תצוגה עם מוצר אחד?
"סטיב ג'ובס מספר בספר שלו על הרגע בו חשף את ה'אייפוד'- עד אז היינו שומעים מוזיקה בדיסק מן או בקסטות ופתאום מגיע מכשיר לבן חלק יפייפה עם עיגול באמצע וזהו. לא ידעת איך אתה אמור להשתמש בו, אבל זה מוצר שחינך קהל לצרוך מחדש מוזיקה. אתה יכול להיות מובל ולהתאים את עצמך או להיות מוביל. אני מאמין שצריך לגרות את חוש הטעם והתרבות של אנשים וככה אתה יוצר בידול".
"כשאני ניגש לעשות משהו שהוא לא נהוג או מקובל אני מזכיר לעצמי שכשהקמתי את המשרד תכננתי פרויקטים לא כל כך מקובלים שהיום נראים טריוויאלים כמו המינימליזם, האג'נדה שמכניסה את החיים לתוך הבית, משחקים של שכבות, ויסות פרטיות ואור. יש לנו אחריות לא תמיד למצוא חן ולא ליישר קו עם טעם שרווח עכשיו, אלא להתחבר לערכים שהם מעל זה. להתחבר לקונספט הישראלי במפגש בין חוץ לפנים, הרצון לארח ולשתף, להתחבר לאקלים המקומי. שם מתחיל שינוי מגמה שמוביל לשינוי של החשיבה של הלקוח ואז זה עומד במבחן הזמן. אדריכלות נקייה ממניירות שנשארת".
בין אדריכל ליזם
בשנים האחרונות, המשרד נכנס לתחום הבניה למגורים, כשבחלק מהפרויקטים אתה לא רק אדריכל, אלא גם היזם. איך זה לתכנן בלי להכיר את המשתמש הסופי?
"איפה שאנשים רואים קושי, אני רואה קלות. כשאנחנו מתכננים ללקוחות פרטיים, אנחנו צריכים לצייר ציור שהוא פורטרט של הלקוח וזה נשמע קל אבל זה מאוד קשה כי לא תמיד ברור לו מי הוא. אחד הדברים שמשחררים אותך זה כשאתה הופך להיות הלקוח. כשאני היזם בפרויקט מגורים, אני מתחיל לחשוב על הדברים החשובים באמת עבורי, שיכנס מספיק אור בבוקר כשאני שותה קפה, שיהיה לי מרחב נכון, אני מבין את הערך של שותפים בבניין, אני מנסה לדמיין האם אני רוצה לגור בדירות האלה.
"אני לא בונה מגורי יוקרה אלא מגורי תרבות. בפרויקט פסאג' התור, מבנה היסטורי בפלורנטין, אנחנו מתכננים 120 דירות קטנות. המבנה ההיסטורי הוא מאוד תל אביבי שמזכיר את בית רומנו שנתן לנו השראה. הדיון פה הוא על איך אנחנו לוקחים את הרופ-טופ ואת החנייה ומערבים את המשתמשים ויוצרים חלל חדש. פתחנו את המעברים ועיגלנו את הכניסות כדי לתת לאנשים את האפשרות לזרום פנימה. למה לא לערבב, למה לא להיות חלק? אנחנו שואלים את עצמנו למה 'לא לתכנן חדרי אופניים חשמליים או כביסה שיתופיים?' כמעט בכל מבנה שהמשרד מתכנן היום אני משתדל לייצר מגורים שמערבים את המשתמש ואת העיר".
"אדריכלות היא אמנות שנטועה בקרקע, בשונה מצילומים או ציורים או פסלים שנעים ממקום למקום אנחנו נשארים שם. גם היזמים עברו שינוי והם כבר לא המעצמה שרק רוצה לראות איפה היא מרוויחה עליך אלא הם רוצים להיות מעורבים עם גאוות יזם. אנחנו מדביקים את היזמים בתשוקה האדריכלית".
"כאדריכל יחסית צעיר בתוך הקרביים של לקוח פרטי צברתי ידע ודרך חיים שאני רוצה להשתית גם בבנייה רוויה איך אפשר בקני מידה שונים לשמור על אותם ערכים? האם זה אפשרי בכלל? האם אפשר לייצר את אותה איכות חלל של בית פרטי בבניין של 100 דירות? זה מאוד מעסיק אותי. האם מבנה טוב הוא תלוי תקציב? אני טוען שלא. איכות חומרים וגמר כן".
"בפרויקט שלנו בעג'מי, היזם זרם איתנו על לפתוח את חצר הפרויקט למעבר חופשי מתוך אמונה שמי שבא ליפו מחפש את החיים המשותפים. אני מאמין שאתה מפחד ממה שאתה לא מכיר ולכן התעקשנו להשאיר את המתחם פנוי ופתוח שאנשים יוכלו לחצות, לצאת ולהיכנס עם עגלת תינוק או כלב".
"אני מתעסק במה שאני משאיר מאחורי. אני מאמין בקהילה. הגיע הזמן לדבר לא רק על עירוב שימושים אלא על עירוב משתמשים. אחרי שאתה מסתובב בקופנהגן ואתה רואה שהכל פתוח ואפשר לשוטט ויש עירוב אוכלוסיות. בשוודיה לוקחים סטודנטים שרוצים מגורים ונותנים להם לגור בחינם בבית אבות. כולם מרוויחים ואוכלוסיות נפגשות. כאדריכלים במעט מרחב שנותר לנו, אנחנו רוצים לשנות".
קצת אוטופי
"אפשר לבנות תרבות או לפחות לנסות. אין לי עדיין את עשרת השנים קדימה לראות איך זה מתפתח. וזה לא רק אני. בזכות החשיפה והשוטטות בכל העולם יש תנועה גדולה בכוחות השוק שמבינים שהקהל השתנה, נהיה מתוחכם והדרישות שלו גבוהות. אני מאמין גדול באנשים. ככל שיותר פתוחים והחשדנות יורדת, אנשים רוצים להרגיש חלק ואז הם לא פוגעים ולא מתנגדים. אולי זה נאיבי אבל כל מהפכה התחילה בנאיביות".
רוצים להתעדכן בכל פעם שעולה כתבה? עקבו אחרינו באינסטגרם
אולי יעניין אותך גם...
