נאומו של ראש הממשלה בנט באו"ם היה מבחן התבגרות עבור המנהיג הראשון של ישראל מאז בנימין נתניהו. הרטוריקה הבינלאומית של נתניהו הייתה מקור כוח מקומי שלו: יותר ממה שהשפיעו נאומיו על העולם - בדרך כלל מעט, ולעיתים גם השפיעו לרעה, נניח בנאום הקונגרס - הם קנו לו הערצה בישראל. כאשר המרכיב הזה התברר, נתניהו החל לתזמן את נאומיו בעולם לפי הצרכים הפוליטיים שלו בארץ. ההצגה הזו, של לכאורה דיפלומטיה פומבית ולמעשה פוליטיקה מקומית, שירתה את ראש הממשלה הקודם היטב.
3 צפייה בגלריה
נפתלי בנט בנאום ראשון באו"ם
נפתלי בנט בנאום ראשון באו"ם
ההימור הגדול - הקורונה. בנט באו"ם
(צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
3 צפייה בגלריה
ספורטאים אולימפיים של איראן מתארחים אצל עלי חמינאי
ספורטאים אולימפיים של איראן מתארחים אצל עלי חמינאי
הנמסיס הוזכרה יותר מ-30 פעמים. המנהיג העליון של איראן חמינאי
(צילום: KHAMENEI.IR , AFP)
3 צפייה בגלריה
מחלקת קורונה בית חולים בילינסון
מחלקת קורונה בית חולים בילינסון
צל"ש או טר"ש? מחלקת קורונה בבית החולים בילינסון
(צילום: רויטרס)
בנט, לעומת נתניהו, דאג לתדרך עוד קודם לכן שלא יהיו פה חגיגות של פוסטרים ועזרים פומביים, אלא נאום של מדינאי יסודי. אחרי הנאום הזה אפשר לומר שהוא בהחלט הצליח. ראש הממשלה נשא נאום שקול, ישראלי קלאסי. האנגלית שלו, מבטא אמריקני עם יותר משמץ ישראליות, עברה מצוין. והיה עוד משהו בנאום: משקל, גרוויטאס. כזה שהיה לנתניהו בהחלט ובחלק מנאומיו של בנט באנגלית עד כה חסר - והחל מתפתח.
ההתקפות על איראן היו מובנות, וכך גם הגילויים הצפויים כל כך (אנחנו יודעים שלא רק לאיראן יש יכולות מל"ט או מזל"ט התקפיות, כן). מה שמשמעותי יותר הוא האיום המשתמע בתקיפה ממש באיראן - כי "דיבורים לא יעצרו את הצנטריפוגות". גם בנט יודע שההחלטה אם לתקוף באיראן תלויה כולה בהצלחה או בכישלון המגעים להסכם גרעין חדש. אם ייכשלו - ייפתחו אפשריות של תקיפה. אם ייחתם הסכם, ישראל לא תוכל לפעול בניגוד לעמדת ארה"ב. לכן התכלית של דבריו הייתה להמחיש את תקתוק השעון, את האיום הישראלי התמידי. עצם הדיבור על אופציה צבאית משרת את האמריקנים.
אי-האזכור של הפלסטינים היה בוטה ביותר, ואין ספק שישרת את בנט פנימית; הוא רוצה לבטח שנציין את היעדרם מהנאום, הוכחה לשמירת האמון שלו להרכב הממשלה - ולערכי הימין בעיקר. בכלל, הניסיון לתאר תמונה של שינוי אדיר במדיניותה הבינלאומית של ישראל ביחס לעידן נתניהו לא תואם את העובדות; יותר מ-30 פעמים הוזכרה הנמסיס האיראנית, אבל עזה, בעיה הרבה יותר לוחצת ובעייתית מבחינת יחסי החוץ הישראליים, הוזכרה רק פעם אחת.

מה שחזר ונשנה בנאום היה הניסיון הלא מובן מאליו של ראש הממשלה לתת תחושה של מודל ישראלי חדשני במגוון עניינים, החשוב בהם היה הרכב הממשלה. בנט דיבר על "מגפת הקיטוב הפוליטי", והדרך בה הימין והשמאל התאחדו בממשלה; איך תאונה פוליטית הפכה לייעוד. זה בהחלט קו ששמענו בעבר מבנט ושאר חלקי הממשלה, ויש לו נפקות מסוימת. בארה"ב מדברים נכבדות בממשלה החדשה ובמודל שלה, אבל חשוב להדגיש שהנקודה עבור המציאות העולמית תהיה שרידותה. העובדה שהממשלה קמה בקואליציה בלתי אפשרית היא לא עניין נדיר בעולם בכלל. בדיוק כעת בעקבות הבחירות בגרמניה מהרהרים באפשרות של הקמת שורה של קואליציות בלתי אפשריות.
ההימור הכי גדול של בנט בנאום היה כמובן ההדגשה של מדיניות ממשלתו ביחס למגפה. ראש הממשלה אחראי למדינה עם שיעור חולים במצב קשה מהגבוהים בעולם, שיעור תמותה גבוה מאוד וכך גם אחוזי נדבקים. ההצגה שלו את המצב הזה כמודל של הצלחה מזמינה ביקורת.
ישראל מצויה בשורה של סדים קשים: צפיפותה, צעירותה (ולכן שיעור מתחסנים לא גבוה מספיק), דעיכת החיסון, ההוצאות הנרחבות על צעדי הריחוק החברתי. זה דבר אחד לנסות ולהפוך את המצב הזה - שבו הממשלה מתעקשת שלא להטיל הגבלות - לסוג של אידאולוגיה פנימית. זה דבר אחר לגמרי ללכת אל האו"ם ולדבר על כך באנגלית. זה צל"ש או טר"ש, שתלוי לגמרי בדרך בה תתנהג המגפה בחודשים הקרובים. ראש הממשלה בטווח הקצר רואה נתונים שממחישים ירידה צפויה ומשמעותית בתחלואה, אבל הנאום הזה ייזכר הרבה אחרי החודשים הקרובים.