6

"הרבה מאוד שנים התביישתי בבית שלי": הנשים שמתמודדות עם משבר הקליטה

אלקס ריף הפסיקה לדבר ברוסית מאז היום הראשון שבו לעגו לה בגן, וזיוה מקונן דגו חשה את הגזענות כלפי העדה האתיופית בצורה ממוסדת וממשלתית: בריאיון בוועידת "עולים מכל הלב" של ynet ו"ידיעות אחרונות" מספרות ארבע נשים מצליחות על הדרך המורכבת שעשו - ושרבים עדיין עושים - בדרך להשתלבות בחברה הישראלית

תמונה כללית
סיון חילאי | פורסם: 12/10/2021
אתגרים בקליטת עלייה בישראל (צילום: אורי דוידוביץ', משי בן עמי, סטס קפולו)
אלקס ריף עוד זוכרת את היום הראשון בגן הילדים בישראל. 25 שנים כבר חלפו, אבל תחושת המבוכה עדיין מציפה אותה – ורגעי העלבון המכוננים האלה שנצרבו מאז בנשמתה, התוו למעשה את מסלול חייה, מאז שהחליטה "למחוק" את הזהות-מבית ועד שחזרה אליה ובענק, כמנכ"לית עמותת "לובי המיליון" ששמה לעצמה מטרה לקדם את צורכיהם של למעלה ממיליון דוברי רוסית בישראל.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
"הרבה מאוד שנים התביישתי בבית שלי", היא מספרת בגילוי לב, בריאיון בוועידת "עולים מכל הלב" של "ידיעות אחרונות", ynet ו"וסטי" בשיתוף משרד העלייה והקליטה והסוכנות היהודית. "ביום הראשון שלי בגן הילדים הישראלי, הגעתי עם שמלת תחרה לבנה, גרביונים עבים, סנדלים ופפיון ראש אדום ענק - וצחקו עליי. באותו הרגע החלטתי שאני מוחקת את כל הרוסיות שלי.
קראו עוד בערוץ היהדות:
"25 שנה עשיתי איזה 'מסע כומתה' ישראלי, שחשבתי שהוא הדרך להשתלב. לא דיברתי ברוסית, נפטרתי מהמבטא, הסתובבתי רק עם 'צברים' והקשבתי רק ליהודית רביץ, שלום חנוך, שרית חדד ודומיהם. נתתי שנת שירות בקהילה, יצאתי לקצונה בצה"ל, ואז תואר ראשון ושני באוניברסיטה. ורק אחרי שסימנתי 'וי' על 'סיפור ההצלחה' שלי והרגשתי הכי ישראלית – חוויתי משבר עם פטירת סבתי. סבתא, שהייתה החיבור האחרון שלי לשורשים. ופתאום הרגשתי שזו ההזדמנות האחרונה שלי. התחלתי לכתוב שירים על חוויות העלייה, ורציתי שהחברים הצברים שלי יכירו את מי שאני באמת".

"רואים בנו זרים"

ריף מייצגת דור שלם. "דור וחצי" (או 1.5) הם קוראים לעצמם, עם קבוצות מגוונות ברשתות החברתיות, וכאמור עמותה שהיא עומדת בראשה. "אלה בעצם הילדים שהגיעו בגילאים הצעירים וחיים בשתי תרבויות, עם שתי שפות. ופתאום היו ערבי שירת העלייה, פרויקטים חברתיים, 'נובי גוד' ישראלי ועוד".
צילום: יריב כץ"לא מכירים את הסיפור שלנו, המורשת, ותרבות ברית המועצות לא משולבת בחינוך". אלקס ריף (צילום: יריב כץ)
אבל למרות הישראליות המוחצנת לפעמים, ההשתלבות המאומצת בחברה, התארים, השירות הצבאי ומה לא – אותם ילדים שהפכו בינתיים לחלק מעמודי התווך בתחומים רבים, חווים מורכבויות קשות גם שלושה עשורים אחרי שעלו. "עדיין רואים הרבה מאוד צעירים שלא מצליחים להגיע לתפקידים בכירים במוקדי ההשפעה בהתאם לאחוז שלהם באוכלוסייה, והתחום אולי הקשה ביותר הוא הדת והמדינה. כ-400 אלף ישראלים דוברי רוסית לא מוכרים כיהודים על פי ההלכה, אינם יכולים להתחתן בישראל ואינם שווי זכויות".
היא מוסיפה כי "הכאב האמיתי זה דווקא מי שכן יהודי, הוכר כיהודי, חי כיהודי ורוצה להתחתן בישראל, ואז הוא מגיע לרבנות ועובר השפלה של תהליך בירור יהדות קשה מאוד. זה משהו שקורה כמעט אך ורק לדוברי רוסית. ואולי הבסיס של כל הדבר הזה הוא בגלל שלא מכירים את הסיפור שלנו, המורשת, ותרבות ברית המועצות לא משולבת - לא בתוכניות הלימודים ולא בצה"ל. כאשר לא מכירים – מפחדים. רואים בנו 'זר', 'שוליים' ויש לנו עוד הרבה מה לתקן, למרות שאנחנו פה כבר 30 שנה".

"הגזענות היא במדיניות"

בעיית ההכרה ביהדות במדינת היהודים היא אבן יסוד בקליטה מוצלחת, והנקודה הזו מחברת את שתי העליות הגדולות של שנות ה-90. לזיוה מקונן דגו, פעילה חברתית ולשעבר מנכ"לית אגודת יהודי אתיופיה, יש בטן מלאה על "הקליטה היהודית" של העדה האתיופית, וזו לטענתה מקור הקושי שלה גם ארבעה עשורים אחרי.
צילום: יריב כץ"המאבקים שלנו הם על זכויות בסיסיות של אזרחים במדינת ישראל". זיוה מקונן דגו (צילום: יריב כץ)
"האתגר בקליטת יוצאי אתיופיה מתחיל בכך שמדינת ישראל לא רצתה להכיר ביהדותנו ולא להחיל את חוק השבות", אומרת מקונן דגו, "ולא בגלל שהיה ספק ביהדות שלנו - כי היהדות שלנו הייתה ברורה ומקובלת עוד אצל הרב קוק". לכך נוספה גם "ההחלטה התמוהה על גיור לחומרה", לדבריה. "אין כזה מושג. או שאתה צריך לעבור תהליך גיור, או שלא".
"קהילת יוצאי אתיופיה נלחמה להגיע לארץ עוד לפני קום המדינה ועם קום המדינה. אז היה ברור שהגזענות הזאת תהיה גם במדיניות, ואני מדברת על ההסללה בכל התחומים. אני מדברת על מדיניות של קליטה במרכזי קליטה, הסללה לבתי ספר מיוחדים ולחינוך דתי בלבד. כל הסוגיות האלו גרמו לכך שהקהילה הזאת הודרה בכל הרמות, והתוצאה נמצאת בכל המרחבים.
"אם מסתכלים על כל המחאות מאז שנות ה-80 - לזכות לעלייה, לזכות לביטול הגיור לחומרה, המחאות על השלכת תרומות הדם והאלימות המשטרתית - כל המאבקים שלנו הם לא סביב פערים או מצוקה כלכלית, אלא על זכויות בסיסיות של אזרחים במדינת ישראל, שנתוני הגיוס שלהם, אגב, הם מהגבוהים.
זיוה מקונן דגו: "קהילת יוצאי אתיופיה נלחמה להגיע לארץ עוד לפני קום המדינה ועם קום המדינה. אז היה ברור שהגזענות הזאת תהיה גם במדיניות, ואני מדברת על ההסללה בכל התחומים"
"הקהילה הזאת שמרה על היהדות שלה בחירוף נפש ובבדידות גמורה. מדינת ישראל לא רצתה להעלות אותה, היא חצתה את מדבריות סודן ונלחמה להגיע לארץ. וכשאנחנו יוצאים למחאות זה כדי להגיד שאף שוטר לא יכול לעצור את הבן שלי בגלל צבע העור שלו, אחרי שהחברה בישראל או מדיניות הקליטה הסלילה וקיבעה בתודעה ששחור הוא אלים או עבריין. לא סביר שחייל שיוצא הביתה צריך לפחד שמא שוטר יעכב אותו".
מקונן דגו רואה את הגזענות גם בדרך שבה אנחנו מסתכלים על הצלחות: "שרת הקליטה במדינת ישראל עלתה בגיל 3 מאתיופיה, וזו גאווה מאוד גדולה. מצד שני, למה זה טבעי ששר הבריאות לשעבר (יולי אדלשטיין) שגם הוא עולה חדש, היה שר? אלו הנקודות שאנחנו נופלים בהן, וזה המקום שלנו לשנות תודעה".

שלוש שנים להכרה בתואר

עולה חדשה יחסית היא ד"ר קרולין אוחיון, רופאה בכירה ומומחית ברפואה דחופה בבית החולים אסותא אשדוד, שעל אף העובדה שעלתה ממדינה מודרנית עם מקצוע חופשי, חוותה תלאות. לפני שש שנים היא נחתה בישראל, ובמשך שלוש שנים המתינה עד שתאריה הוכרו פה. "זה תהליך שהתחיל אפילו לפני שעליתי לארץ", היא מדייקת. "אני רופאה צעירה, אבל יש רופאים ותיקים שעולים ארצה, ומבקשים מהם טפסים מלפני 20, 30 ו-40 שנה, עוד לפני מהפכת המחשוב".
צילום: יריב כץ"קבוצה של 100-50 אחיות מצרפת רוצה לעלות, אבל הן לא יכולות להרשות לעצמן מבחינה מקצועית". ד"ר קרולין אוחיון (צילום: יריב כץ)
אז מה עושים? נעזרים בארגונים מהמגזר השלישי, ודרכם פונים למשרד הבריאות כדי לקבל רישיון לעסוק ברפואה, ולהסתדרות הרפואית שתכיר בהתמחויות. "לי יש שתי התמחויות, אז התהליך היה עוד יותר ארוך", היא אומרת "ואז יש תקופת הסתגלות שצריך לעבור בארץ. ולמרות שהגעתי מצרפת, שהיא מדינה מודרנית ברמת רפואה גבוהה מאוד, בודקים אותך מפינה לפינה. ואם אין לך מוטיבציה ותמיכה, קל לוותר ולהגיד זהו, עד כאן".
מנתונים של ארגוני עולים מצרפת עולה כי כשליש מהעולים שהגיעו מהמדינה עזבו את ישראל, וד"ר אוחיון מסבירה כי למרות הדימוי הזוהר, מרבית העולים מצרפת אינם עשירים. "אלה אנשים נורמטיבים שצריכים לעבוד כדי לחיות. חלקם מגיעים ממקצועות החינוך, חלקם ממקצועות הרפואה או הכלכלה. והחוקים פה שונים. קחו למשל את האחיות. בארץ לא מכירים בתעודות שלהן. הן רוצות לעבוד, ויש פה ממש מחסור בתקופה של הקורונה. קבוצה של 100-50 אחיות מצרפת רוצה לעלות, אבל הן לא יכולות להרשות לעצמן מבחינה מקצועית".
צילום: יריב כץ"אני הייתי צריכה ללוות את ההורים שלי לכל מוסדות המדינה". דלי אלי (צילום: יריב כץ)
מי שחוותה קשיי עלייה כשעלתה כילדה מגאורגיה, היא מנהלת מחוז תל אביב, חיפה והצפון במשרד העלייה והקליטה, דלי אלי, שהתמודדה, לדבריה, עם אתגרים שונים מאלה הממתינים לעולים כיום: "הייתי צריכה ללוות את ההורים שלי לכל מוסדות המדינה", היא נזכרת. "כילדים אנחנו תרגמנו לעולים, כי לא היה מי שיעשה את זה. לא היה מידע לעולים - והם היו צריכים ללקט אותו בעצמם.
אלקס ריף: "הכאב האמיתי זה דווקא מי שכן יהודי, הוכר כיהודי, חי כיהודי ורוצה להתחתן בישראל, ואז הוא מגיע לרבנות ועובר השפלה של תהליך בירור יהדות קשה מאוד. זה משהו שקורה כמעט אך ורק לדוברי רוסית"
"היום, ברוך ה', אנחנו במקום אחר. כל המידע מונגש לעולים בחמש שפות, ועוד קודם לעלייה הם יכולים לקרוא ולברר את הזכאויות שלהם. כשהם מגיעים לארץ הם פוגשים את היועצים האישיים בתוך לשכות השירות שלנו, ומקבלים מידע גם שם. היועץ האישי אחראי למעשה למיצוי זכויות העולה. אנחנו מנגישים את המידע גם בדחיפה. לא מחכים שהעולה יגיע אלינו. יש לנו מערכת טכנולוגית שיודעת, על ציר הזמן של כל עולה, מה הזכאות שלו, והיועץ האישי יודע לפנות אליו. בתקופת הקורונה הרחבנו את הסיוע בין אם בתעסוקה או בסיוע כספי אישי עד לכיס של העולים המתקשים".
לכתבה זו 6 תגובות
הוספת תגובה
6

תגובות

close-fullscreen-comment
הוספת תגובה
5.

תנאי הקליטה של העולים בכתבה טובים עשרות מונים מתנאי הקליטה של שנות ה 50. וכך גם ההתערות שלהם בחברה הישראלית. מי שמע על מנהל מחוז של משרד ממשלתי מעולי ה50 גם רופאים מצרפת עוברים בארץ מסלול מכשולים.וזאת מדינה מערבית עם רפואה מערבית מודרנית. רק שהסבא של הרופא מצרפת נולד במרוקו. יש לעולים האלו תנאים מעולים להשתלב בארץ . רק אם ירצו

4.

נורא מבלבל אני יודע !!! לא רק so called הרוסים הם יהודים הרבה מהם יהודים בגלל הסבים והסבתות שנהרגו מין מלחמת עולם ראשונה לשניה מונעים מהם להתחתן ברבנות כמו לישראלי ממוצע שלא מגיע ממזרח אירופה ועושים להם מוות בירוקרטי למהדרין אוי הדת העיוורת חופרת בור באדמה לעצמה ויוצרת שינאה ותיעוב

3.

כל הכבוד אלכס! נושא חשוב

2.

1.

באריאל יש יותר גנים דוברי רוסית שלא מדברים שבהם בכלל עברית, לא מלמדים על חגים, שלא לומר בקושי יהודים וישראלים.

comment-2-comment

שמגדל ילדים גזענים לא מכילים, ילדים הם אכזריים, ברור שיש הורים שלא רוצים שהילדים שלהם יעברו את זה. אני עברתי את זה, עשה לי "פלאים" להערכה העצמית

לכל התגובות
0
מצב לילה
מצב לילה