2 צפייה בגלריה
בגידה
בגידה
אין קץ לתסכול
(צילום: shutterstock)

באיזו שנה אנחנו? אני שואלת את עצמי בשבת בבוקר. הרי אם הייתי אישה בשנות החמישים של המאה הקודמת, מחכה שבעלה יחזור לבית הקטן שלנו בפרברים, סביר שלא הייתי מרימה גבה על משפט כמו "מצטער שלא חיכיתי, לא הצלחתי להתאפק", אבל באיזה תרחיש בשנת 2021, צירוף המילים הזה עוד מקובל? וזאת אחרי שכבר הספקתי ללחוש לו באוזן שאני קרובה, כל כך קרובה לגמירה.
בעודי שוכבת ערומה על המיטה שלך, חשבתי על אמא שלך. זה נורא, אני יודעת, ועדיין חשבתי על האישה שהיא כמו שסיפרת לי עליה, על האצילות ועל חוכמת החיים שלה. האמנתי שקיבלת חינוך ליברלי ופתוח, שגדלת להיות גבר מתחשב בעל מידות טובות, לפחות במיטה. מעניין אותי לדעת על איזה פורנו גדלת בתור נער? מה למדת לאהוב במיטה? ויותר מזה - איך הגעת להבנה המזוקקת הזאת שלסקס צריך שניים, אבל לגמירה רק אחד?
המחשבות ממשיכות לנדוד לעבר מערכת היחסים האחרונה שלך. לא מזמן סיפרת לי עליה, ואני תוהה איך יתכן שהחזקת מעמד בזוגיות כה ארוכה כשאתה מסתובב עם פתק דמיוני על המצח ועליו המשפט, "מצטער שלא חיכיתי"? הרי לאילו זמנים מופלאים נולדנו, איזו תקופה נהדרת ומיוחדת אנחנו חוות וחווים כנשים וכגברים ובה המודעות הגבוהה לענג נשים בכל כך הרבה צורות? אם רק היית מוציא את הראש מהתחת הלא נכון.

"הדיבור השתבש, המגע נעלם, משהו בו וגם בי נאטם"

את א' הכרתי באפליקציית היכרויות. הייתה לנו התחלה נהדרת וסוחפת, ולמרות שהיו לי השגות לגבי אי אילו עניינים חיצוניים ושוליים למדי, החלטתי לתת לזה צ'אנס אמיתי. זנחתי את הקשר הקודם ואת זה שלפניו, והאמנתי בכל ליבי שיש לו פוטנציאל טוב להיות המסלול שלי אל האושר של אמא, ומאחר שאינני נהיית צעירה יותר, החלטתי ללכת על זה.
אחרי פגרת דייטים נוראית, שנבעה מהאירועים הביטחוניים האחרונים, ולאחר שהתמדנו בשיחות טלפון ווידיאו, החלטתי שאני חייבת לקחת את הקשר לשלב הבא. כמו פרויקט, תכננתי כיצד אני בודקת את הכימיה שלנו במצב מאוזן, בלי מלצרית ברקע או הגה וחלונות שקופים. האמת? אחרי מספר שבועות של היכרות, בעיקר רציתי לשכב איתו, ולא כדי להגיע לסיפוק מיני, אלא כדי לקבל גושפנקה אמיתית למידת המשיכה שלי אליו. הבנתם? לא ביקשתי סיפוק מיני, והא-הא! גם לא קיבלתי אותו.
קבענו להיפגש בערב יום שישי. הוא כבר עדכן אותי מבעוד מועד שאני נשארת לישון, ובאופן מפתיע למדי, אהבתי את ההחלטיות שלו. אלא שמהרגע שבו יצאנו לאותה בירה משעממת ברמת גן, משהו השתנה. זאת בטח רמת גן, חשבתי לעצמי, אלא שהוא הצליח להיות אפילו יותר משעמם ממנה.
הדיבור השתבש, המגע נעלם, משהו בו וגם בי נאטם. מצד אחד, נורא רציתי ללכת הביתה, אבל זה כל כך מאפיין אותך, אמרתי לעצמי. ברגע שקצת קשה או לא ברור, את קמה והולכת. אז נלחמתי בעצמי לא ללכת הביתה, ואני שמה בצד את העובדה שגם הייתי מאוד מסטולה. שיננתי לעצמי בראש שלא כל דייט חייב להיות סופר ורבלי, ודמיינתי איך אנחנו מצליחים להתעלות על הבושה ועל חוסר האונים של שנינו, ולהפוך את הערב הזה למוצלח יותר.

2 צפייה בגלריה
בני זוג רבים
בני זוג רבים
"תהיתי אם נוכל להתעלות על הבושה"
(צילום: Shutterstock)

אבל הוא לא הראה סימני שיפור. בשתיקה רועמת עלינו הביתה. ישבנו בסלון מרוחקים. הוא לא שם עליי את היד פעם אחת כבר כמה שעות, עד שלפתע החליט להניח אותה על הברך שלי. החלטתי לפתוח ולומר לו את מה שאני מרגישה: אנחנו מרוחקים זה מזו, יש קצר בתקשורת, אני מחפשת משהו אינטנסיבי יותר, צעיר יותר, קליל וכיפי.
"מה קרה?" הוא שאל. מסתבר שהוא אפילו לא שם לב. הוא לא שם לב שאנחנו כמו שני זרים בחדר אחד, הוא לא הרגיש שמשהו לא בסדר. ואני, שדמיינתי את הרגע שבו הוא לא מוריד ממני את הידיים, לא הבנתי איך אחרי כל הבילד-אפ הארוך הזה, שנינו חווים כזה ערב אפור, כששום דבר שם למטה לא מדגדג לי. הוא התנצל ובעיקר לא הבין, "מה אני עושה לא בסדר?". לזכותו ייאמר שהוא אמר משפט ממש חמוד: "כל מה שבא לי עכשיו זה לחבק ולנשק אותך", אבל זה כבר היה מאוחר, "מאוחר מדי בשבילנו", כפי שאמרתי לו.
למרות האכזבה, נדמה כי הערב הזה נפל עליי מהשמיים. הוא אפשר לי לעשות סיבוב פרסה כשתמיד יש רק שמאלה, וגרם לי להבין שאני מחפשת משהו אחר. לבסוף, הרגשתי מספיק פתוחה איתו והסברתי שאני לא עומדת על הרגליים, ושאני נשארת לישון. רציתי לישון, לקום וללכת לבית שלי. נרדמתי כמו שלגיה אחרי התפוח. שינה מתוקה במיטה שאינה שלי. וזה היה נפלא. אלא שמי שהעיר אותי לא היה נסיך, ולא היה לו סוס. מקסימום זקפת בוקר.
המגע שלו היה רך ונעים, ולמרות שידעתי שזה כנראה נגמר בינינו, האמנתי שזה חשוב שאתן צ'אנס אמיתי לאותו מגע שכל כך חסר לי בערב שלפני. התבדיתי. והכי גרוע? הוא חשב שזה היה מושלם. הוא חשב שבגלל שהוא גבר נמוך עם זין ענק, אז הוא מלך העולם. הוא חשב שאם הוא הפתיע אותי ככה, הוא לא צריך לעשות כלום מעבר. כשהוא לחש לי באוזן שהוא עומד לגמור, גם כשזה היה שתי דקות בלבד אחרי שנכנס פנימה, חיבקתי ונישקתי אותו, זה לא הפריע לי בכלל. היה לי חשוב לתת לו רשת ביטחון. זה לא הרגיש כמו חרדת ביצוע מבחינתי, זה היה רגע יפהפה ומחבר בין שני זרים.
דקות אחר כך פשוט התקפלתי בשתיקה שלי, כותבת לו נאום שהוא לעולם לא ישמע. רציתי כל כך לומר לו - נשים הן הרבה מעבר למה שאתה רואה, הן עולם שלם. הסיפוק המיני שלי אמור להיות היעד שלך, הוא פסגת האוורסט של המין שלנו, הוא הגומי בגומי-גם, הוא התעודה בסוף התואר, הוא הקילומטר האחרון בריצת המרתון, הוא הדבר שאתה רוצה לשאוף אליו כדי שיהיה לי לאן לחזור. וזה בסדר גמור להתרגש ולגמור מהר, זה טבעי וזה נהדר (גם אם זה קורה פעמיים בחצי שעה), אבל היי, ממתי לסקס אין הדרן? וממתי זה נראה לך כל כך הגיוני פשוט לחבק, לנשק וללטף כאילו שאנחנו בסיפא של הדברים ולא עדיין בראשיתם?
לא רציתי יותר להישאר שם. כל מה שרציתי הוא לנסוע לבית שלי ולשטוף מעצמי את התחושה הנוראית הזאת של האגואיזם. מרוב בושה והשפלה, פשוט יצאתי משם. כתבתי לו אחרי זה ארוכות, ממש כמו מתבגרת. ניסיתי להסביר לו עם הנשק הכי חזק שלי – המילים – עד כמה אני פגועה ולא מבינה, אבל מה שהכי גרוע, זה שהוא עדיין לא הבין. לא הבין למה זה נגמר, לא הבין מה הוא עשה לא בסדר. הוא היה כל כך עסוק בלהיות מבסוט על איבר המין הגדול שלו, שבטח אם הוא יקרא את השורות האלה, הוא עדיין יפספס את הנקודה (תרתי משמע) של הטור הזה, ויחשוב לעצמו, "אשכרה, היא אמרה שיש לי זין ענק. סוויט".
מה לקחתי מהסאגה הקצרה הזאת, שהתנהלה בחיי פחות או יותר במבצע "שומר החומות"? לאלו יעדים הגעתי שהרגשתי מספיק בטוחה לצאת להפסקת האש הזאת בלי לשוב לאחור? ובכן, לפחות אחת המסקנות היא שאנחנו חייבות להתעקש על ההדרן שלנו. זה לא סוף העולם אם גבר שרק הכרת גומר מהר מדי. זאת יכולה להיות בעיניי חוויה לא פחות חשובה ומחברת בתחילת הקשר. כל מה שאני רוצה זה שייראו אותי, שיחשבו גם על הסיפוק שלי, שישאלו מה אני אוהבת, שיפתחו שיח כן ואמיתי, ושרק אחר כך יקודו קידה וירדו מהבמה. כי רק כשזה יקרה, גם יבואו הכפיים.