היום נדבר על כנות. על האומץ לתת ביטוי גם לרגשות ה"פחות פוטוגניים" שלנו. אלה שלפעמים אנחנו ממש מתביישים להודות בהם אפילו בפני עצמנו. רובנו משתדלים לשווק את חיינו המוצלחים, ואת בבואתנו שאין בה רבב. אנחנו חוששים לחשוף את הפגמים שלנו מפחד שנחווה דחייה, לעג, ביקורת (נטייה אנושית בסך הכל, שי"י).
לצד זה שאנחנו משתדלים להסתיר את פגמינו אנו, רובנו נושמים לרווחה כשמישהו אחר מעז לומר את האמת, ולחשוף את הצדדים הפחות זוהרים של החיים ושלו בתוכם.
עוד טורים של שירלי יובל-יאיר:
"שום דבר אנושי לא זר לי", כתב המחזאי הרומי פובליוס טרנטיוס, עוד לפני הספירה, וביטא במילים האלה את המשאלה הכמוסה של כולנו - להיות אהובים כמו שאנחנו, על כל מגרעותינו וכישלונותינו.
האמנות בכלל, והספרות בפרט - מאפשרות לנו להציץ לנבכי נפשות של אנשים זרים, להזדהות עם הקשיים שלהם, לראות שגם בחיים שלהם לא מלקקים דבש, ולשחרר לרגע גם את עצמנו מהניסיון להציג תמונה מושלמת.
דניאלה כותבת ומאיירת את הפנים של החיים שלנו, לא את החליפה היפה שאנחנו לובשים החוצה. היא כותבת על קנאה ורכושנות, על חיי היומיום האפורים, על רעב ותשוקה לא ממומשת, על הגוף המאכזב שלנו, על המקומות שבהם אנחנו פאתטיים
כשדניאלה לונדון דקל, אמנית הקומיקס והכותבת, פירסמה את רצועות הקומיקס הראשונות של "חמודי", בתחילת שנות ה-2000, הרבה אימהות יכלו לנשום לרווחה. סוף סוף, יש אימא בסביבה שמעזה לומר שילדים זה לא רק שמחה, ושעבודת ההורות יש בה הרבה פרך ומעט זוהר.
"הדבר המפתיע היה, שכשהתחלתי ליצור את חמודי, ולומר את האמת על ההורות, קיבלתי המון חיזוקים לזה שהכנות משתלמת. לא רק שלא חטפתי על זה, אלא שאימהות עצרו לחבק אותי ברחוב", היא מספרת בחיוך.
1 צפייה בגלריה
דניאלה ושירלי
דניאלה ושירלי
דניאלה דקל לונדון ושירלי יובל -יאיר. "לומר את האמת על הורות"
(צילום: גל חרמוני, עידו לביא )
דניאלה היא מהאנשים האמיצים האלה שלא מפחדים לראות לתוך עצמם. באמצעותה גם אנחנו מוכנים לראות קצת יותר לתוך עצמנו. היא כנה באופן שובה לב, וכל כך מעורר הזדהות. כבר שנים שהיא "מחטטת במניעים הכי אנוכיים של עצמה", לדבריה, באמצעות הקומיקס שלה, הטור הקבוע שלה ב"ידיעות אחרונות", הדברים שהיא כותבת ומאיירת. הקול שהיא משמיעה כאקטיביסטית.
דניאלה כותבת ומאיירת את הפנים של החיים שלנו, לא את החליפה היפה שאנחנו לובשים החוצה. היא כותבת על קנאה ורכושנות, על חיי היומיום האפורים, על רעב ותשוקה לא ממומשת, על הגוף המאכזב שלנו, על המקומות שבהם אנחנו פאתטיים, על חרדת המוות. האופן שבו היא מתארת את החוויה האנושית הוא תמיד מצחיק מאוד, וגם מדמיע בו זמנית.
מתחת לשכפ"ץ של ההומור היא מרשה לעצמה לבטא את האנושיות שלנו במלואה. היא תמיד כותבת וחוקרת את עצמה, היא הדמות הראשית אבל היא למעשה "אחת משלנו", כשם הספר הנפלא שלה.
בשיחה מלב אל לב היא מספרת לי על הרווחים שיש לך כשאת מעיזה לחלוק את האמת שלך, על הבית שבו גדלה, שהייתה בו כנות ישירה, לפעמים בוטה. על הומור כחבל הצלה, על ילדות והתבגרות, בדידות וקשר, על כל ה"אנושי" שבנו.
שירלי יובל-יאיר היא פסיכולוגית סופרת ומוזיקאית, בפודקאסט שלה "ליהנות מהדרך" היא מזמינה אנשים לשיחה על החיים ועל איך לחיות אותם, על המנגנונים הבריאים שכדאי לבנות לעצמנו על מנת למצוא שיווי משקל נפשי בעידן סוער