דוד גבר על גוליית ופרודו על סארומן, אבל בחיים האמיתיים - שלא כמו באגדות – בסוף, תמיד מנצחת המפלצת. הגיבור יכול לנצח קרב קטן פה ושם, אבל לעולם הוא יפסיד במלחמה. כך, תאגיד גלובלי חזק, שנתקל ביריב קטן שמאבקו זוכה לפרסום, לא יסתפק רק בנטרולו, ובדרך כלל יעכב גם למעוך אותו - להרתיע, למען יראו וייראו. את הלקח הזה למד על בשרו עורך הדין האמריקני סטיבן דונציגר, שיצא לפני 30 שנה למערכה אל מול ענקית האנרגיה הבינלאומית "שברון", עשה לא מעט טעויות בדרך, ושילם מחיר אישי כבד במיוחד.
סאגת דונציגר / שברון הגיעה לפני שבועיים לסיומה, או לפחות אל סוף הפרק הראשון שלה. דונציגר הפך בינתיים מנודה בקרב חלק קטן מהקהילה המשפטית בארה"ב אך גם לאייקון עולה לאחרים - פעילי סביבה, אקטיביסטים, לוחמי חופש, סנטורים וידוענים. אם אתם שואלים את עצמכם "אז איך לא שמעתי עליו עד עכשיו?", אתם לא לבד. כותרת המאמר ב"גארדיאן" שפרסמה לא מכבר הפעילה הסביבתית ארין ברוקוביץ' (כן, זו מהסרט) הייתה: "כל העולם צריך להכיר את המשפטן שנלחם בשברון – אבל הוא יושב בכלא". היא ציינה שם "דמיינו שבמקום שהמקרה שלי היה מסופר בסרט, הייתי הולכת לכלא. זה למעשה מה שקרה לסטיבן דונציגר".
ב-1993 נסע דונציגר, עורך דין צעיר בשנות ה-30 לחייו, לאקוודור כדי לעמוד מקרוב על נזקי דליפות הנפט שהסבה חברת טקסקו למקורות מים, ליערות ולתושבי מדינת האמזונס. אלה נגרמו בשני עשורים של שיתוף פעולה מפוקפק בין מעצמת האנרגיה האמריקנית לבין חברת הנפט הלאומית המקומית פטרו-אקוודור, והתרכזו באתר הקידוחים לאגו-אגריו.
דונציגר הגיע למקום לאחר שטקסקו כבר חתמה עם הממשלה המקומית על הסכם לתשלום 40 מיליון דולר לשם ניקוי הזיהום שיצרה. כשראה בעיניו את האתר הבין מיד מדוע ביקשו תושבי האזור את שירותיו המשפטיים: הנזקים האמיתיים וארוכי הטווח של הזיהום היו גדולים לאין שיעור מהאומדן שעליו התבססה עסקת הפיצוי שרקחה טקסקו עם הממשלה המקומית.
(הערת ביניים: אם החלק הזה מזכיר לכם את קנס 1.6 מיליון השקל שנגזר לאחרונה על קצא"א בגין זיהום נחל צין – לא טעיתם. רק שבישראל הסיבה לסכום המגוחך היא שהמדינה נלחמה למעשה בעצמה, שכן קצא"א היא חברה ממשלתית).
נחזור לאקוודור. ממדי ההרס והנזקים שהותירו זיהומי הדלק זיכו את האזור בשם צ'רנוביל של האמזונס. את רשמי ביקורו הראשון תיאר דונציגר כ"אזור אסון אפוקליפטי עם ילדים שרגליהם היחפות מכוסות נפט בגלל השבילים המזוהמים". התיעוד המצולם של ביקוריו הבאים הציג אותו כבר כאדם חדור התלהבות, שהספיק ללמוד לדבר ספרדית שוטפת. לתושבים ולארגון הסביבתי הקואליציה להגנת האמזונס היה ברור שהוא האיש המתאים לנהל בשמם את תביעת הפיצויים. לאחר שקיבל את המינוי הרשמי הגיש אותה דונציגר בניו יורק – מקום מושבו של מטה תאגיד טקסקו.
כדרכם של הליכים כאלה, גם משפט זה נמשך שנים ובינתיים (בשנת 2001) נרכשה טקסקו בידי התאגיד הבינלאומי שברון. פרקליטי הבעלים החדשים הציגו קו משפטי חדש: טקסקו מילאה את כל חובותיה בניקוי הזיהום, ובאחריות למה שלא בוצע נושאת רק שותפתה לשעבר פטרו-אקוודור, ולכן דין כל העניין להתברר באקוודור.
מבחינת שברון, היה הגיון עסקי רב בטיעון הזה: המודעות הסביבתית בארה"ב גבוהה מאוד, וקל היה להניח שפסיקת בית משפט בארה"ב תהיה מאוד לא סלחנית. מנגד, ברפובליקה דרום-אמריקנית, על הפוליטיקאים המושחתים שלה ומערכת המשפט החלשה שלה, הנזק יכול להיות מינימלי - בעיקר אם הנתבע הוא חברה ממשלתית מקומית. ב-2002 נעתר בית המשפט בארה"ב לבקשת שברון, ועל בסיס הבטחתה לקבל את החלטת בתי המשפט של אקוודור – התביעה הועברה להתברר בפני בית משפט באקוודור.
ותודה לבית הדין בהאג
אבל ההימור של שברון לא צלח. דונציגר ו"הקואליציה להגנת האמזונס" התניעו קמפיין ציבורי שהשפיע מאוד על דעת הקהל בדרום אמריקה. הפוליטיקאים המקומיים הבינו לאן נושבת הרוח, ומערכת המשפט באקוודור הלכה בעקבותיהם. ב-2011 נמצאה שברון אשמה בזיהום וחויבה לשלם 18 מיליארד דולר כפיצוי על חלקה בו. מיצוי הערכאות עד לבית הדין העליון הצליח להקטין את הסכום ל-9.5 מיליארד דולר.
שברון קיימה את הבטחתה לבית המשפט האמריקני ו"קיבלה" את החלטת בתי המשפט של אקוודור, אבל לא מדובר בתאגיד נפט פראייר: מעצמת האנרגיה הפסיקה את פעילותה באקוודור ושלפה משם את כל נכסיה לפני שהממשלה המקומית השכילה להקפיא אותם, כערובה לתשלום הקנס. בשנים הבאות הופנו מאמצי האכיפה של דונציגר (לצד אלה של ממשלת אקוודור) אל שלוש מדינות, שבהן שברון פעילה במיוחד ובעלת נכסים רבים - ברזיל, ארגנטינה וקנדה. אבל זה כבר היה מאוחר מדי: עוצמת המשאבים המשפטיים שהפעיל התאגיד במדינות אלה הבטיחה שבתי המשפט שלהן יעניקו לשברון את חומת ההגנה המבוקשת.
זוכרים את הסתמכותם של פרקליטי שברון על המוניטין המפוקפק של המינהל התקין במדינות דרום אמריקה? אקוודור אמנם לא סיפקה את הסחורה המקווה במשפט עצמו, אבל נתנה לתאגיד את התחמושת האולטימטיבית למערכה הבאה.
מעודדת מהצלחותיה בברזיל, ארגנטינה וקנדה, התנערה שברון לחלוטין מהבטחתה המקורית והלכה צעד נוסף קדימה – ערעור על החלטת בית המשפט העליון של אקוודור בפני בית הדין הבינלאומי בהאג, שב-2018 העניק לה פסיקה שפותחת-בקבוקי-שמפניה: "החלטת בית המשפט של אקוודור נגועה בהונאה ושחיתות, ואינה מחייבת כל מדינה אחרת". כבונוס התקבלה גם תביעת שברון לקבל פיצויים בגין ההליך המשפטי, בסכום שעליו יוחלט בהמשך. ההימור המקורי שכשל במערכה הראשונה התגלה כמוצלח במיוחד בפינאלה.
זמן לסגירת חשבון
מרוצה בכך שדמי הקנס בסך 9.5 מיליארד דולר נותרו בקופתה, התפנתה כעת שברון לסגור חשבון עם מוביל המאבק והפנים הציבוריות שלו. חשוב לחדד: ההליך האקוודורי היה, ללא ספק, בעייתי ומלוכלך מספיק כדי לחלץ את שברון מתשלום על מעשיה החמורים של טקסקו. כל נתבע הגון היה לוקח את הכסף ובורח. לעומת זאת, נתבע רודף כבוד מתאבסס על הפסיקה בהאג כדי להוקיע את המדינה שתבעה אותו ואת מערכת המשפט שלה כולה. לשברון היה חשוב להעניש את פרקליט התובעים - האיש שרצה לקיים את המשפט בארה"ב אבל היא זו שהתעקשה להעביר את המשפט למקום שהתגלה בהמשך כבעייתי ביותר. אך עם כל הרצון להציג את התאגיד כמפלצת נקמנית, חייבים להודות שדווקא פעולותיו של הקורבן שלה הן שתרמו להעלאתה על מסלול זה.
למעשה, הקייס האישי נגד דונציגר היה כל הזמן חלק מהאסטרטגיה של שברון, ומה שקרה אחרי פסיקת האג היה רק "סגירת החשבון". כבר ב-2010 זיהו פרקליטי התאגיד נקודת תורפה אפשרית בתביעה נגדם, בדמותם של מדענים שהופיעו בסרט התיעודי Crude (שהופק ב-2009, עסק בסוגייה והוקרן בפסטיבל "סאנדנס"). הם הופיעו גם בבית המשפט האקוודורי כעדים מומחים מטעם התביעה. פרקליטי שברון הגישו בארה"ב עתירה נפרדת וזימנו לבית משפט בניו יורק את יוצר הסרט – הבמאי ג'ו ברלינגר. זה העיד כי הגרסה הסופית של הסרט כללה רק חלק מהראיונות עם המדענים (כמו בכל יצירה דוקומנטרית), אך גם אישר שהתייעץ על הנושא עם דונציגר.
פרקליטי שברון דרשו לקבל את כל הצילומים מחומר הגלם, והמהלך הזה התגלה כמתוחכם למדי. בראיונות נהגו המדענים כדרך מדענים, והוסיפו לדבריהם סייגים, הציגו אפשרויות נוספות וסימנו אלטרנטיבות. לגרסה הסופית הוכנסו רק משפטים שחיזקו את אג'נדת הסרט, ועל הפער הזה חגגו פרקליטי שברון, להמחיש שמדובר ברדיפה מתוך אג'נדה.
משם הם המשיכו לחפש כל פגם טכני או רמז ל"קיצור דרך" שעשה דונציגר בדרום אמריקה. אתם כבר יכולים לנחש שהסטנדרטים האקוודורים עשו את עבודתם זו קלה. ב-2011, לאחר שצברו די ראיות לכך שהפרקליט הנמרץ לא הקפיד באקוודור על כל הכללים, הגישו נגדו בארה"ב תביעה אישית. עיקריה: במשפט באקוודור הוא "תיקן" ראיות, השתתף בכתיבת עדויות ושיחד שופט. ב-2014 פסק השופט לואיס קפלן נגד דונציגר, וניסוח פסק הדין שלו שירת את מטרת העל של שברון: ההליכים באקוודור היו נגועים ולכן כל תוצאה שלהם אינה מחייבת את ארה"ב.
עם כל הכבוד לדונציגר, קשה לבוא בטענות לשופט שהרשיע אותו: העדות המרכזית נגדו נמסרה מפי השופט האקוודורי אלברטו חוארה (שב-2013 הוברח מארצו לארה"ב משיקולי בטיחות), שעל פי גרסת התובעים היה המשוחד העיקרי של דונציגר.
פסק הדין של קפלן היה כה חמור, עד שאף שחלק גדול מסעיפיו בוטלו לאחר מכן בערכאות גבוהות יותר, אי אפשר שלא למנות אותם: סחיטה, הונאה, הלבנת כספים, שיחוד שופט, שכתוב ראיות, הדחה ושידול עדים. כל סעיף כזה לבדו מהווה פגיעה חמורה באתיקה של עורך דין, ומבטיח את שלילת רישיונו בארה"ב. כדי להבטיח שדונציגר לא יצליח להשיב מלחמה פסק קפלן גם שאסור לו לפנות למימון המונים כדי לגייס את הכסף הנדרש לכך. בנוסף חויב דונציגר למסור לרשויות החוק את המחשב האישי שלו, את הטלפון וכל אמצעי אחר שהכיל חומרים הקשורים לתביעה נגד שברון.
עם אזיק אלקטרוני ובלי רישיון
ב-2018 כבר היה דונציגר אדם מוכה שמשימת חייו הוכתרה רשמית ככישלון. מה שהיה יכול להיות ניצחון חברתי וסביבתי גדול, וגם הישג מקצועי מפואר – הסתיים בהפסד טכני עגום שהכתים את שמו וחיסל את הקריירה שלו. כמו כל אנדרדוג שנלחם בתאגידים מזהמים – גם הוא זכה לקהל אוהד שראה בכל האישומים נגדו שקר שטוותה שברון כדי להשתיקו. האמת, כנראה, נמצאת בטווח שבין פזיזות משפטית ו"עבירות טכניות" לבין מקום שבו הרצון לנצח גרם לו לאמץ את הנורמות המקומיות באקוודור ו"לזרום" איתן לאן שאסור.
יחד עם הפסיקה בהאג הגיעה גם מכת המוות התעסוקתית שלו: מדינת ניו יורק שללה את רישיון עריכת הדין שלו (תוך שנציג לשכת עורכי הדין מותח עליו ביקורת חריפה). במקביל, השופטת לורטה פרסקה העמידה אותו לדין פלילי באשמת אי-קיום הוראת השופט קפלן למסור את המכשירים שהופיעו בפסק דינו.
סטיבן דונציגר לאחר שחרורו בחודש שעבר:
בראיונות לתקשורת הוא הסביר שנמנע מכך, משום שבמכשירים אלה מתועד כל המידע החסוי של לקוחותיו האחרים ומחובתו להגן עליהם. השופטת פרסקה לא התרשמה ודנה אותו למעצר בית עד תום ההליכים. האזיק האלקטרוני הוצמד לרגלו בקיץ 2019 ושנתיים לאחר מכן, ביולי 2021, הוא נמצא אשם ונשלח לחצי שנת מאסר בפועל. לאחר שריצה כ-40 יום בכלא המיועד לאסירי צווארון לבן הצליחו פרקליטיו להמיר את יתרת התקופה למעצר בית – בחסות תוכנית ייעודית למגפת הקורונה.
שברון חמקה מהקנס הגדול. במרוצת השנים היא הוציאה על המגננה והמתקפה המשפטית סכום שהיא העריכה בכמיליארד דולר – כסף קטן בהתחשב בקנסות האפשריים ובנסיבות.
כשיצא לדרך היה סטיבן דונציגר אדם צעיר, בוגר טרי של אוניברסיטת הרווארד היוקרתית, בנה של אקטיביסטית חברתית מפלורידה ונכדו של תובע מחוזי ולימים שופט מניו יורק. אחר כך התחתן, הוליד ילד וקבע את ביתו במנהטן. כיום הוא בן 60 ורק לפני שבועיים, ב-25 באפריל, סיים רשמית את תקופת מאסרו ויצא לחופשי. השבוע הוא הגיש למדינת ניו יורק בקשה לקבל בחזרה את רישיון עריכת הדין שלו. נראה שהפרק האחרון בסאגה הזו עדיין לא נכתב.
