4
כאן 11כאן 11

חרדים מטיפולי המרה למבוגרים: אין דבר כזה "אפשרות בחירה" בהתעללות

"ההנחה שמפאת הסכנות שבטיפולי ההמרה, עלינו להגן על קטינים אך לא על בוגרים - איננה עומדת במבחן ההיגיון. כשם שנפעיל סמכות על אדם שבוחר להרעיב עצמו למוות - יש לסייע גם לאדם שמרעיב עצמו מייצרו המיני ופונה לטיפולים שעלולים לסכן את בריאותו, גם אם הוא חרדי. ועוד לא דיברנו על הנזק המשני: האישה והילדים"

ד"ר איל זק | עודכן:20/08/2021
מתוך "הטיפול", סרטו של צבי לנצמן (כאן 11)
"טיפולי המרה" הם טכניקות טיפוליות המנסות לשנות את משיכתו המינית של אדם מהומוסקסואליות להטרוסקסואליות. ניסיונות אלה מסמנים זירת מאבק אידיאולוגי בין המחנה השמרני-דתי, המבקש להוכיח כי המשיכה לבני אותו מין פסולה ונובעת מהשפעות סביבתיות ברות תיקון - לבין המחנה הליברלי-חילוני החותר להכלה ולקבלה של להט"בים, ולרוב נשען על ההנחה כי הנטייה המינית מולדת ובכל מקרה איננה ניתנת לבחירה או לשינוי.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
מתח ערכי זה עולה מעת לעת לכותרות, כפי שקורה גם עכשיו במסגרת סרטו של צבי לנזמן, "הטיפול", שזכה בפרס השופטים בפסטיבל דוקאביב האחרון - והוקרן אמש (יום ה', כאן 11). הסרט עוסק בטיפולי המרה המבקשים לשנות את משיכתו המינית של אדם מהומוסקסואל להטרוסקסואל, ופותח צוהר למתרחש במסגרת ניסיונות אלה. במהלך הסרט עולה השאלה לגבי זכותו של אדם בוגר לבחור מרצונו החופשי להשתתף בטיפולים, והתשובה נגזרת הן ממידת החופש הקיימת בבחירה זו, והן בהתייחס למידת הנזקים - הגלוי והסמוי - שנגרמים כתוצאה מטיפולים אלה.
קראו עוד בערוץ היהדות:
הסרט מביא את סיפורם של שני גברים חרדים, בן (בן 23) ולב (בן 54), המנסים להיאבק בנטייתם החד-מינית דרך טיפולי המרה הנמשכים שנים רבות. אולם בעוד בן הצעיר עובר מסע של שינוי, כשבסופו הוא הופך למתנגד אדוק לטיפולי ההמרה - הרי שלב המבוגר יותר מעדיף להמשיך בהם. מכאן עולה השאלה האם זכותו של אדם בוגר לבחור מרצונו החופשי להשתתף ב"טיפולים" אלה.

היסטוריה של נזקים נפשיים

בעבר התבססו "טיפולים" אלה על שיטות אברסיביות לשינוי התנהגותי כגון מתן שוקים חשמליים, גרימת תגובות הקאה, סירוס כימי ואף ניתוחי מוח. בעשורים האחרונים שיטות הטיפול רכות ומקובלות יותר. למשל, טיפול קבוצתי וטיפול שיחתי פרטני, במטרה "להחליש את המשיכה לבני אותו המין". נוכח העדויות הרבות והממצאים המחקריים שנאספו על ידי מיטב ארגוני בריאות הנפש בארץ ובעולם, נודעו ברבים הסכנות הטמונות בטיפולים אלה.
מתוך "הטיפול", סרטו של צבי לנצמן: לספר על המשיכה (כאן 11)
בהקשר זה קבע ארגון הפסיכולוגים האמריקני, בשנת 2007, כי הטענות בדבר יעילותם של טיפולי ההמרה אינן מבוססות ואינן ניתנות לבדיקה אמפירית, ובמקום זאת נמצא כי למטופלי המרה רבים נגרמו נזקים נפשיים, כגון אובדן החשק המיני, סימפטומים של חרדה ודיכאון, ואף נטייה לאובדנות. בנובמבר 2011 פרסמה הסתדרות הפסיכולוגים בישראל הצהרה דומה, ובשנת 2014 הוציא משרד הבריאות אזהרה לציבור מפני טיפולי ההמרה, ובה נאמר כי אלה אינם מבוססים מחקרית, אינם ראויים אתית ומקצועית והם בעלי סיכון למטופלים.
כיום אסורים טיפולים אלה לקטינים על פי החוק בלפחות עשרים מדינות בארה"ב, וכן במדינות נוספות בעולם. בשנת 2020 עבר בישראל החוק האוסר על טיפולי המרה בקטינים בקריאה טרומית, אולם מאז נתקעה החקיקה בנושא.

למשטר את הפרט

נראה כי קיימת תמימות דעים לגבי נחיצותו של איסור טיפולי המרה בקטינים. אולם מה בדבר אנשים בוגרים שעברו גיל 18, ורשאים לבחור על פי רצונם החופשי? מדוע עלינו לשלול את זכותם של גברים כגון לב, המשתתף בסדנאות קבוצתיות וטיפולים פרטניים מזה שנים רבות, ומאמין בזכותו להחליט בעצמו מה נכון עבורו ומה לא?
החברה הדתית-אורתודוכסית ובמיוחד זו החרדית, היא בעלת מבנה קולקטיביסטי. חשיבותה של הקהילה עולה לא פעם על חשיבותו של האינדיבידואל. חזונה ומורשתה של הקהילה החברתית גוזרת על הפרטים המרכיבים אותה נורמות וערכים ברורים וחד-משמעיים, במטרה לצמצם ככל הניתן את בחירתם החופשית, ולכוונם ללכת בתלם ולחיות חיים קונפורמיים.
בחברה זו שבה יש רק דרך אחת לחיות, כפי שטענו לא פעם מרואייני המחקר שלי בנושא, לא רק שלא קיימות אלטרנטיבות מקובלות לחיים בסגנון אחר - אלא שקיימים מנגנונים חברתיים רבי עוצמה הממשטרים את הפרט ודואגים שלא יסטה מהתלם. מנגנונים אלה מופיעים בדמותם של ההדרה והנידוי החברתי, ומאיימים לנשל את הפרט הסוטה מכל היקר לו: משפחתו, עבודתו וקהילתו.
בנסיבות אלו נשאלת השאלה עד כמה באמת חופשי האדם לבטא על פי רצונו את משיכתו החד-מינית. האם בכלל יש לו אפשרויות חיים אחרות במסגרת קהילתו הדתית? חרדים רבים אותם ראיינתי במחקריי, טענו כי חיים מחוץ לארון כלל אינם אופציה מבחינתם, ומעשה כזה יגזור עליהם מחיר שאינם מסוגלים לשלם: ניתוק משפחתי ונידוי קהילתי.
תמונה כללית
איל זקצילום: מולי נעים
טיעון נוסף בעניין זה עולה מתוך ההסכמה הקיימת בדבר הסכנות הטמונות בטיפולי ההמרה. ההנחה שמפאת סכנות אלו עלינו להגן על קטינים אך לא על בוגרים, איננה עומדת בפני מבחן ההיגיון (לפחות לא שלי).
במה בעצם שונה המצב אצל אדם החולה, למשל, באנורקסיה ומרעיב עצמו למוות? או אפילו אדם שנוהג ברכבו במהירות של 180 קמ"ש? מדוע במקרה זה אנו מפעילים את אחריותנו החברתית והמצפון המוסרי שלנו, ומבקשים לשמור על בריאותו עד כדי אשפוז או מאסר (בהתאמה), ואילו לאדם שמרעיב עצמו מייצרו המיני ופונה לטיפולים שעלולים לסכן את בריאותו, אנחנו מתייחסים בשוויון נפש? מדוע במקרה זה אנחנו מקדשים את זכותו לבחור בדרך שקרוב לוודאי תפגע בבריאותו וברווחתו הנפשית, ונובעת לרוב מחוסר ידע או מלחצים חברתיים ואמוניים, בעוד שבמקרה הראשון אנו ממהרים להגביל את זכות הבחירה והחופש של האדם, ומתגייסים במהרה לשמור על בריאותו? (האנלוגיה בדוגמה איננה בין המחלה לבין הנטייה המינית).

הנזקים הסמויים של טיפולי ההמרה

לפני כחודש הוקרן הסרט בהקרנת בכורה בסינמטק. בסוף הסרט התקיים דיון עם יוצריו ועם חלק ממשתתפיו. במהלכו עלה לבמה אחד ממטופלי ההמרה האנונימיים המופיעים בסרט, תוך שהוא מבקש להישאר בעילום שם. מישהו מהקהל שאל אותו מהי התועלת שהוא מצפה לה מההשתתפות רבת השנים בסדנה הקבוצתית לשינוי נטייתו המינית. הבחור ענה שהוא מתכוון לשאת בקרוב אישה ולהקים בית. הוא אף מצא לנכון להדגיש כי האישה מבחינתו איננה אמצעי להשגת מטרה, אלא שהוא יאהב אותה ככל אישה גם אם אינו נמשך אליה, ובכך לא תיפגע נשיותה.
כאן אנחנו מגיעים לנזקים הסמויים יותר מן העין של טיפולי ההמרה. נזקים אלה פוגעים באותן נשים הנישאות ללא ידיעתן או הבנתן לגברים הומואים, קולן נפקד מהדיון החשוב בנושא זה ולרוב כלל אינו נשמע. העדויות והממצאים שעולים מתוך המחקרים בנושא, מראים כי נשים רבות שנישאו ללא ידיעתן לגבר בעל נטייה חד-מינית, חוות שנים רבות של תסכול ואומללות, בשעה שהן אינן מבינות מדוע הגבר לא נמשך אליהן וכמעט ואינו מקיים עמן יחסי אישות.
תמונה כללית
עטיפת הספר
רובן מרגישות דחויות ולא נאהבות, ואינן מקבלות סיפוק לצרכיהן הרגשיים והמיניים. קשה במיוחד הוא מצבן של הנשים הדתיות והחרדיות, המחונכות שחלק מתפקידן ואחריותן הוא לגרום לגבר להימשך אליהן ובזכות זה תקוים המצווה הראשונה בתורה - פרו ורבו. ללא ההכרה בסיבות לקשייו של הגבר לקיים עמה יחסי אישות, חשה האישה כישלון. מצב זה גוזר עליה חיי תסכול, אומללות ודיכאון.
כאשר לאחר שנים רבות נחשפת (במקרה, או שלא), נטייתו החד-מינית של הגבר, הופכות תחושות אלו לכעס רב ולתחושת החמצה קשה על הניצול והשקר שבנישואים (יוצא מכלל זה מיעוט קטן של גברים המגדירים עצמם כהומואים, ומסוגלים לקיים יחסי אישות מספקים עם האישה בתדירות נורמטיבית יחסית). וכפי שכל מטפל משפחתי (אמיתי, לא מטפל המרה) יודע, כאשר יש מתח וקשיים בין ההורים - לרוב ייפגעו גם הילדים.

ערך תרפויטי

לב, החרדי המבוגר יותר בסרט, משתתף כבר שנים רבות בסדנה קבוצתית שמטרתה לעזור לו להחליש את משיכתו הרומנטית והמינית לגברים. הטכניקות הקוגניטיביות וההתנהגותניות המוצגות בסרט במסגרתה של סדנה זו, שחלקן אף נוגדות את דרכי הטיפול הפסיכולוגי המקצועי המקובל כיום, לא באמת מצליחות לשנות את נטייתו. הלחץ הקבוצתי והרצון להרגיש שייך אולי משפיעים קצת יותר, אך גם זה זמני בלבד.
אולם לב ממשיך להשתתף בסדנה הזאת, לא מפני שהוא מאמין כי נטייתו תחלוף - הוא כבר מספיק מבוגר ומנוסה בשביל לדעת שזה לא יקרה - אלא כיוון שלקבוצה יש ערך אחר, חשוב בפני עצמו: הקבוצה היא מקור התמיכה שלו. שנים רבות היה זה המקום היחיד שבו יכול היה לשתף ולהתחבר עם אנשים כמותו ולהרגיש שהוא לא בודד בעולם. למסגרת תמיכה זו ערך תרפויטי רב עבור אנשים אלה, החווים בושה ואשמה על היותם שונים וחריגים. אם רק היו סדנאות קבוצתיות אלה נטולות אג'נדה ויומרה לשנות את המשיכה המינית, היינו כולנו יכולים לברך "יישר כוח" על קיומן.
ד"ר איל זק הוא חוקר, מרצה ומטפל, בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה והמכללה האקדמית הדסה בירושלים. מחבר הספר "בין היצר ליוצר - נרטיבים של הומואים דתיים" (הוצאת רסלינג).
פורסם לראשונה: 17:05, 19.08.21
לכתבה זו 4 תגובות
הוספת תגובה
4

תגובות

close-fullscreen-comment
הוספת תגובה
3.

מי שמך למנוע מאדם טיפול שלדעתו הוא זקוק לו? ההשוואה לאנורקסיה או לנהיגה מסוכנת היא השוואה מופרכת. הממסד יימנע מאדם בוגר את חופש הבחירה בדברים שנוגעים לו עצמו רק במקרים קיצוניים ביותר. השואה קרובה יותר (לדעתי) היא לאגם ההולך לסדנה לשליטה על כעסים או לאדם ההולך לקבוצת דיאטה. אדם רשאי ללכת לשרלטנים למיניהם ולשלם להם (ובלבד שישלמו מיסים). לא ברור לי מאיפה בא הרצון הזה להחליט על אחרים מה טוב להם ומה לא. התשוקה לדיקטטורה...

2.

הצגה חד צדדית של המציאות. כי יש לא מעט מטפלים שכן תומכים בטיפול שונים. ובעיקר- העולם הכאילו ליברלי כופה את דעתו על כל מי שלא מתיישר איתו. לקחת לאנשים את הזכות להיות מה שהם רוצים, גם אם לפי דעתך זה לא ראוי ולא נכון. וזאת שיא החוצפה של העולם הכאילו ליברלי. הוא ליברלי לעצמו. בלבד. אין לי מושג מה נכון והאם טיפולים אלו עוזרים. אבל דווקא בשם הליברליות, זכותו של כל אדם לעבור את המסע שהוא עובר כפי שהוא רואה זאת לנכון. ומי אתה שתקבע לו שרק לפי איך שאתה חושב הוא צריך לחיות את חייו. הזוי.

comment-2-comment

אין כאן עניין של ליבראליות אלא של הכחשת המציאות. אם כל הממסד הרפואי והפסיכולוגי בארץ ובעולם אוסר על טיפולים אלה, מדובר במקצועיות ולא בבחירה ערכית. אז אם אין לך מושג מה נכון או לא, כדאי שתקשיב לדברי חכמים ממך ולא תפלוט שטויות.

1.

לכל התגובות
0
מצב לילה
מצב לילה