ניצוץ מסוג אחר: תיעדה תאומות במשך שש שנים - והפכה את הצילומים לתערוכה
הצלמת שגית פרידמן-הלל תמיד הייתה מהופנטת מתאומות זהות, ואף חלמה להיות חצי מצמד כזה. לבסוף, היא מצאה דרך מקורית אחרת לממש את סקרנותה: תערוכת צילומים בשם "כפולה", שעוקבת אחר תהליך ההתבגרות של זוגות תאומות. "מעבר לקשר החזק יש בזה גם קושי ומורכבות", היא מספרת, "שתי ישויות שנולדות לתוך מעטפת זהה, שלפעמים מוחקת את הזהות. זו אישיות שונה שנכפית עליה זהות אחידה"
| פורסם:03/03/2021
זוגות זוגות של ילדות תאומות זהות הלבושות בבגדים זהים, עומדות בחללים ריקים, מישירות מבט אל המצלמה. אלה הדימויים של 15 מהעבודות שמוצגות ב"כפולה", תערוכת היחיד הראשונה של הצלמת שגית פרידמן-הלל שתיפתח השבוע (4 במרץ) במוזיאון פתח תקווה לאמנות (אוצרת: רעות פרסטר). את הסדרה מצלמת פרידמן-הלל כבר כשש שנים, במהלכן היא חוזרת שוב אל אותן זוגות של תאומות זהות ועוקבת אחר תהליך ההתבגרות שלהן. אבל זה לא הרובד היחיד שקיים בסדרה. באמצעות הצילומים, היא עוסקת בכמה נושאים נוספים שמלווים אותה לכל אורך דרכה האמנותית - הווה ועבר, זהות וטשטוש זהות, ניכור, זרות ועוד.
פרידמן-הלל (51) החלה לצלם באופן מקצועי בשלב מאוחר יחסית בחיים, סביב גיל 40. "אני מצלמת כל החיים", היא מספרת. "אבל כשהשתחררתי מהצבא והתלבטתי אם ללכת ללמוד צילום בבצלאל, נורא נבהלתי. פחדתי שלא אהיה מספיק טובה בעיני עצמי. אז המשכתי למסלול אחר - למדתי תולדות האמנות וגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית, ואז עשיתי תואר שני בתכנון ערים בטכניון. תוך כדי גם התחתנתי וילדתי שלושה ילדים, ורק סביב גיל 40 העזתי להגיד לעצמי שמה שאני הכי רוצה לעשות בחיים הוא לצלם". ב-11 השנים שחלפו מאז עובדת פרידמן-הלל בפורמט של סדרות, בכל אחת מהן היא משקיעה תקופות ארוכות. "אני תמיד מתכננת את הסדרה הבאה בראש כמה שנים לפני שאני מתחילה לבצע אותה בפועל", היא מספרת. "את הסדרה 'כפולה' אומנם התחלתי לצלם ב-2015, אבל היא הייתה קיימת בחלום, ברעיון, כבר כמה שנים קודם".
למה דווקא תאומות זהות?
"התופעה הזו מרתקת אותי כבר שנים. זו תופעה יוצאת דופן, לא שגרתית, מהפנטת. זה אומנם מעין אנומליה של הטבע, הרפואה מתייחסת לזה כ'פגם' - אבל זהו פגם מופלא. אני לא תאומה בעצמי ואין לי ילדים תאומים, אבל היחידה ההרמונית ההרמטית הזו תמיד ריתקה אותי. זה הקשר הכי חזק ועמוק שקיים בין שני בני אנוש. אולי היה בי תמיד איזה רצון לקשר כזה, סימביוטי, אפילו בילדות - יכול להיות שבעצם הייתי רוצה שתהיה דמות שתבין אותי ללא מילים. אבל מעבר לקשר החזק יש בדבר הזה גם קושי ומורכבות - שתי ישויות שנולדות לתוך מעטפת זהה, שמוחקת את הזהות לפעמים. זו אישיות שונה שנכפית עליה זהות אחידה, שהחברה לא פעם מתייחסת אליה כאל מקשה אחת.
"באמצעות הצילומים שלי אני שואלת מה זה עושה להן. זה בא לידי ביטוי גם בתהליך הצילומי עצמו: אני מצלמת תמיד על פוקוס יחידני, ותמיד אצטרך לבחור מישהי מביניהן לשים עליה את הפוקוס. אני כמובן לא מסגירה את זה וגם התמונה לא תסגיר אבל זה מעורר בי מחשבה, שאם אני כצלמת צריכה להתמודד עם הקושי הזה - מה זה אומר על ההתמודדויות של התאומות הללו עם האנשים סביבן ועם החברה במשך כל החיים שלהן? לכן, אני תמיד מחפשת את השונות בתוך הדימיון שלהן. למרות שאני מלבישה אותן בבגדים זהים, אני מסתכלת על הפיזור של תווי הפנים, הגובה, מבנה הגוף שיכול להיות שונה קצת. אפילו יותר מזה מעניינת אותי השונות שמתבטאת באישיות שלהן - בהבעה השונה, בדרך שהן מחזיקות את הגוף. דווקא העובדה שאני מלבישה אותן בלבוש זהה, שמהדהד סוג של שכפול ומדגיש את היעדר האינדיבידואל, היא זו שעוזרת לי להבחין באישיות האחרת של כל אחת מהן".
אגב, למה לא תאומים זכרים זהים?
"יש צלמים שמצלמים את עצמם ויש צלמים שמצלמים אחרים, אבל לדעתי כל עבודת אמנות היא גם פורטרט עצמי. כנראה שיש משהו שמעורר בי הזדהות או מהדהד לילדות שלי. אני בוחרת בסדרה הזו ילדות שהן בנות זמננו אבל מלבישה אותן כאילו הן חיו לפני המון שנים, בבגדים שנראים כאילו לקוחים מתקופת ראשית ההתיישבות. אני גם מעמידה אותן בחללים בני עשרות שנים ובכך אני יוצרת איזה קיפאון בזמן, אני עוצרת אותו בצורה בה הצופה אולי צריך לשאול את עצמו מתי התמונה צולמה. גם בסדרות אחרות שלי אני אוהבת לנוע בין כמה שכבות בזמן, לייצר הכלאה בין עבר להווה. אולי בגלל שאלה עולמות שאני מרגישה שאני מסתובבת בהם קצת בתחושה של זרות. יש לי איזה געגוע נוסטלגי לעולם שבכלל לא חייתי בו. אני נולדתי ב-1969, לא חייתי בשנות ה-50 או בתקופה הזו של ראשית ההתיישבות, אבל את הבגדים לתאומות - שאת חלקם אני מלקטת ואת השאר תופרת בעצמי - אני רוצה שיזהו ככאלה שלקוחים מהתקופה הזו".
הלוקיישנים בהם מצלמת פרידמן-הלל את זוגות התאומות הוא רובד חשוב ביצירה, לא פחות מהדמויות המצולמות בעבודות. "התאומות מצולמות כולן במבנים מוסדיים היסטוריים, ברובם על סף היעלמות או שיפוץ או הריסה. לפעמים אני מצלמת במקום ורוצה לחזור אליו כעבור שנה, ואז מבינה שהדחפורים כבר השיגו אותי. גם זה חלק מהדחף שיש לי לשמר את העבר. הבחירה שלי היא למקם את התאומות בדרך כלל במבנים ששימשו כ'בתי גידול' לילדים – בתי ילדים בקיבוצים, פנימיות, כפרי נוער, מקומות שגדלו בהם בצורה שהיא שונה מבית 'רגיל', בעצם בלי הורים בתמונה. בצורה הזו אני עוסקת גם בנושא של בית, במהות הבית עבורי. לפעמים המבנים ההיסטוריים משמשים כרקע ולפעמים המבנה הופך להיות הדיוקן עצמו. כך, למשל, בשלוש עבודות שמוצגות בתערוכה שאין בהם דמויות של תאומות, אלא צילומים של חלל של בית היתומות הישן בירושלים אליו נסעתי יחד עם אישה שגדלה כיתומה במקום".
איך את מאתרת את המצולמות?
"בהתחלה זה היה מפה לאוזן. אני יכולה למצוא אותן בכל מקום וכבר מצאתי זוגות של תאומות בהמון מקומות – ברחוב, ברכבת, בשירותים של מוזיאון העיצוב בחולון, בתא הלבשה בחנות בגדים. בשלב מאוחר יותר כבר פרסמתי בכמה קבוצות של תאומות זהות בפייסבוק. אני תמיד עושה פגישת הכנה לפני הצילומים, לרוב בבית שלהן, אני משוחחת איתן, פוגשת את ההורים, בודקת את הכימיה בינינו. ואז המפגש על הסט הוא כבר המפגש השני והן מרגישות יותר בנוח".
את מחפשת סוג מסוים של מראה? של אישיות?
"אני מחפשת כאלה שיהיה לי מעניין לעקוב אחריהן ולחזור אליהן שוב ושוב. בתערוכה בפתח תקווה אמנם מוצגים צילומים של 15 זוגות שונים של תאומות, אבל בסדרה הזו אני חוזרת אל אותן זוגות שוב ושוב ועוקבת אחרי ההתבגרות שלהן. אני מחפשת ילדות שיש להן איכויות על-זמניות, שיחד איתן אני בוראת איזה עולם חדש".
למה הבחירה בילדות ובנות נוער ולא בתאומות בוגרות?
"אני מרגישה שלצלם ילדים ובני נוער זה קצת כמו לקרוא בספר פתוח. יש צניעות מסוימת שעוד נראית לעין. עם השנים אנחנו עוטים על עצמנו המון מסכות, מגננות, ובגיל הזה יש עוד משהו שמאפשר לראות את האישיות שיוצאת החוצה, הן לא מסתירות אותה. יש תאומות שהתחלתי לצלם כבר בגיל חמש אבל את הרוב התחלתי בגיל קצת מבוגר יותר, וכבר אחרי שנה אפשר לראות את השינוי, שהן כבר לא מה שהן היו קודם".
היו לך מקרים שגילית בהם דברים מפתיעים על הקשר בין התאומות?
"זה תמיד מעניין להתבונן בהן. רובן מאוד מחוברות. אני אומנם עוסקת בצילום מבוים אבל הוא מבוים רק באופן חלקי: אני מביאה את התאומות למקום ואני מלבישה אותן ואני אומרת להן לעמוד מולי, אבל בזה זה נגמר. אני לא אומרת להן מה לעשות עם הגוף, וזה המקום בו אני מתחילה לחפש את האישיות של כל אחת מהן וגם את הקשרים ביניהן. יש זוגות שמחזיקות ידיים או נאחזות אחת בשנייה, בלי שאגיד להן לעשות את זה. יש כאלה שמאוד בולטת התחרות ביניהן".
אולי בגלל האסוציאציה לסצנת התאומות המפורסמת ב"ניצוץ" של קובריק, נראה כאילו יש בהן לפעמים גם משהו מטריד. זה מכוון?
"אני מעלה בעבודות תהיות על הבעיות הרגשיות והחברתיות של המקומות שבהם הן מצולמות. מצד אחד, יש בהם נוסטלגיה, ומצד שני, אלה מקומות שעבור הילדים ששהו שם היטשטש ה'אני'. פעם הסתכלנו למשל על המגורים בבית הילדים בקיבוץ כעל משהו אידיאלי. היום ההתייחסות לזה היא ביקורתית. יש נוסטלגיה אבל יש גם ביקורת, בגלל זה למשל אני לא מצלמת אותן קופצות או שמחות. יש פגיעות רבה בעניין הזה שאתה רק אחד מיני רבים".
את ממשיכה בצילום הסדרה גם במקביל לתערוכה?
"כן. אני צלמת סדרתית", היא צוחקת. "אני מתחילה סדרות אבל מעולם עוד לא סיימתי אחת. מבחינתי הסדרה הזו יכולה להימשך עוד ועוד, ואני חושבת שעם הזמן גם יהיו לה משמעויות רבות יותר כי יראו איך הילדות האלה גדלות. מה שיש לי כרגע עוד לא מספיק כדי להראות תמונה מייצגת של התבגרות".
