בדרכי הביתה אחרי ניצחון מכבי ת"א על אולימפיאקוס ביום חמישי, נשארו איתי בראש שני אנשים יקרים: "מר כדורסל" יהושע רוזין ורלף קליין ז"ל, שתי אגדות בחייהם שנשארו כאלה גם אחרי מותם. קרובי משפחותיהם היו אורחי הכבוד בטקס הכנסתם להיכל המכבים, וההרגשה הייתה כמו עוד פגישה עם השניים. האמת היא שהם היו צריכים לזכות לטקס הזה כבר מזמן.
במהלך עבודתי העיתונאית היו לי הרבה שעות עם שניהם. על רוזין נאמר כי אם לא היה קיים היה צריך להמציאו, ורלף היה מאמן כמעט יחיד במקומותינו, שתמיד הצליח לשכנע שחקנים כי במשחק הקרוב ינצחו יריבה שעולה עליהם בכמה רמות. הוא שילב בדבריו הרבה פסיכולוגיה, אבל מעבר לכך באמת היה חדור אמונה כי ניתן לנצח כל נבחרת או קבוצה. כך הוביל את כדורסלני מכבי ת"א ב־1977 לניצחון על צסק"א מוסקבה, וכך קרה גם שנתיים לאחר מכן באליפות אירופה בניצחון על אלופת העולם יוגוסלביה. וכשזה היה מצליח, הוא היה אומר בשקט האופייני לו: "אמרתי לכם שזה מה שיהיה".
1 צפייה בגלריה
מאמן שתמיד הצליח לשכנע שחקנים כי במשחק הקרוב ינצחו יריבה שעולה עליהם בכמה רמות. קליין
(צילום: ראובן שוורץ)
יהושע היה יכול להרצות לך במשך שעות על כדורסל, ולא ניתן היה לעצור אותו. ב־1970 עברתי איתו שבועיים באליפות העולם, רק שנינו. כמויות כדורסל כמו שספגתי ממנו במשך השבועיים האלה לא קיבלתי בחיי. הוא מילא בכל משחק מחברת עם הערות וניתוח לעומק, כאילו היה הסקאוט של אחת הנבחרות – ובעצם רק שימש כצופה מהצד.
השניים, להם חלק גדול בכך שמכבי ת"א הפכה עם השנים לאימפריה, היו שונים האחד מרעהו – אבל מלאי הערכה זה כלפי זה. יהושע ורלף קיבלו הצעות לאמן בגרמניה, אף רוזין סירב לאמן שם את הנבחרת ורלף הלך על זה. הוא אימן אותה באולימפיאדת לוס־אנג'לס 1984, והצהיר: "למעמד כזה אינך יכול להגיע כמאמן נבחרת ישראל"; רלף אהב לחיות, לאכול טוב, ללבוש סוודרים מהודרים ולא לחסוך על פינוקים. יהושע היה רחוק מזה. הכדורסל היה הבילוי העיקרי שלו, ובזמן הפנוי היה משחק ברידג' בחברת יצחק כספי, מראשי המועדון ומרכז מכבי; יהושע היה איש עקרונות שאהב להתווכח, כולל עם המנהל המיתולוגי שמואל מחרובסקי.
באותה נסיעה לאליפות העולם בלובליאנה משרד נסיעות בת"א סידר לנו טיסה לבלגרד עם קונקשן באתונה, ומשם היינו אמורים להמשיך בטיסה לסראייבו. בבלגרד צחקו עלינו ואמרו: "השדה סגור כבר כמה חודשים, הוא בשיפוצים" – אבל יהושע התעקש מול הפקידה בדלפק ואמר לה: "זה לא מעניין אותי, אני רוצה לטוס". שעה של ויכוחים, וכמעט הפסדנו את רכבת הלילה. אחר כך הוא עוד הוריד את טל ברודי, ששיחק בנבחרת ארה"ב, ללובי המלון בארבע לפנות בוקר כי ליהושע לא אומרים לא.
כאשר כל התמונות הללו עלו אחרי הניצחון על אולימפיאקוס, המשחק עצמו כבר התגמד. אין כמו נוסטלגיה והיסטוריה, אין ולא יהיו מאמנים כמו השניים האלה.
