צילום: אלבום פרטי
צילום: אלבום פרטי

"יש לנו שבע שניות להכניס 16 ילדים לממ"ד"

משפחת מינץ מקיבוץ סעד שבלב עוטף עזה היא משפחה לא שגרתית: נוסף לארבעת ילדיהם הביולוגיים משמשים ההורים מוריה ואלקנה כמשפחתון לעוד 12 ילדים שהגיעו מרקע קשה. "אנחנו חיים תחת איום יומיומי של טילים, בומים ויירוטים", הם אומרים, אבל לא נותנים לזה לרגע להרוס להם את שמחת החיים

איריס ליפשיץ-קליגר | פורסם:20/05/2021
המצב המתוח באזור עוטף עזה הוא שגרת היומיום של משפחות רבות, ולא רק בימי מבצע "שומר החומות". הפחד התמידי ללכת להתקלח, שלא לדבר על לישון בלילה, הוא נחלתם של הורים וילדים רבים שחווים מטחי טילים בתדירויות גבוהות, ולמעשה סובלים את המצב ההזוי הזה כבר 20 שנה.
משפחת מינץ, המתגוררת בקיבוץ סעד, היא לא עוד משפחה רגילה שחיה בעוטף עזה תחת מתקפות טילים שבאות והולכות. זו משפחה מיוחדת במינה שמורכבת מזוג הורים - מוריה (29) ואלקנה (32), ארבעת ילדיהם הביולוגיים - שקד בת השש וחצי, שחר בן החמש, איתן בן שנתיים וחצי ומעיין בן שמונה חודשים.
בנוסף לתא הגרעיני שהקימו במהלך שבע וחצי שנות נישואיהם משמשים בני הזוג מינץ כ"אמא ואבא" לכל דבר, שנותנים קורת גג על כל המשתמע מכך, לעוד 12 ילדים מכיתה ה' ועד תיכון.
מדובר בילדים שמגיעים מבתים שנהוג לכנות "הרוסים", בתים בהם המשפחה הגרעינית לא יכולה לגדל אותם. זה יכול לנבוע מבעיית התמכרות לסמים או אלכוהול בקרב אחד ההורים, הורה שנמצא בכלא, ורשימת הנסיבות עוד ארוכה. ויש גם משפחות שבהן מתוך בחירה והחלטה שלמה החליטו ההורים או ההורה במשפחות חד־הוריות כי לאור הנסיבות לא יוכלו לגדל את ילדם והם מאפשרים לו חיים טובים יותר באחד מה"משפחתונים", מסגרות של משפחות ברחבי הארץ שמשמשות לילדים שלהם בית לכל דבר, כאשר הילד מגיע לחופשות בסופי שבוע ובחגים.
"מדי שנה נמצאים כ-800 ילדים בגילי 18-6 ב'משפחתונים', מודל חינוכי־משפחתי ייחודי", אומר משה דולב, מנכ"ל עמותת מל"י (המפעל להכשרת ילדי ישראל). "בראש כל משפחתון עומד זוג הורים, המתגוררים עם 12 ילדים. במיוחד עכשיו צוות העמותה והורי הבית במשפחתונים עסוקים במיגון ושמירה על הילדים ובני הנוער, ובעיקר בסיוע נפשי וליווי כל ילד וילד".

כולם ישנים בממ"ד

ואכן, בימים אלה משפחת מינץ על כל ילדיה מתמודדת עם זמנים משוגעים במיוחד, שהם בעצם הרחבה של המציאות הרגילה בעוטף. על כך מספרת מוריה: "מהרגע שנשמעת אצלנו בסעד אזעקת צבע אדום יש לנו בדיוק שבע שניות להיכנס למתחם מוגן. זה אומר שניות בודדות להכניס 16 ילדים לממ"ד, ואנחנו כולנו מתורגלים במשימה הזו. המציאות בעוטף היא שלימדה את הילדים שלנו ואת אלה שגרים איתנו. הבית שלנו בנוי במפלסים, כך שיש לנו שלושה ממ"דים בסך הכל. כל אחד מהילדים יודע לאיזה ממ"ד הוא צריך להגיע באזעקה".
קראו עוד:
מאז החל מבצע "שומר החומות" משתדלים בני המשפחה להימצא רוב הזמן בקרבת ממ"ד. "בלילה ברור שכולנו ישנים בממ"דים", ממשיכה מוריה לתאר את השגרה הלא שגרתית הזו. "יש נוהל שינה. ממ"ד אחד מיועד ללינה לבנים במשפחה, ממ"ד שני ללינה לבנות, ולממ"ד השלישי אני ובעלי נכנסים עם הקטנים. זה כמובן בתיאוריה. כשתופס אותנו גל של מטחים באפס זמן התארגנות כל ילד רץ לממ"ד שהכי קרוב אליו באותו רגע.
"כן, זה צפוף, שישה מזרנים על הרצפה בממ"ד ולכל אחד יש חצי מזרן לשים ראש, אבל זו המציאות שבה אנו חיים. למרבה העצב אפשר לומר שאנחנו כל כך מתורגלים למצב הזה שאנחנו כבר חיים את זה כחלק משגרת החיים שלנו בעוטף".
צילום: אפי שריר"רצינו לעשות משהו למען העולם" (צילום: אפי שריר)
נוסף לשגרת הטילים, בשנה וקצת האחרונה התמודדה משפחת מינץ עם עוד שגרה הזויה, באדיבות מגפת הקורונה. "כל ילד פה לומד בבית ספר אחר, ועד שהוציאו את כולם ללמידה בזום חווינו אינספור סבבי בידוד בבית שלנו. זה היה בלתי נמנע עד שרובנו נדבקנו. אחד הדביק את השני, למעט ארבעה ילדים מכל החמולה שלנו שלא נדבקו. שניים מהם כבר בגיל שיכלו לקבל חיסון והתחסנו.
"הקורונה אילפה אותנו. אחרי שסיימנו בידודים, חלינו והחלמנו, ברוך השם, הסלון שלנו במפלס התחתון של הבית היה נראה כמו בית ספר לכל דבר. כל ילד למד במחשב בזום מול מערכת השעות והמורים שלו. זה היה מטורף. שלא לדבר על המבצע של השגת מחשבים לכל ילד וילדה, כי אי אפשר היה ללמוד אחרת. ובנוסף גם בקורונה אני מזכירה שהיו טפטופי טילים מעזה. אנחנו בעוטף חיים מציאות שונה מרוב חלקי הארץ כבר 20 שנה".

רקטה משביתת שמחות

משפחת מינץ הגיעה לקיבוץ סעד לפני ארבע שנים מגוש עציון. "לא ידענו באמת מה מחכה לנו. למרות ששמענו והכינו אותנו לפני", אומרת מוריה. "עד שאתה לא חי את זה ונושם את אורח החיים הזה אתה לא באמת מבין מה זה לחיות תחת איום יומיומי של מתקפות טילים, בומים, אינסוף יירוטים של כיפת ברזל, וגם הרבה תפילות בכל לב של ילד, קטן או גדול, שחלילה לא תיפול על הבית שלנו איזו רקטה ותשבית שמחות".
מאיפה מגיע הרצון להיות משפחתון לעוד 12 ילדים?
מוריה: "גם בי וגם באלקנה קינן כל הזמן הרצון לעשות משהו למען מישהו אחר, דווקא בגיל צעיר, כל עוד אנחנו יכולים ובתחילת דרכנו. להגשים ולממש מעשה שימלא אותו ואותי בסיפוק עצום. חיפשנו כל מיני כיוונים של התנדבות והצטרפות לגופים שונים שנותנים סיוע במסגרות שונות. עד שיום אחד נתקלנו במודעה של המפעל להכשרת ילדי ישראל, שבה חיפשו זוג שיצטרף למשפחתון בקיבוץ סעד.
"המודעה הזו ישר תפסה אותנו. הרגשנו מין תחושה כזו בבטן שזה הדבר שהכי מתאים לנו וזה מה שאנחנו רוצים לעשות. כבר היו לנו שני ילדים משלנו, שקד ושחר, אני הייתי בדיוק בסיום הלימודים שלי. גרנו אז בגוש עציון. אני זוכרת שהשיח בינינו היה: אז מה היעד הבא שלנו? לאן ממשיכים מכאן? אצל שנינו קינן הרצון לעשות משהו למען העולם.
"המודעה הזו הציתה אצלנו את הניצוץ שזה מה שאנחנו רוצים לעשות. שמענו על זה ממכרים מסביב, אבל לא ממש הבנו במה זה כרוך ומה המשמעות. זה מסע, וצריך להיות מודעים לקראת מה הולכים בשינוי הזה שעשינו בחיים שלנו ושל הילדים שלנו. והכי חשוב לי לומר במאמר מוסגר, שחשוב כל כך שבני זוג שמחליטים על מהלך כזה יעשו אותו מתוך חשיבה עמוקה ושלמה עם עצמם".
איך זה בעצם עובד?
"לא מדובר כאן באימוץ ילדים. זה ממש לא זה. הילדים חיים איתנו לכל דבר, אנחנו דואגים להם להכל - לימודים, אוכל, לבוש, חוגים, סיוע בשיעורי בית ובמבחנים, ובעיקר קשובים להם ונותנים להם משענת תומכת. ככה עד גיל 18. אין הפרדה בין הילדים לבין המשפחה הגרעינית שלהם. הם יוצאים לחופשות בסופי שבוע ובחגים.
"אנחנו אף מעודדים לשמור על קשר בריא עם בני המשפחה בתא המשפחתי של כל אחד והסיפור שלו, לצד המורכבות שיש בכל מקרה לגופו. אלקנה ואני פיתחנו קשרים אישיים עם ההורים של הילדים כי חשוב לנו שהם ישמעו על הילדים שלהם מידע שחשוב לכל הורה לדעת על הילד שלו, איך הוא למשל מתקדם בלימודים.
"הטלפונים שלי ושל בעלי לא נחים לרגע. בכל ירי טילים, בכל פעם שמופיעה על המסך הודעה של פיקוד העורף ברור שההורים של כל ילד דואגים ויוצרים איתנו קשר לשמוע מה קורה, אם הספקנו להגיע לממ"ד ולנסות לשכנע אותנו שאולי כדאי לקחת את הילדים למקום שקט יותר בארץ בימים מסוכנים שכאלה. זו המציאות שאנחנו חיים עם הילדים, ועם הזמן זה חלק מהשגרה של כולנו. הם כמובן בקשר טלפוני עם המשפחות שלהם אחרי כל טיל שמשוגר לכאן. מרגיעים וחוזרים לסבב לינה בממ"ד לילה אחר לילה.
"אנחנו כל הזמן מסבירים לילדים שאנחנו לא אמא ואבא שלהם – כי יש להם אמא ואבא משלהם. אנחנו גם לא מסכימים שיקראו לנו אמא ואבא, כדי לשמור על כבודם של ההורים הביולוגיים. לעומת זאת, אם תשאלי את הילדים שלי כמה אחים יש להם, מובן שהם מונים בלי להתבלבל את כל הילדים שחיים איתנו באותו בית כבר הרבה זמן".
"זו המציאות שאנחנו חיים עם הילדים, ועם הזמן זה חלק מהשגרה של כולנו"
אלקנה מוסיף: "אנחנו כמובן בקשר רצוף עם ההורים של כל ילד. כמו בימים האחרונים בימי הלוחמה בדרום ובעוטף - כל החלטה שקיבלנו יידענו את ההורים. שיתפנו במקרים בהם יש התעוררות של חרדה בקרב חלק מהילדים. אגב, תשעה מהילדים שאנחנו משמשים להם בית לכל דבר למעשה הם אלו שאימצו אותי ואת מוריה ואת הילדים שלנו. כי הם חיים במשפחתון בסעד כבר תשע שנים. אנחנו החלפנו את ההורים של הבית שהיו כאן בתפקיד לפני הגעתנו".

אזעקות בכל מקום

לאחר מספר ימי לחימה אינטנסיביים עברו בני משפחת מינץ למנוחה אצל ההורים של אלקנה, במושב קשת שברמת הגולן. אלקנה: "קיבלנו החלטה שצריך קצת להתרענן ולעבור עם כל הילדים למקום רגוע. להחליף את הרעש מחריש האוזניים של הבומים, הפיצוצים והאזעקות סביב השעון. בשיתוף פעולה מלא עם ההורים לקחנו את רובם, למעט ילד אחד שנשאר בסעד ללמוד לבגרות במתמטיקה".
אלא שבצפון גילו בני המשפחה כי שקט הוא משאב נדיר בימים אלה. "הדבר האחרון שחזינו הוא שגם ברמת הגולן תתחמם הגזרה", אומרת מוריה. "גם כאן היו אזעקות, ומצאנו את עצמנו שוב בשיח עם כל הילדים, מסבירים להם שצריך להיערך גם כאן ללכת למקלט או למרחב מוגן במידה שיישמעו אזעקות. אני לא אשכח את הפנים של הילדים. הם בהו בי כאילו לא מאמינים למה שאני אומרת להם. הרי מבחינתם ברחנו קצת מהבלגן שיש אצלנו בעוטף.
"ויש עוד משהו שלא לקחנו בחשבון: לילדים שחיים תחת מתקפת טילים כל כך הרבה שנים, המעבר הדרסטי למקום שאינו תחת צלילי הבומים והאזעקות מהווה עניין קצת מורכב. מרעש לשקט. זה גם לא לגמרי הפתרון. ברור לנו שנכון היה לאוורר אותם, אבל בראש של כל ילד זה לחזור לפינה שלו, לחברים שלו, לביקור אצל ההורים הביולוגיים, לשגרה שהם מכירים - גם אם היא שגרה של מטחי טילים, צבע אדום בלתי פוסק ולילות לבנים בממ"ד".
"ברור לנו שנכון היה לאוורר אותם, אבל בראש של כל ילד זה לחזור לפינה שלו ולחברים שלו"
אגב, כדי לקפוץ להתאוורר בצפון נדרשו אלקנה ומוריה ללא מעט לוגיסטיקה. מוריה: "אנחנו חייבים לקבל את אישור משרד החינוך למהלך כזה לפני שאנחנו אומרים לילדים לארוז את הבגדים לכמה ימים ולעלות למיניבוס שייקח את כולנו צפונה.
"הילדים חוו גם אכזבה בנושא הזה. היה אישור בהתחלה, ואז המצב החמיר, אז ביטלו לנו את האישור מתוך אחריות מלאה על נסיעה עם ילדים תחת מטחי אש. הילדים כמובן התאכזבו. עשינו חזור הביתה. בהמשך קיבלנו אישור והגענו להורים של אלקנה בקשת, העברנו כאן את חג השבועות, אבל עכשיו כבר מתארגנים לקראת חזרה. אולי בדרך חזור נתארח בעוד אחד הכפרים של המפעל באזור עפולה, ומשם חזרה לבית שלנו בסעד" .
איך זוג צעיר מתמודד עם בני נוער בגיל ההתבגרות, על כל המורכבות שבכך, כולל החרדות שמייצרים החיים בעוטף?
מוריה: "נכון, לא קיבלנו מדריך איך עושים את זה. ויש לנו ברוך השם מנעד גילאים של ילדים במשפחתון שלנו, כולל גילי תיכון. זה מאתגר. לומדים כל יום שאנחנו גם עושים לא מעט טעויות שלא בכוונה. זה רק מחשל. כשהילדים מגיעים בתחילת דרכם יש התמרמרות על החיים שלהם. לא קל לילד לעזוב את משפחתו בצל מציאות שלא השאירה לו הרבה אפשרויות והרווחה התערבה לטובת חיים טובים יותר. ואז יום אחד בתהליך ההתבגרות שלו אנחנו ממש יכולים להרגיש את זה קורה, פתאום הוא קולט שהוא לגמרי כאן איתנו מתוך בחירה שלו. וזה מרגש כל פעם מחדש עד דמעות. זה מציף אותנו באושר וסיפוק מעצים שאין כדוגמתו.
"אני ממליצה למי שחושבים על רצון לנתינה לחברה למען האחר להיות הורים במשפחתון במפעל כזה מבורך. זה הרבה מעבר למצווה. כולם יוצאים כאן מורווחים. גיליתי את זה בהיריון שלי עם איתן, שהיה ביחד עם כל הילדים במשפחתון. ההתרגשות בבית שלנו הייתה עצומה מבחינתם. הם חוו היריון ולידה של אח קטן לכל דבר. כנ"ל עם ההיריון והלידה של בן הזקונים שלנו, מעיין. הוא מתפנק על כל החמולה המשפחתית שיש לנו תחת קורת גג אחת וזה פשוט נפלא. אגב, אנחנו לא לבד במערכה. יש לנו בנות שירות בצוות שמסייעות, הן כמו האחיות הגדולות של כל הילדים בבית שלנו. ויש גם עובדת סוציאלית שמלווה את המשפחה המורחבת שלנו, בעיקר בימים של ירי מעזה על העוטף".
ומה קורה ביום שבו הילדים מגיעים לגיל 18?
"קיבוץ סעד עוטף את הילדים בצורה נפלאה. החל מלימודים בבתי הספר של הקיבוץ, השתלבות בקהילה של הקיבוץ. לכל ילד מוצמדת 'משפחה מאמצת' שמארחת אותו, וכל ילד בוגר בגיל 18 שעוזב את המשפחתון ומתגייס לצבא מקבל דירה בקיבוץ. כך שהילדים שלנו כולם לגמרי נשארים כאן בסעד גם אחרי גיל 18".
38

תגובות

close-fullscreen-comment
הוספת תגובה
38.

מרגש מאוד שמחתי לקרוא. עשה לי ממש טוב לדעת שחיים אנשים כאלה במדינה שלנו ♥️

37.

שירה ונגה האלופות, בנות השירות הלאומי של בת עמי במשפחתון בסעד, מצדיעים ומפרגנים על עשייה 24/7 בקורונה, באין ספור הבידודים, תחת איום הטילים במסירות אין קץ. אין ע ל י כ ם!! ולכל המתנדבים והמתנדבות שלנו שמחזיקים את עם ישראל חי וקיים, בזמנים לא זמנים בכל מקום בו צריכים אתכם!!

36.

35.

אשריכם השם יתברך יתן לכם כח

34.

מקסימים, תבורכו!

33.

יישר כח לכם השם יברך אתכם בכל מכל כל!!! מאד רוצים גם לפתוח כזה משפחתון אבל אני מקווה שיום אחד ב"ה אעלה על הבעיה הרפואית שלי, שלא מוצאת לה פתרון כבר 6 שנים ומונעת ממני לתפקד רגיל, ואוכל בעזרת השם לממש את החלום הזה שמסתובב לי בראש כבר כמעט עשור לפתוח משפחתון / אומנה לילדים הזקוקים לכך.

32.

31.

הנזק הנפשי בלתי הפיך. הדרום בשנים האחרונות הפך לא ראוי למגורים

30.

תבורכו!! נתינה מרגשת!! ממש לא מובן מאליו..

29.

28.

הייתי מעניק לכם פרס ישראל.

27.

26.

אשרי האיש והאישה . תבורכו משמיים

25.

24.

כל הכבוד מרגש

23.

ווואו....איזה אנשים צדיקים...שירבו כמותכם בישראל. לא הרבה אנשים מסוגלים להקריב מעצמם כל כך הרבה...

22.

21.

מהממים! מרגש כל כך!

20.

כל הכבוד

19.

ישר כל מוריה ואלקנה איזה לב ענק יש לכם עוצמה גדולה ונילהבת אין מילים איך כבשתם כל כך ושמחתם ילדים בלי קורת גג וככה אתם מחזקים אותם וגם הילדים שלכם אוהבים אותם וטיל אתם מושמעים אליהם בכל דבר שהם צריכים עזרה תמיד אתם באים אליהם בשמחה פשוט מהממים אתם אין דברים כאלו למרות שגם אתם גרים במקום לא פשוט שעש הרבה טילים וקסמין וכל הדברים מסביב אתם פשוט תותחין איך שאתם עוסרים ותומכים ורוצים שלכל ילד ויחד יהיה את כל הטוב שטפשר מגיעה לכם פרס יצטיינות על ככה שאתם עושים ודואגים ואבל הפרס הכי שדואגים לזה שאתם משקיעים וכל ילד וילד מעריך אותך ואת אלקנה ישר כח שנשן האוהבת

18.

17.

חיזקו והמשיכו בדרככם המופלאה. וכמו שאמרתם - מה שאתם עושים ומעניקים לעולם זה הרבה מעבר למצווה.

16.

איזה מדהימים אתם! כל הכבוד! הלוואי שגם אני יוכל לעשות דבר כזה גדול בעתיד! (בת 15:)

15.

14.

13.

איזה אנשים - תענוג! יישר כוח!!

12.

דוגמה ומופת. מאחלת שקט והרבה בריאות.

11.

10.

9.

שתדעו כולכם אושר וימים שקטים

8.

7.

יכולה שלא להסיר בפניהם את הכובע. יישר כוח!

6.

כל הכבוד!!

5.

4.

3.

2.

1.

אין כמוכם!!! אתם עושים זאת בצורה כל כך טבעית ופשוטה שנתינה לאחר היא חובה זכינו להכיר אנשים כמוכם!!!!

לכל התגובות
0