"אין מצב לספר להורים שלי, הם יהרגו אותי". את המשפט הזה אנחנו שומעות ושומעים לעיתים קרובות בקווי הסיוע שלנו לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. לאחרונה פנתה אלינו נועה, נערה בת 15 ממרכז הארץ, לאחר שיצאה עם חברות למסיבת יום הולדת של נער מהשכבה. היו שם חברים מהשכבה (וגם כמה חברים של חברים), ואלכוהול ובית ריק.
בשלב מסוים נועה מצאה עצמה לבד, עם נער מכיתה אחרת. היא זוכרת ששתתה אבל לא זוכרת בדיוק כמה, והיא לא זוכרת עד הסוף מה קרה, אבל בשלב מסוים היא הרגישה שהוא ממש חוצה את הגבול ואיכשהו הצליחה להתחמק ולחזור לחברות שלה. היא התקשרה אלינו כמה שבועות אחר כך, בעיקר כדי לדעת אם מה שקרה לה נחשב תקיפה מינית, ותהתה אם זה קרה לה בגלל שלא שמרה על עצמה מספיק.
3 צפייה בגלריה
פוחדים לספר להורים
פוחדים לספר להורים
פוחדים לספר להורים
(צילום: shutterstock)
נערות ונערים נמצאים בשלב התפתחותי של התנסות: הם מותחים את הגבולות, יוצאים ונכנסים מהם, בוחנים את האופן שבו הם מרגישים ואת תגובות הסביבה. הם יוצאים למסיבות, שותים אלכוהול או צורכים סמים אחרים, מדברים עם זרים אונליין ופנים אל פנים. הם לוקחים סיכונים בלי להתעכב יותר מדי על ההשלכות, מחפשים ריגושים, התלהבות, אהבות ראשונות ומושפעים מאוד מקבוצת השווים וממה שהחברים אומרים ועושים. זה הגיל להתנסויות חדשות, לבניית העצמי ולהשלמת תהליך ההתבגרות, ודווקא בגלל זה, בני ובנות הנוער חשופים גם לסכנות.
"העובדה שאנחנו מלמדים את ילדינו ממה להיזהר מסייעת להם להתרחק מסכנות, ובנוסף היא משרתת את החרדה שלנו מכך שמשהו רע יקרה להם"
כהורים, אנחנו מלמדים את הילדות והילדים שלנו מגיל מאוד צעיר להיזהר. אנחנו מלמדים אותם לא לרוץ לכביש, לא להיכנס למים עמוקים, לא לדבר עם זרים. עד שהם מגיעים לגיל ההתבגרות, רובם כבר מכירים היטב את הסכנות שבחוץ, יודעים ממה חשוב להיזהר ואיפה הם עלולים להיפגע. אבל כהורים אוהבים ודואגים, זה לא יעצור אותנו מלהזכיר להם לפני כל יציאה - שלא יעשו שטויות, שלא ישתו, שיתרחקו מצרות, שלא ילכו עם זרים, שלא יחזרו מאוחר מדי, שישמרו על עצמם. בכל זאת, הם הדבר היקר לנו מכל, ואנחנו תמיד מופתעים לגלות כמה מהר הם גדלים.
בתוך הדאגה והרצון שלנו לגונן על הילדים ולהציל אותם מפני הסכנות שבחוץ, יש משפט אחד שלפעמים אנחנו נוטים לשכוח, והוא אחד הדברים הכי חשובים שאנחנו יכולים לומר להם. המשפט הוא: "לא משנה מה קורה, אפשר לספר לי. אני כאן בשבילך".
קראו עוד:
כשניסינו להבין מנועה אם יש מבוגרים שהיא יכולה לפנות אליהם ומדוע היא חוששת לספר להורים, היא סיפרה שהוריה הזהירו אותה שלא לשתות, ושהיא מפחדת שיכעסו עליה ושיאשימו אותה במה שקרה. תחושות האשמה והבושה האופייניות כל כך לתקיפה מינית מנעו מנועה לפנות להורים שלה, למרות הקשר הטוב שבו הם נמצאים. בעזרת התיווך שלנו נועה הצליחה לספר להוריה על מה שקרה וזכתה לקבל מהם תמיכה מוחלטת שאפשרה לה להתחיל בתהליך ההחלמה.
3 צפייה בגלריה
חשוב להזכיר בכל הזדמנות שאתם שם עבורם
חשוב להזכיר בכל הזדמנות שאתם שם עבורם
חשוב להזכיר בכל הזדמנות שאתם שם עבורם
(צילום: shutterstock)
אחד החששות הכי גדולים שלנו, ההורים, הוא לגלות שמשהו רע קרה לילדים שלנו. למרות שבראש אנחנו אולי מבינים שלא נוכל להגן עליהם לנצח מפני סכנות העולם, הנפש שלנו מייחלת שכך יהיה. העובדה שאנחנו מלמדים את ילדינו ממה להיזהר מסייעת להם להתרחק מסכנות, ובנוסף היא משרתת את החרדה שלנו מכך שמשהו רע יקרה להם.
כשמשהו רע קורה, תחושת האשמה שלנו מתעוררת, לצד אכזבה גדולה מכך שלמרות הכוונות הטובות שלנו, לא הצלחנו למנוע את הפגיעה. האכזבה הזו לובשת פנים רבות, ויכולה לצאת גם ככעס על הילדים שלא עשו מספיק כדי להגן על עצמם או לא נזהרו מספיק למרות כל הכלים שהצענו להם.
"הדגישו שבכל מצב אתם כתובת, שגם אם קורים דברים רעים או אסורים, אתם תהיו שם ואפשר לפנות אליכם"
בדיוק בגלל זה, חשוב שלא נעצור באזהרות, ושנדאג להשאיר את הדלת פתוחה גם למצבים שבהם האזהרות לא הועילו. בנות ובני נוער ימשיכו להתנסות וימשיכו להסתכן, פשוט כי כך הם גדלים, מתפתחים והופכים לבוגרות ובוגרים עצמאיים. כהורים, התפקיד שלנו הוא לייצר עבורן.ם מרחב בטוח להתנסות, שבו גם אם הם טועים, או חוצים את הגבולות שהצבנו, או מסתכנים (בטעות או בכוונה), עדיין יהיה להם על מי להישען ואל מי לפנות.
אנחנו צריכים להזכיר להם בכל הזדמנות שאנחנו כתובת, שאפשר להתייעץ איתנו גם כשעניינים מתחילים להסתבך וכשסיטואציה מפסיקה להרגיש בטוחה, וגם אם העניינים כבר ממש הסתבכו והתרחשה פגיעה של ממש. בכל מצב, התפקיד שלנו הוא להיות שם עבורם, בלי תנאים ועם כמה שפחות שיפוטיות, וללמד אותם שמשבר הוא לא סוף העולם, ושיחד תוכלו למצוא דרך לפתור בעיות ולהתגבר על קשיים.
אז בפעם הבאה שיוצא לכם לנהל שיחה עם הילדים, אל תעצרו ב"ממה להיזהר". הדגישו שבכל מצב אתם כתובת, שגם אם קורים דברים רעים או אסורים, אתם תהיו שם ואפשר לפנות אליכם. יכול להיות שתתאכזבו, יכול להיות שתכעסו, יכול להיות שתדאגו מאוד.
בכל מקרה, הבהירו להם שלא תשאירו אותם לבד להתמודד עם מה שקרה, וברגע האמת, אם הילד או הילדה שלכם יפנו אליכם לעזרה, השתדלו להשהות את השיפוטיות. הקשיבו עד הסוף, חזקו אותם על האומץ לפנות אליכם והדגישו בפניהם שוב שהם לא לבד, שאתם תהיו שם ללוות ולתמוך בהם, שאתם אוהבים ודואגים תמיד, בלי תנאים, בכל זמן ובכל מצב.
הכותבת היא מנהלת מחלקת חינוך במרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית ת"א