"אלימות בזוגיות היא תופעה שניתן להתמודד איתה וניתן לצמצם אותה"

למה גברים אלימים כלפי בנות זוגם ואיך אפשר לשנות את זה? יאיר אפטר, עובד סוציאלי קליני שמנחה במשך שנים קבוצות תמיכה לגברים אלימים ולאחרונה גם כתב על כך ספר, מסביר מה באמת תורם לטיפול בהם ומגלה מתי איחל בלבו למטופל להגיע לכלא

דינה חלוץ | פורסם:24/11/2021
צילום: אביגיל עוזייאיר אפטר. "לא קיימת סיבה אחת להתנהגות אלימה של גברים בזוגיות" (צילום: אביגיל עוזי)
דני למד מגיל צעיר ש"אלימות יכולה לפתור בעיות". בילדותו אביו נהג להכות את אמו ואת אחיו הקטן. דני דווקא היה אהוב במיוחד על אביו ולכן לא הוכה. עם זאת הוא כעס מאוד על האב, ובגיל 14, כשראה אותו מכה שוב את אחיו, ניפץ על ראשו בקבוק. האב קיבל טיפול ולא שב לנהוג באלימות בבית,
שנים אחר כך, דני תקף את חברתו באלימות והיא הגישה נגדו תלונה במשטרה. בעקבות התלונה הוא נשלח לקבוצה טיפולית לגברים אלימים. שם פגש אותו יאיר אפטר, עובד סוציאלי קליני, מרצה על גבריות בתוכנית ללימודי מגדר בבר־אילן, המנהל את "אבא - מרכז נעמת לאבות" ומחבר הספר "גברים מדברים אלימות" (הוצאת רסלינג). בספר, שיצא לאחרונה, הוא פורש את תובנותיו מ־23 שנות הנחיה של קבוצות תמיכה וטיפול בגברים אלימים ב"מרכז גליקמן־נעמת למניעת אלימות במשפחה" בתל־אביב. את האלימות של דני, אחד המקרים המתוארים בספר, הוא מסביר בכך ש"ההבנה שאלימות פותרת בעיות חיזקה דפוס התנהגות במצבי תסכול וחוסר אונים בקשר הזוגי".
בספרו מודה אפטר שהוא מתקשה לענות על שאלת מיליון הדולר: למה גברים אלימים כלפי בנות זוגם ואיך אפשר לשנות את יחסי הכוחות בזוגיות. "לא קיימת סיבה אחת להתנהגות אלימה של גברים בזוגיות", הוא מסביר. "ממפגש עם מאות גברים שנהגו באלימות למדתי שמנעד הסיבות לאלימות הוא רחב, אבל אפשר להגיד באופן כללי שבבסיס כל התנהגות אלימה קיימת מוטיבציה לשליטה".
איך הגברים שהגיעו לקבוצות שלך עונים על השאלה הזאת?
"יש להם שלוש תשובות עיקריות. הראשונה: הם מאשימים את הקורבן, כלומר, משליכים את האחריות אליה - בדבריה או במעשיה היא הביאה את זה על עצמה. השנייה: הפגנת כוח ושליטה, שמשמעותה נטרול תחושות של חוסר אונים ונחיתות, והשלישית: העברה בין־דורית (גם לי הרביצו)".
מה הגברים מרוויחים מהתנהגות אלימה?
"בטווח המיידי יש להם רווחים רבים: סיפוק מיידי של צרכים ורצונות, שחרור גופני של מתח מצטבר, הגדרת היררכיה ושליטה, ניתוק מהיר מכאב רגשי. התנהגות אלימה מושכת תשומת לב וגורמת לבת הזוג להקשיב לו ולרצות אותו. בטווח הרחוק הם משלמים מחירים רגשיים כבדים, כמו דימוי עצמי נמוך, בושה וחרטה, אובדן קרבה ואינטימיות ואפילו הסתבכות פלילית".
"אי־אפשר לחייב גבר אלים לעבור טיפול. אם אין מוטיבציה אין שינוי, כך שאין בזה שום דבר יעיל. אמפתיה היא הדרך היחידה לעודד אנשים להשתנות, כפייה גורמת להם להתנגד
מה הסיבה העיקרית שמביאה גברים אלימים לטיפול?
"ממחקרים אנו יודעים ש־96% מהגברים שמגיעים לטיפול באים בעקבות לחץ שמופעל עליהם על ידי מערכת אכיפת החוק או בלחץ בת הזוג המאיימת להתגרש. רוב הגברים חשו בושה בשל התנהגותם, אבל לא לקחו אחריות. חלקם התכחשו, אחרים ניסו למזער אותה או שכעסו שמאשימים אותם בכלל, ולכן רוב הגברים מגיעים לאחר מעורבות משטרה, שירות המבחן ובתי המשפט".
למה לא מחייבים גברים אלימים להשתתף בסדנאות טיפול עוד לפני שזה מגיע לבית משפט? הרבה פעמים בשלב הזה זה כבר מאוחר מדי.
"אי־אפשר לחייב טיפול. שינוי נפשי קשור למוטיבציה של האדם. אם אין מוטיבציה אין שינוי, כך שאין בזה שום דבר יעיל. מעבר לכך, זה עניין אתי. האם ניתן לחייב אדם בניגוד לרצונו להשתנות? אני סבור שלא. ניתן לומר לאדם שאנחנו מרחיקים אותו מהחברה כי הוא מסוכן ולכן לא יוכל להסתובב חופשי. אפשר להוציא צווי הגנה והרחקה על מנת להגן על הקורבן. במקרים מסוימים שני בני הזוג אלימים, האם לחייב את שניהם? זה מורכב ולא ישים".
גם אם יש סכנה ממשית לחיי האישה?
"זה עדיין לא יעיל. שינוי זה בחירה, אי־אפשר לכפות על אדם להשתנות. כל הספר שלי מדבר על גישה אמפתית ולא פטרנליסטית. אמפתיה היא הדרך היחידה לעודד אנשים להשתנות. כפייה גורמת להם להתנגד".
צילום: אביגיל עוזי"למדתי לא לתת עצות" (צילום: אביגיל עוזי)

תוקפנות היא התנהגות אנושית

אפטר (56), נשוי ואב לשלושה (תאומים בני 24 ובת 20), מתגורר בהוד־השרון. לתחום הטיפול בגברים אלימים הגיע בעקבות רצח רבין. בעת הרצח הוא היה עובד סוציאלי צעיר שחש שבר וזעזוע בעקבות האירוע והרגיש מחויב לפעול לקידום תפיסות של כבוד הדדי בחברה הישראלית. הוא הצטרף לתנועת גברים למניעת אלימות כלפי נשים, שהוקמה אז, ובהמשך הוצע לו להצטרף לצוות המטפלים של מרכז גליקמן־נעמת למניעת אלימות במשפחה בתל־אביב. שם כאמור הנחה גברים במשך 23 שנים, עד לסגירת המרכז לפני כשנה (במקומו נפתח מרכז אחר בעיר).
איך היית מאפיין את הגברים שמגיעים לטיפול קבוצתי?
"רבים מהם גדלו במשפחה ובסביבה חברתית שבה הם למדו שאלימות היא כלי לגיטימי להשגת מטרות וכלי לשחרור ממצבי איום והצפה רגשית. אחרים חוו טראומות כלשהן בילדות או בחייהם הבוגרים. לעתים מדובר בגברים בעלי צורכי שליטה לא מווסתים המובילים אותם לעקוב אחרי בנות זוגן או למנוע מהן לצאת מהבית, ויש גם כאלו שחוו אלימות מבנות זוגן והאלימות שלהם היא תגובה הגנתית".
איזה שינוי חל בך כמטפל לאורך השנים?
"היום יותר מתמיד ברור לי שרוב הגברים הנוהגים באלימות היו גם קורבנות לאלימות או שעברו טראומות. ברור לי שתהליכי ההבניה לגבריות, הדרך שבה מלמדים בנים להיות גברים, תורמים להתקפי הזעם שלהם. למדתי שלכל אחד מאיתנו יש פוטנציאל להיות תוקפן או להיות קורבן לאלימותו של האחר. למדתי גם מה עוזר לאנשים לעשות שינוי. בתחילת דרכי הרביתי לתת עצות, אני רואה בידע שלי משאב חשוב שבאמצעותו אני זוכה להערכה מהסביבה ואוהב להראות אותו. עם הזמן הבנתי שיותר משמטופל זקוק לעצה, העצות שנתתי היוו מענה לצרכים שלי לזכות בהערכה. לא פעם חטאתי במחשבה שאם רק אתן עצה טובה לגבר ששואל 'מה אני צריך לעשות?' הבעיה תיפתר. ככל שצברתי ניסיון וביטחון, עצרתי את מתן העצות, גם על ידי וגם על ידי חברי הקבוצה. הבנתי שעצות מהוות מנגנון שחוסם שיתופיות ואינטימיות ועלול להעמיק קונפליקטים".
"היום יותר מתמיד ברור לי שרוב הגברים הנוהגים באלימות היו גם קורבנות לאלימות או שעברו טראומות. ברור לי שתהליכי ההבניה לגבריות, הדרך שבה מלמדים בנים להיות גברים, תורמים להתקפי הזעם שלהם"
היו התפרצויות אלימות גם בקבוצה?
"בכל אינטראקציה אנושית ישנה תוקפנות, על אחת כמה וכמה בקבוצות כאלה, אבל מעולם לא הייתה אלימות פיזית. אירועים תוקפניים בקבוצה היו שיעור מצוין, כי הקבוצה היא מקום שבו לא נבהלים מהתוקפנות שלהם, וגם כשהם חצו גבול, ההתייחסות הייתה סובלנית. זאת הייתה הזדמנות בשבילנו לקחת את האירוע ולעבד אותו, להביא את התוקפן לקחת אחריות ולהתנצל אם יש צורך".
קרה שחשת מאוים באופן אישי?
"נדירים המקרים שבהם נאלצתי להתמודד עם אלימות מילולית, ומעולם לא התמודדתי עם אלימות פיזית. ראיתי בתוקפנות התנהגות אנושית, גם אם היא פוגעת והרסנית, ולכן יכולתי להגיב בצורה מתונה".
איך הצלחת לגייס כזאת אמפתיה לגברים אלימים?
"הייתי צריך לעבוד על זה. לא אחת מצאתי את עצמי מועד לשיפוטיות ולכשלים אמפתיים, היו מקרים שבהם חוויתי מצוקה אישית בשל הזדהות עם הקורבן, אבל במהלך השנים התחדדה בי ההבנה שאני צריך להיות מחויב לאהוב את המטופלים כשם שאב אוהב את ילדיו, שכן רגשות של כעס מרחיקים אותי מהמשימה הקבוצתית, ואילו קשר חיובי ביני לבינם הביא לתוצאות טובות יותר בטיפול. עם השנים הצלחתי לגבש עמדה טיפולית המבינה את תחושת העוול שרבים מהגברים חוו. הבנתי את הרצון שלהם שאכיר בכך שגם בת זוגם נוהגת באלימות, ובעיקר שאכיר בתחושה שמערכת אכיפת החוק ומערכת המשפט לא עושה צדק ולא מגלה מוטיבציה לרדת לחקר האמת".
בספר אתה מעלה סוגיה פחות מדוברת: אלימות נשים כלפי גברים.
"לאורך השנים הגיעו לקבוצה גברים שחוו אלימות פיזית, למשל, היה גבר שהגיע עם שריטות, והיו גברים שסבלו מאלימות רגשית שנועדה לכפות עליהם התנהגות מסוימת. חלק מהם התקשו לראות את עצמם כקורבנות, גם בגלל הבושה וגם בגלל ההתניה החברתית הרואה בגברים רק את הצד הפוגע. מדינת ישראל לא מכירה שכך שגם גברים עלולים לסבול מאלימות, ולא קיים סיוע מקצועי עבור גברים מוכים".
איך גברים מוכים משתרבבים לקבוצת תמיכה לגברים מכים?
"הם הגיעו לאחר שבת זוגם הגישה תלונה במשטרה על התנהגות אלימה כלפיה, שהובילה לפתיחת תיק פלילי נגדם. הרבה מהם מתביישים לפנות לעזרה. למשל, היה גבר שהגיע לקבוצה לאחר מריבה עם בת זוגו. לדבריו היא היכתה אותו ובתגובה הוא הדף אותה וביקש ממנה לצאת מהבית, היא יצאה וחזרה עם שוטרים שעצרו אותו. בעקבות התלונה במשטרה נפתח לו תיק, והוא הגיע לקבוצה כיוון שהיה חרד לאבד את העסק שלו בגלל רישום פלילי".
תמונה כללית

שיטת הרכבת

המאבק העולמי באלימות במשפחה עלה מדרגה ב־1999, כשהאו"ם הכריז על 25 בנובמבר כיום המאבק באלימות נגד נשים. התאריך נקבע לזכר ארבע נשים מהרפובליקה הדומיניקנית, האחיות מיראבל, פעילות פוליטיות שנרצחו ב־25 בנובמבר 1960 בהוראת הדיקטטור רפאל טרוחיו.
את הקבוצה הראשונה לטיפול בגברים אלימים בישראל הקים ארגון נעמת בשנת 1986 בתל־אביב, ומאז פועלות ברחבי המדינה כמאה קבוצות כאלה. אפטר החל להנחות את הקבוצה בתל־אביב ב־1997 ב"שיטת הרכבת": אחד עולה ואחד יורד, אבל הרכבת לא עוצרת בשום תחנה.
מה היתרונות של קבוצת "רכבת"?
"תמיד יש קבוצה פעילה שאפשר להיכנס אליה ללא דיחוי, וברגע של משבר לא צריך להמתין לפתיחת קבוצה, כי המתנה ארוכה עלולה לפגוע במוטיבציה להגיע לטיפול. שנית, כבר בתחילת הטיפול המשתתפים הוותיקים מהווים דוגמה אישית לחדשים. אין תאריך סיום, כך שניתן להישאר בקבוצה כמה זמן שמוצאים לנכון.
"כניסת מטופלים חדשים מהווה עבור הוותיקים הזדמנות לנתינה. חבר חדש בקבוצה לרוב נבוך לספר למה הצטרף, אבל הוותיקים מכירים את החרדה של המפגש הראשון ויודעים את תפקידם: לשאול שאלות ולומר אמירות מרגיעות. מנגד, החדשים מהווים עבור הוותיקים סוג של מראה, הם רואים כמה הם התקדמו בטיפול. גם עבורי יש פה יתרון לא קטן: אין צורך להקים קבוצה כל פעם מחדש, והעובדה שאין תאריך סיום אפשרה לי תהליך טיפולי סובלני יותר לקצב של המטופלים. הרבה מהם מגיעים עם ספקות ביחס לטיפול הנפשי, הם לא מבינים מה להם ולזה, ולכן לרבים מהם ההשתתפות נראית מיותרת. למרות זאת, עם סיום הטיפול רבים מהם דיווחו על חוויה משמעותית".
עד כמה הטיפול הקבוצתי יעיל, בהשוואה לטיפול פרטני?
"רוב הגברים מבלים את חייהם באינטראקציות חברתיות כאלה ואחרות, שדרכן הם לומדים על עצמם, כך שטיפול קבוצתי דומה למציאות חייהם. בנוסף, נוכחותם של גברים אחרים מאפשרת למשתתפים לקבל משוב על התנהגותם גם מאנשים 'רגילים', 'כמותם', שמתמודדים עם קשיים דומים, ולא רק מהמטפל. הקבוצה מאפשרת לחבריה להרגיש שהם לא לבד ושיש עוד כמותם, וכך נותנת להם תחושת שייכות".
"כשגברים עסוקים בהכחשת ההתנהגות הפוגעת או מגדירים את התנהגותם האלימה כתגובתית, לא ניתן לעזור להם. כל עוד הם דבקים בעמדת הקורבן, מבלי להבין את תרומתם לאירוע האלים, גם אז לא אוכל לעזור"
אמרת שרובם המכריע מגיע לטיפול בשל מוטיבציה חיצונית. מתי הם מבינים שהם עוברים חוויה משמעותית?
"כשהם מתחילים לקחת אחריות על מעשיהם, כל אחד בקצב שלו. למשל, היה מטופל, רווק בשנות ה־30 לחייו, שהיה בקשר זוגי עם אישה ונולד להם בן משותף. הוא הגיע בעקבות תלונה שהיא הגישה למשטרה על אלימות כלפיה, בתקווה שזה יעזור לו בהליך הפלילי. בהתחלה הוא ראה בתלונה את הגורם האלים במשוואה, ובמהלך חודשיים סירב להתייחס להתנהגותו כאלימה. אחרי חודשיים הגיע משתתף חדש, ובסבב ההיכרות הוא אמר לו שהוא הגיע למקום הנכון ושהקבוצה יכולה לעזור לו. כשנשאל על ידי המשתתף החדש מדוע הוא הגיע לקבוצה, הוא ציין שהוא סובל מבעיית אלימות ושהקבוצה עוזרת לו להיות רגוע יותר".
איך ניתן לגרום לגבר אלים לקחת אחריות על מעשיו?
"מניסיוני, קל יותר לגבר לקחת אחריות כשההתייחסות להתנהגותו אינה מכלילה וסטיגמטית. רבים מהם מפתחים התנגדות למושג 'גבר אלים', שמעורר שיפוטיות מבלי להבין את ההקשר. כדי שגברים ייקחו אחריות, חשוב שהדבר לא ישמש לרעתם בהליך הפלילי, ולכן יש חשיבות לאמון בין המטפל למטופל. כאשר מכירים במורכבות של הדינמיקה האלימה ויכולים להסתכל עליה בצורה רב ממדית, יהיה קל וברור יותר להבין על מה הוא לוקח אחריות, ומכאן לבדוק דרכים יעילות להתמודד עם ההתפרצויות והתקפי הזעם שלו".
קרה שלא הצלחת במשימה?
"כמובן, טיפול בגברים שנוהגים באלימות זו עבודה קשוחה. לצערי, בלא מעט מהמקרים התקשיתי לעזור. כשגברים עסוקים בהכחשת ההתנהגות הפוגעת או מגדירים את התנהגותם האלימה כתגובתית, לא ניתן לעזור להם. כל עוד הם דבקים בעמדת הקורבן, מבלי להבין את תרומתם לאירוע האלים, גם אז לא אוכל לעזור. אני זוכר גבר שסירב לתת גט לאשתו למעלה משלוש שנים וכל אותה תקופה לא שילם מזונות. כל ניסיון לכוון אותו לחשיבה אמפתית כלפי פרודתו וילדיו לא צלח. איחלתי לו בלבי שישב בכלא על מעשיו".
מה השאיר אותך כל כך הרבה שנים בעבודה הזאת?
"המפגש השבועי עם הגברים השאיר אותי סקרן. דרך המפגש עמם היה ברור לי עד כמה התנהגות אלימה היא פעולה אנושית, גם אם הרסנית. הבנתי את החשיבות של אנשי המקצוע המוכנים לצלול עמוק לנבכי המורכבות של היחסים בין בני הזוג, לפגוש את הכעס, הזעם, הכאב, הרוע, הפגיעה וחוסר האונים, אך מנגד, להחזיק את התקווה, את הרצון בקרבה ואת הרצון לאהוב למרות הכל".
הנה, השארת אותנו עם מסר אופטימי.
"אני אופטימי, כי אלימות בזוגיות היא תופעה שניתן להתמודד איתה וניתן לצמצם אותה. זה דורש עבודה בכמה צירים - לא רק לטפל בגברים ולא רק לעזור לנשים, אלא לשנות את השיח האלים ברחוב ובכנסת, ובעיקר להשקיע בחינוך ילדים מגיל קטן לכבוד הדדי".
איך המפגש היומיומי עם מערכות יחסים אלימות השפיע עליך אישית כבן זוג?
"זו שאלה מאוד מורכבת. מן הסתם זה מייצר תובנות לגבי מה המשמעות של יחסים מכבדים. העניין הוא להבין שלא משנה מה קורה בקשר, הערך של כבוד הדדי צריך להישמר".
לכתבה זו 21 תגובות
הוספת תגובה