נוכח חילופי האש הקשים באותו אירוע, ומשום שמדובר היה בערוץ תקשורת אירופי ולא ערבי, הנחתי שהעובדות היו נכונות. חשבתי שההסבר שאתן בדבר הירי הפלסטיני המסיבי מתוך הפגנה אל עבר יישוב ישראלי, והעובדה שפלסטינים דחפו בכוונה ילדים לחזית, יסברו את האוזן. כאמור, זו הייתה שגיאה קשה.
בתחקיר יסודי שצה"ל קיים כמה ימים אחר כך התברר כי לנוכח זווית הפגיעה של הקליעים בקיר שלידו עמד הנער, ומבדיקת נתונים נוספים, כמעט ודאי שהוא נהרג מאש פלסטינית ולא מירי של צה"ל. יותר מכך, נאספו ראיות חזקות בדבר האפשרות שהנער כלל לא נהרג, אלא שכל המקרה היה מבוים.
כשנתיים וחצי אחר כך, באפריל 2003, קרה בג'נין מקרה אחר. כוח של דובדבן פעל בלילה נגד חמושים ובקרבה רבה למתקן של האו"ם. חלק מהחיילים זיהו מטווח קצר דמות חשודה. הם ירו והאיש נהרג. הוא היה בכיר במודיעין הבריטי שהושאל לאו"ם כדי לנהל את המתקן. שני בניו היו קצינים בכוחות המיוחדים הבריטיים. הם הגיעו לג'נין, קיימו עם הפלסטינים תחקיר משלהם והאשימו את צה"ל ברצח בכוונה תחילה.
כראש אג"ת באותה עת, הייתי אחראי לקשר עם מדינות זרות. התבקשתי על ידי הרמטכ"ל משה יעלון לטוס לפגישות התנצלות הן במשרד החוץ בלונדון והן עם מזכ"ל האו"ם, קופי אנאן. הודעתי שאעשה זאת אבל רק אחרי שאני בעצמי אקיים תחקיר יסודי. בתחקיר עלה כי מדובר בטעות מצערת אך כזו שעלולה לקרות במצבים דומים. החיילים ראו שהאיש החזיק אקדח כמה מטרים מהם ונוכח חילופי האש באזור הסיקו כי נכון לירות בו מיד. בדיעבד התברר כי לא אקדח היה בידו אלא מכשיר טלפון לווייני גדול. אירוע טרגי – כן; טעות מקצועית – אולי; אבל בוודאות לא היה "רצח בכוונה".
עם מצגת פרטנית טסתי ללונדון ולניו יורק. הצלחתי לשכנע בטיעוניי לא רק את סמנכ"ל משרד החוץ הבריטי, אלא על בסיס דיאלוג מקצועי אפילו את שני הבנים של אותו אדם, וכן את מזכ"ל האו"ם וכמה גנרלים שהוא הביא לפגישה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com