בשנת 2012 יצרה האמנית הטרנסג'נדרית, רועי ויקטוריה חפץ (42), פרויקט שכונה "החלקה טבעית", במסגרתו היא בילתה יום בשבוע במספרה בשכונת נווה אליעזר בתל אביב. חפץ ישבה עם נשות השכונה וציירה אותן. באותה תקופה היא עוד הציגה את עצמה כגבר הומוסקסואל. "בהתחלה אפילו לא ידעתי איך להגיד להן שאני הומו", היא מודה, "ומה שיצא זה שפשוט התוודיתי בפניהן על הרצון שלי להביא את הנשיות שבי לידי ביטוי.
"באחד מחגי הפורים הן בעצם העניקו לי את החוויה הקרוס-דרסרית (לבוש בבגדי המגדר הנגדי, ש"צ'"ק) הראשונה. הנשים הללו התגייסו כולן לאירוע אחד של להפוך אותי לאישה. עבדתי אז גם באופרה הישראלית, אז הבאתי שמלה משם, והלקוחות של המספרה עשו לי את המייקאפ, את השיער ואת הציפורניים. זו הייתה חוויה מאוד מרגשת", היא נזכרת בחיוך.
האמנות מלווה את חפץ מגיל צעיר מאוד ואיתה גם המסע המגדרי. "אחותי מבוגרת ממני בארבע שנים, ובמסגרת זה שדי חיקיתי אותה, כולל להתגנב לחדר שלה וללבוש את הבגדים שלה, מאוד קינאתי בכך שהיא ציירת, אז התחלתי ללמוד ציור ורישום בעצמי".

3 צפייה בגלריה
רועי ויקטוריה חפץ
רועי ויקטוריה חפץ
רועי ויקטוריה חפץ
(צילום: קתיה חרבי)

נשיות שאינה מתנצלת

בגיל 22 החלה ללמוד בבצלאל, ולפני שבע שנים עברה לברלין, שם החל התהליך המודע להבניית הזהות המגדרית שלה. בימים היא הציגה חזות של דמות נערית והעלתה סוגיות מגדריות בשיחות חברתיות, ובלילות התנסתה בקרוס-דרסינג. עם הזמן, החליטה להתחיל תהליך הורמונלי, והמחשבות על תהליך המעבר המגדרי, שהחל אחרי גיל 30, הביאו אותה לחשוב על נשיות מבוגרת, לשוחח עם נשים סיסג'נדריות וטרנסיות מבוגרות, ולהתחיל לתעד אותן באמנות שיצרה.
"אני חושבת שבגרמניה, או ספציפית בברלין, יש יותר נשים מבוגרות רווקות, ובכלל הרבה יותר נוכחות של נשים מבוגרות במרחב הציבורי", מסבירה חפץ. "זה חשף בפניי המון יופי. בארץ הרגשתי שהרבה נשים מסתירות את הנשיות המתבגרת או המזדקנת שלהן, ופה בברלין ובגרמניה בכלל ניתוחים פלסטיים הם פחות נפוצים. גם הנשים הגרמניות - כשהן מזדקנות הן נראות מאוד גבריות, זה ידוע. רואים את זה בעצמות הלחיים והכול, וזה מאוד יפה בעיניי".
"לסבתא שלי ז"ל קראו ויקטוריה או ויקי", היא מספרת כשאני שואלת אותה על המקור של השם שבחרה. "היא אישה שמאוד השפיעה עליי. היא הייתה אישה חזקה. חייתי אצלה בשנה האחרונה בבצלאל בתואר הראשון, בדירה של חדר וחצי. היא חיה עד גיל 94, והיא הייתה מתאפרת ומדליקה את הסיגריה שלה גם בשנתה האחרונה, וזה תמיד מאוד ריגש אותי.
"אני זוכרת שהייתה לה נשיות לא מתנצלת בגיל מאוד מבוגר. אותי תמיד שבה התהליך הזה של האיפור והריטואלים שלה. היא הייתה אדם מאוד ריטואלי, ואני חושבת שסוג של הערצתי אותה, משהו שם היה קצת 'דראגי', במובן של מלכת דראג. היא שרה והיא הייתה פרפורמרית כזאת וגם אני כזאת. בשלב מסוים העליתי תערוכה במוזיאון ישראל וקראתי לה 'ויקטוריה', כסוג של ג'סטת הוקרה לסבתא שלי, שהאלמנטים של האישיות החזקה שלה באו לידי ביטוי בעבודות שיצרתי. ידעתי שאחרי התערוכה אני הולכת להוסיף את השם שלה לשם שלי", היא אומרת בהתרגשות.

3 צפייה בגלריה
מתוך התערוכה "וידואים" , ברלין, 2014
מתוך התערוכה "וידואים" , ברלין, 2014
מתוך התערוכה "וידואים" , ברלין, 2014
(צילום: אלכסנדר ציגלר)

בשנה האחרונה החלה חפץ לשלב את עצמה בעבודות יותר ויותר. "המורים בבצלאל תמיד אמרו לי שהיה להם מוזר המרחק הזה בין איך שנראיתי אז, משהו נערי כזה, לבין העבודות שלי. אז לאחרונה הפכתי להיות העבודות עצמן, לטוב ולרע. שכבות הרישום מאפשרות לי להכניס ממדים של שכבה נשית ושכבה גברית, ונוצר קולאז' כזה ביני לבין הנשים שאני מציירת.
"אני יודעת שבאישה שאני משדרת גם רועי ההומו נמצא, ושזה בסדר. הרבה שנים עברו עד שהבנתי שזה בסדר שהוא עדיין שם, שאני לא מתכוונת לתת לו ללכת כי אני אוהבת אותו, ושאף אחד לא יכול לבקש ממני לעשות את זה. לפני חצי שנה התחלתי לצייר את עצמי, וזה נעשה במסגרת של לאהוב את הגוף שלי ואת השינויים שהוא עובר. זה משהו שנראה לאנשים אולי מאוד פשוט, אבל לי לזה היה מאוד קשה. אני מדברת על חוסר היכולת שלי להסתכל במראה במשך כל כך הרבה שנים, ועכשיו זה ממש קורה בסטודיו. בעבודות האחרונות אני מסתכלת ומתחילה אפילו לחבב את מה שאני רואה, ופתאום זה נהיה ממש ברמה של להעביר את עצמי לציור עצמו ולהפגין חמלה כלפי עצמי. זאת בעצם המתנה הכי גדולה שאני יכולה לתת לעצמי", היא אומרת.
היית אומרת שהתהליך שאת עוברת קשור גם בהשפעה של ההורמונים?
"אני יכולה להגיד שההורמונים עזרו במקרה הזה. אני עוברת את גיל ההתבגרות לראשונה בגיל 40, כי בזמן גיל ההתבגרות הראשון שלי התעלמתי לגמרי מהגוף שלי, והאמת היא שזה מרגש אותי כמו ילדה. אני נוגעת בחזה ההורמונלי, אני אוהבת את זה שהוא חלק מהגוף הטבעי שלי ולא משהו חיצוני. גם העדינות של העור. בכלל אני חושבת שהזכות הזאת לחוות חוויה של גיל התבגרות בתבונה של מישהי בת 40, זה מרגש. זה גם מפחיד, אבל גם מרגש.
"אני לא חושבת שבגלגול הזה אני אי פעם אהיה 'שלמה', אם יש בכלל דבר כזה, אבל אני חושבת שעצם זה שאני שם, בתוך החיפוש העצמי, מעצבת את הגוף שלי ובוחרת את הבחירות שלי, מאפשר לי לתת לעצמי חמלה, אהבה ונוכחות. זה מה שאני עובדת עליו וזה מאוד לא פשוט, מן הסתם".

3 צפייה בגלריה
"אישה ממתינה", רישום על נייר, 2017, מתוך התערוכה "ויקטוריה" במוזיאון ישראל
"אישה ממתינה", רישום על נייר, 2017, מתוך התערוכה "ויקטוריה" במוזיאון ישראל
"אישה ממתינה", רישום על נייר, 2017, מתוך התערוכה "ויקטוריה" במוזיאון ישראל
(צילום: יהוכים שוולץ)

כשהפנטזיה הופכת לשנאה עצמית

בנוסף לרישומים ולציורים, השיקה חפץ את "בגוף שלישי", סרט עלילתי באורך מלא, אותו יצרה עם זוהר מלניק עזרא. הסרט הוקרן השנה בישראל במסגרת פסטיבל הקולנוע הגאה וגם במסגרת "טראנס", כנס של המחלקה לאמנות בשיתוף המחלקה לתרבות חזותית וחומרית בבצלאל. "הוא לא ביוגרפי אבל הוא מבוסס על הדמות שלי, והוא מתמודד עם לילה בחייה של הדמות, ויקטוריה, שעוסק במפגש מיני עם גבר, מפגש שמידרדר לאלימות. זה בעיקר מסע גופני-רוחני כזה" היא מתארת.
"אלימות זה משהו שחוויתי בעולם. זה משהו שאני חושבת שכל טרנסית חווה, לצערי. נשים טרנסיות רבות מקיימות יחסי מין עם גברים סיסג'נדרים, כשהרבה מהגברים הם סטרייטים או ביסקסואלים, והרבה פעמים הם חיים עם המורכבות של עצמם, עם הפחד שלהם מעצמם. ואז, מה שקורה זה שאנחנו נמצאות איתם ברגע הכי חשוף, ברגע של מין, וזה רגע שבו הם הופכים את הפנטזיה שתמיד הייתה להם על לשכב עם אישה טרנסית למצב של שנאה עצמית, פחד עצמי ותיעוב עצמי, ומקרינים את זה עלינו באלימות".
בתגובה לדבריה, אני מציעה את הסברה שאנשים פוגעים לא במי ששונה מהם, אלא במי שמאלץ אותם לראות את החלקים בהם שהם לא רוצים לראות. "זה ממש נכון", אומרת חפץ, "כי אותו גבר ששוכב עם אישה טרנסית - לא באמת אכפת לו שהיא שונה, להיפך, הוא נמשך לשונות הזאת, אבל זה בכל זאת מייצג עבורו משהו שהוא לא מוכן לקבל בעצמו, ואז הוא נכנס ללופ של 'מה זה אומר עליי', ובתוך הסרט הזה הם מפספסים את העובדה שהם פשוט נמשכים לנשיות.
"בשנים האחרונות אני יותר ויותר מבינה שהעולם נמשך לנשיות ולגבריות ולא ל'גבר', 'אישה' או 'טרנס', וזה מאוד יפה בעיניי. רוב הגברים, כולל גברים הומואים, מאוד מתקשים לקבל את הנשיות שיש בתוכם, זה מאוד מאיים עליהם. אני חושבת שאנחנו, כאנשים טרנס, מאוד מאיימים עליהם כי אנחנו כל יום בוחרים. אני אישית לא חושבת שתהליך הטרנזישן מסתיים אי פעם, וזה מאיים על אנשים, זה מאיים על התפיסות שלהם", היא מסכמת. "אבל הבחירה שלי לא מתבטאת בהאם להיות טרנסית או לא להיות טרנסית, אלא במובן של לקחת אחריות על הגוף שלי, על המגדר שלי, ולא לברוח. כי אפשר לברוח, תמיד אפשר לברוח, אבל אני בוחרת שלא".