.1

נעים מאוד, ערפה.
זה השם שנתתם לי. מבחינתכם אני רק עורף אחד גדול שהופנה לנעמי, חמותי.
את השם האמיתי שלי מחקתם, יכול להיות שאפילו לא ידעתם מהו.
עורף, זה כל מה שנשאר ממני. עורף גדול ומכוער.
ואיזה מדרשים נכתבו עליו, על העורף הזה! אילו פרשנויות מביכות. אולי עוד נגיע לזה, כרגע אני כבר נבוכה מספיק.

2.

את הסיפור המקורי קראתם, נכון?
אז זה מה שקרה באמת: נשארתי בבית, במואב, עם אימי המבוגרת שכבר לא רואה כל כך טוב. נשארתי ליד הקבר של כליון בעלי (זה כמובן לא היה השם שלו, היה לו שם עדין ומתוק, כמוהו עצמו).
אני עדיין עולה אליו לקבר פעם בשבוע. עדיין מתגעגעת,
וכן, לא יכולתי להיפרד, אז נשארתי בבית, כאן, בארץ שבה נולדתי ובה לא נולדו לי ילדיי.

3.

את נעמי אהבתי. היה בינינו קשר מיוחד.
בינינו, נראה לי שאני הייתי הכלה המועדפת עליה. נראה לי שזו היתה הסיבה שבגללה היא חיבקה אותי חזק-חזק ולחשה לי באוזן: כדאי שתשארי בבית.

4.

וזה מה שעשיתי. נשארתי בבית. ליד אבא ואמא, כמו כל הילדות הטובות.

5.

תחשבו רגע, מה היה קורה אם זה היה הפוך?
אם אני הייתי היהודייה שהיתה עוזבת את עמה וביתה ומולדתה והולכת עם חמותה שמשתייכת לדת אחרת?
אילו מדרשים הייתם מספרים עליי אז?

6.

כן, מדרשים. נקודה רגישה מאוד אצלי, אתם בטח יודעים למה.
בהתחלה רציתי לכתוב אותם כאן, לפרט לכם אותם אחד-אחד, כולל כל הפרטים המכוערים והשמועות על המוסריות שלי, ועל מה שכתבתם שעשיתי בלילה העצוב ההוא שבו נפרדתי מרות ושבתי הביתה.
אבל אני לא מסוגלת.

7.

למה?
אולי למשל, בגלל מה שכתבתם עליי במסכת "סוטה"?
הנה, בבקשה: "כל אותו הלילה שפרשה ערפה מחמותה, נתערבו בה ערוות גויים של מאה בני אדם".

8.

מאה בני אדם. מאה!
לא שניים או שלושה, רק האורגיה המבהילה הזו, כאילו שהיה לי כוח אפילו למצמץ, הייתי סחוטה מבכי ודמעות.
אבל אתם החלטתם ששכבתי עם מאה אנשים.

9.

וזה לא נעצר שם, זה אף פעם לא נעצר שם.
ביאליק הקדיש לי מגילה שלמה. "מגילת ערפה", הוא קרא לה.
ברגע הראשון שמחתי. טפשה שכמותי, חשבתי שאדם שכותב בצורה כל כך יפה ורגישה, בטח יראה אותי באמת, מבעד למסך המדרשים.

10.

אבל הוא לא.
ביאליק האמין למדרשים הגרועים ביותר. הוא כתב עליי "הוללה וסוררת ועזת נפש", טען שהזדקנתי והתבליתי "כאחת הנבלות".
כשקראתי את המגילה שלו בכיתי במשך יומיים רצופים.

11.

אבל עכשיו אני מבינה יותר למה כל זה.
"ערפה, זה בכלל לא אישי", חזרו ואמרו לי חברים במהלך השנים, הם כנראה צדקו.
זה אף פעם לא אישי.
פרשנים אוהבים השוואות. כך היה מאז ומעולם, ולפי הפרשנים, אני היא אם סבתו של גוליית הפלישתי.

12.

כן-כן, רות, גיסתי, היא אם-סבתו של דוד המלך, ואני אם-סבתו של גוליית.
ביאליק כותב את זה במפורש: "שני צאצאי האחיות המואביות, ענק פלישתי ונער עברי, התייצבו בגיא, האחד מול רעהו, ומשטמת מוות, משטמת גוי ואלוהיו לגוי ואלוהיו בערה בעיניהם".

13.

זה לא הסיפור האישי שלי, מבינים? זהו הסיפור על שושלת דוד.
אני לצערי שובצתי בתפקיד אמה של שושלת גוליית, כך שלעולם לא אוכל לנצח בקרב הזה. אמשיך להפנות לכם עורף, לנצח.

14.

וזה חבל, כי הייתי רוצה שתראו את הפנים שלי.

נשות התנ"ך: