"זה מצחיק אותי. זה בכלל לא מזיז לי. האישה הייתה לגמרי שיכורה. אין לה מושג מה קרה בכלל" (הודעה שרוביניו שלח לחבר ב-2013 ויורטה על ידי המשטרה האיטלקית).
לפני מספר ימים אישר בית המשפט הגבוה ברומא, בערכאה שלישית, את עונשו של רוביניו (38) כפי שנקבע ב-2017: תשע שנות מאסר על השתתפותו ביחד עם חמישה גברים ברזילאים באונס קבוצתי של צעירה אלבנית, שחגגה באותו ערב את יום הולדתה במועדון הלילה "סיו קפה" במילאנו בתחילת 2013.
בשבוע שבו הלך לעולמו פאקו חנטו, הקיצוני השמאלי האגדי של ריאל מדריד בשנות ה-50 וה-60, נגזר דינו של מי שהיה אמור למלא את מקומו בשדות התהילה של סנטיאגו ברנבאו.
מי שהיה אמור לפטם את רוד ואן ניסטלרוי וראול, כפי שחנטו בישל לפושקאש ודי סטפנו, לא עמד בלחץ. הוא נדד מקבוצה לקבוצה, בכל מקום השאיר חותמת קטנה, טעימה ממה שהיה יכול להיות, והוכיח בפעם המיליון מה קורה כשאין חיבור בין הרגליים למוח.
חושבים שהכל מגיע להם
מעשיו של רוביניו – לאנוס עם חברים בחורה שיכורה (ולנסות לחבל בחקירה) – נופלים לתוך הגדרה של תת-אדם. הסיפור שלו הוא עוד אחד משורה ארוכה ועגומה של ספורטאים שהסתבכו בשערוריות של אלימות, וחשוב להבין מדוע זה קורה להם בשיעור גבוה יותר מאשר חלקם היחסי בחברה. ובמקרה של רוביניו: מה קורה לראש שלך ולמשא על כתפיך כשאתה ברזילאי וכל ברזיל אומרת שאתה פלה הבא, האלוהים של הכדורגל בממלכת הכדורגל, ואז פלה בעצמו אומר את זה, ואז אתה מוביל את סנטוס לאליפות ראשונה מאז שפלה פרש, ואז מה עושים עכשיו?
כדי להבין את חוסר ההתמצאות של ספורטאים במרחב המציאות של מה מותר ומה אסור, צריך רק להסתכל על העובדה שאחרי ההרשעה הראשונה שלו ב-2017, כשכל העובדות על העבירה שלו היו ידועות ונשפטו בבית דין איטלקי, ארבע קבוצות כדורגל עדיין העדיפו להעלים עין ולהחתים את רוביניו. רק הקבוצה הרביעית, סנטוס, שאליה חזר בפעם השלישית, נכנעה ללחץ האוהדים ולאיום של אחד הספונסרים הראשיים שלה וביטלה את החוזה מתוך כוונה שיתרכז בערעור שלו.
ברור שרוביניו אשם (סיכוי נמוך שיישב בכלא ולו יום. החוקה הברזילאית אינה מתירה להסגיר את אזרחיה, וברזיל נוטה שלא להיעתר לבקשה האיטלקית כדי שיישב בכלא מקומי), אבל יש אשמים נוספים. זהו לא מקרה ראשון ולא אחרון שבו ספורטאים ינצלו את המעמד שלהם, את הכסף ואת התחושה שהכל מגיע להם והם לא ברי הענשה, כדי להרגיש שהם הרבה מעל לחוק.
שחקנים כמו רוביניו אין הרבה, אבל יש הרבה שמסומנים כרוביניו הבא או לברון הבא כבר בגיל צעיר, ואז נוצרת סביבם להקה עצומה של סוכנים, חברים, חברות הנעלה והלבשה, ועוד ועוד אנשים שרוצים ביצה מתרנגולת הזהב הזו, או אחרים שרוצים רק לגעת בה, להיות חלק מהפמליה שלה. ספורטאים מגיל צעיר, שכל תורת החיזור זרה עבורם, השפה בינם לבין נשים היא שפה של כוח וקורבן. רוביניו לא חושב ששום דבר נורא קרה במועדון הלילה במילאנו ב-2013. בגלל הקונטקסט של חייו וההתייחסות לנשים הוא בטוח שהוא צודק.
ייתכן שרוביניו, שלבש את החולצות היפות ביותר ביבשת – של מילאן, מנצ'סטר סיטי וריאל מדריד – לא ילבש בסופו של דבר את אוברול האסירים. אבל לאיש שהחופש היה המרחב הטבעי שלו אסור לטייל לשום מדינה מ-195 המדינות שלהן יש הסכם הסגרה. השחקן שהיה מבוקש על ידי מועדוני פאר ומגיני-על רדפו אחריו לשווא, מבוקש ונרדף עכשיו על ידי האינטרפול.
האיש שחיפש את המצלמות
ככדורגלן, רוביניו הוא קורבן לחוסר הפרופורציה של יחס הציבור והתקשורת, לעיתים גם הפוליטיקה, למישהו שיכול לקלוע באחוזים גבוהים ולכדרר בכדור כמו פלא, יחס של סליחה והבנה והעמסת ציפיות בלתי אפשריות על כתפיים די צנומות. הוא זכה בשתי אליפוית במדריד והקריירה שלו שם נחשבת לאכזבה. הוא שיחק 100 משחקים בנבחרת, זכה באליפות עם סנטוס, והקריירה שלו נחשבת להחמצה.
הגרף של החיים של רוביניו הוא בלתי אפשרי. ילדות ענייה, כדורגל כדרך מפלט, התקדמות מטאורית, תקלה קטנה (הקופה אמריקה שבו הוריד את מכנסיו של חברו לקבוצה דייגו כבדיחה בפני הצלמים, בדיחה שהרסה את הנבחרת), התאוששות בקופה אמריקה הבא כשהוביל את ברזיל בלי קאקה ובלי רונאלדיניו, ריאל מדריד, ואז בגיל שבו הוא אפילו לא אמור לדגדג את שיא יכולתו הספורטיבית התחילה הנפילה שלו.
השחקן שתמיד חיפש את המצלמות, את החגיגה אחרי השער, את המיקרופונים, את הבנות שהגיעו עם הספונסרים השמנים, מקבל עכשיו את הכותרות של חייו: דריבלר גדול שמעולם לא מילא את הציפיות ממנו, ואיש מנוול שאנס בחורה שיכורה ביום הולדתה ביחד עם חבריו, ואפילו לא רואה מה לא בסדר עם זה. ושוב לא יישא באחריות למעשיו.
