2

הקברט במחנה, המפוחית בגטו: כשהאמנות פוגשת את עדי השואה

בגיל 12 ניגן צבי לנאצים עד שהוריו חזרו ממחנות הכפייה, גבע אלון הפך את זה ליצירה מוזיקלית. תלמה סגל לא יכולה לשכוח את הבובות המנופצות בכניסה לטרזיינשטט, איזבלה וולבניק ציירה את הזיכרון. פטר לנג לא שכח את מבט הפרידה מאביו באושוויץ, עמית קבסה הנציח אותו בפסל. העדויות מונצחות במיזם מיוחד של מוזיאון בית טרזין

תמונה כללית
איריס ליפשיץ-קליגר | פורסם: 19/01/2022
גבע אלון וצבי כהן – "אמן פוגש עדות", מוזיאון בית טרזין (צילום ועריכה: מאיה וגל רווה)
"הייתי בן 12 כשהם הגיעו לדירה שלנו וציוו עליי לצאת תוך מספר דקות. שני אנשי אס-אס דפקו בדלת וצעקו: 'ראוס!' החוצה. ואני עומד ובוכה. לקחתי סבון, מברשת שיניים ואת המפוחית. הגרמני שאל, מה זה? אמרתי, מפוחית פה, והכול בבכי. הוא אמר: 'נגן לי! זו פקודה'. נזכרתי בשיר גרמני שאמא לימדה אותי, ואני מתחיל לנגן. ואז הוא אומר: 'נגן עוד משהו'. ואז אני, היהודון הקטן, מעז להגיד לו: 'בתנאי אחד, אני רוצה לקרוא לאבא ולאמא'".
<< הכול על העולם היהודי – בדף הפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
את הסיפור הזה מספר צבי (הורסט) כהן (90) בכל מפגש עם בני נוער. "כל עוד אני בחיים, אספר את הסיפור האישי שלי, לא את הסיפור של השואה", הוא אומר. "שיידעו מה מסוגלים בני אדם לעולל לבני אדם, שיבינו מהי שנאת אדם. בשיעור בכיתה לומדים על רצח שישה מיליון יהודים, אבל זה עדיין לא אומר כלום לתלמידים".
קראו עוד בערוץ היהדות:
את הסיפור הזה סיפר צבי למוזיקאי גבע אלון, במסגרת מיזם ייחודי של מוזיאון בית טרזין, שנוסד על ידי עמותת שורדי הגטו, בשם "ימים מחוץ לזמן – אמן פוגש עדות". מדובר בפרויקט משותף של האמנים מאיה וגל רווה ושל המוזיאון, שמבקש לשמר את זיכרון השואה באמצעות מפגש של יוצרים עם שורדי גטו טרזיינשטט בצ'כוסלובקיה. האמנים העבירו את זיכרונותיהם של השורדים בדרך של אמנות פלסטית וויזואלית, ריקוד, וידיאו-ארט ומוזיקה. לצד האמנות, נוצר חיבור מרגש בין הדורות.
"גבע שמע את העדות שלי, ונתפס על הרגע שסיפרתי לו על מפוחית הפה הקטנה שלי, שאני צמוד אליה כל חיי, ושלמעשה הצילה אותי מידי הנאצים", מספר צבי. הוא עצמו נולד בשנת 1931 בברלין. הוא אב לארבעה, סב לשישה נכדים וסבא רבא לשלושה נינים, ומתגורר בקיבוץ מעברות.

"המפוחית הצילה לי את החיים"

במפגש המשותף שיתף צבי את אלון, שגדל במעברות, באותם רגעים מצמררים. אלון הלחין בהשראתם מנגינה. "צבי השתמש בכישרון הנגינה שלו במפוחית כדי להעביר לחיילים הגרמנים את הזמן עד שהוריו הגיעו הביתה מעבודות הכפייה", הוא מספר. "כלי הנגינה הזה ליווה אותו בגטו טרזיינשטט ולאורך כל חייו. אצל שנינו המוזיקה מהווה בסיס מרכזי בחיים. היא כוח, היא אמצעי לגשר בין אנשים, לאחד, לחבר. הקשבתי לסיפור של צבי וגם לנגינת המפוחית. המשפט שלו, 'המפוחית הצילה לי את החיים', עדיין מהדהד בי בעוצמה".
צילומים: טל שחר, גל רווהצבי (הורסט) כהן (90). "למעשה המפוחית הצילה אותי מהנאצים" (צילומים: טל שחר, גל רווה)
צילומים: טל שחר, גל רווהגבע אלון. "אצל שנינו המוזיקה מהווה בסיס מרכזי בחיים" (צילומים: טל שחר, גל רווה)
הם חצו את גיל 80, חלקם נושקים ל-100, אבל הזיכרונות לא מרפים. ניצולי שואה ששרדו את זוועות מלחמת העולם השנייה, את מחנות ההשמדה, מחזיקים ברגעים שמלווים אותם כל החיים. הרגע שבו ניצלו, הרגע שבו נפרדו מהמשפחה, הרגע שבו ניסו להכניס קצת אור לחושך הבלתי אפשרי.
במשך שנתיים אספו מאיה וגל רווה את עדויותיהם של שורדי הגטו וערכו אותן לכדי יצירות אמנות. תערוכה בנושא תוצג לקהל הרחב ב-26 בינואר, ערב יום השואה הבינלאומי, תחילה בגלריית "Art & About" בעמק חפר – ובהמשך במוקדים שונים בישראל ובאירופה. כדי לאפשר לציבור להיחשף למיצבים ולקחת חלק פעיל בשימור זיכרון השואה, פנו בעמותה לגיוס המונים כדי לממש את הפרויקט שמוערך ב-400 אלף שקל. מדובר בסך הכול ב-12 עדויות, שארבע מתוכן מובאות כאן.

המבט של פטר

פטר לנג נולד ב-1924 למשפחה מתבוללת בצ'כוסלובקיה. ב-1942 נשלח עם הוריו ואחותו לגטו טרזיינשטט. אחר כך הועבר לאושוויץ – ומשם למחנה עבודה קאופרינג, דכאו. לקראת סוף המלחמה נשלח עם קבוצה של 12 חברים, אותם הכיר בטרזיינשטט, למחנה עבודה בלייטמריץ, צ'כיה. רק הוא חזר משם. אחרי המלחמה התנדב לבריגדה הצ'כית ועלה ארצה ב-1949. בארץ הצטרף לקיבוץ גבעת חיים מאוחד. הותיר אחריו ארבעה ילדים, שמונה נכדים וחמישה נינים.
צילומים: טל שחר, גל רווה"רק מי שהיה מסוגל לשכוח, היה לו סיכוי לעבור את זה". האמן עמית קבסה פיסל על פי סיפורו של פטר לנג (צילומים: טל שחר, גל רווה)
פטר השתתף בפרויקט, אולם למרבה הצער נפטר חצי שנה לאחר מתן עדותו לעמית קבסה, צייר, מלחין ויוצר וידיאו ומיצגים. "במהלך הצילומים", מספר קבסה, "כשתיעדתי את העדות של פטר, הוא אמר לי משפט שאקח לכל החיים – 'האדם קיבל מאלוהים את היכולת לשכוח. אולי זה מה שהציל אותי. אלה שלא יכלו לשכוח, מתו. רק מי שהיה מסוגל לשכוח, היה לו סיכוי לעבור את זה'".
בהשראת סיפורו של פטר יצר עמית פסל העשוי ממגוון חומרים: גבס, עץ, בדים ועוד. הדמות ממחישה את רגע הפרידה – המבט של פטר כשהביט באביו בפעם האחרונה, בשנת 1942, כשעלו לטרנספורט לאושוויץ. במקום הזה נפרדו דרכיהם. "פטר סיפר לי את הסיפור הזה כשנפגשנו בבית קפה בקיבוץ, שם נהג לשבת מדי בוקר בשולחן הפינתי הקבוע שלו, מעשן מקטרת ושותה חצי ליטר בירה", עמית מספר – ומצטט מעדותו של פטר: "כשנפרדתי בסלקציה מאבא שלי, הלכתי לצד אחד. היה ברור שאני הולך למחנה עבודה והוא לגז. הוא הסתכל עליי במבט של פרידה. רק מבט. את המבט האחרון הזה אני זוכר".

הבובות של תלמה

תלמה סגל נולדה בשנת 1937 בווינה, בשם אילזה ברייר. היא אם לארבעה, סבתא ל-14 נכדים וסבתא-רבתא לנינה אחת, ומתגוררת בקיבוץ ניר דוד. "ביוני 1942 נשלחנו לאושוויץ", היא מספרת. "בזכות קצין נאצי בשם אלוויס ברונר, שידע שאבי נגר מקצועי, הוא הורה להוריד את המשפחה מהרכבת. זו הייתה הפעם הראשונה שחיינו ניצלו. אבל סבא וסבתא שלי לא הורדו מהטרנספורט, הם לא חזרו מאושוויץ. באוקטובר 1942 נשלחה המשפחה שלי לטרזיינשטט, שם נשארתי עד שחרור הגטו, ב-1945".
איזבלה ותלמה – "אמן פוגש עדות", מוזיאון בית טרזין (צילום ועריכה: מאיה וגל רווה)
סגל פגשה במסגרת המיזם את הציירת איזבלה וולבניק. "סיפרתי לה את העדות שלי", היא אומרת, "סיפרתי שוב ושוב איך כילדה בת חמש עמדתי בפתח גטו טרזיינשטט, מחבקת בחוזקה את המזוודה עם הצעצוע שקיבלתי מאבא שלי ליום ההולדת. אלו היו בובות פורצלן של שלגייה ושבעת הגמדים. לא ממש הבנתי מה קורה סביבי. אני רק זוכרת שהמשכתי להחזיק חזק את המזוודה הקטנה עם הבובות שלי. בכניסה לגטו עמדו קצינים עם רובים מכודנים. אחד הקצינים עצר אותנו, כיוון את הכידון למזוודה ושאל: 'מה יש לילדה הזו ביד?' ואז המזוודה החליקה לי, הבובות התפזרו ונשברו על הרצפה. התכופפתי מיד לנסות לאסוף את השברים, אך אמא שלי משכה אותי בידה וביקשה ממני להמשיך לצעוד בשקט קדימה, שלא אעז לבכות עכשיו".
צילומים: טל שחר, גל רווהתלמה סגל (84). "אמא שלי ביקשה ממני להמשיך לצעוד בשקט קדימה, שלא אעז לבכות" (צילומים: טל שחר, גל רווה)
צילומים: טל שחר, גל רווההציירת איזבלה וולבניק נפגשה עם תלמה סגל (צילומים: טל שחר, גל רווה)
מהרגע הדרמטי הזה יצרה וולבניק, ציירת פיגורטיבית, ציור מפחם על נייר לבן. "המילים של תלמה נצרבו אצלי", היא מסבירה. "כידון, מזוודה, שבעה גמדים, גטו, שלגייה בלי ראש, שבורה לרסיסים. את כל אלה הבעתי בדרך שלי בעזרת הפחם על הנייר הלבן. בלי צבע. הקשבתי לתלמה. היא אמרה לי בין היתר: 'זה חי איתי. אני מטבעי אדם אופטימי, לא מתעסקת במה שלקחו ממני, אבל העצב הזה קיים אצלי, בפנים'. כשאמרה 'בפנים', היא חייכה אליי כמו מתנצלת והצביעה עמוק פנימה. מיד הבנתי שזה נמצא במקומות שאין לי גישה אליהם".

הקברט של חנה

לחנה מלכא שני ילדים, חמישה נכדים ושתי נינות, והיא מתגוררת בקריית חיים. היא נולדה בצ'כוסלובקיה לאם יהודייה ולאב נוצרי. ב-1942 נשלחה עם משפחתה לגטו טרזיינשטט ומשם לאושוויץ. יד הגורל הצילה אותה ועוד 200 מחברותיה בסלקציה של ד"ר מנגלה. ב-1946 עלתה לארץ, והקימה לדבריה "משפחה לתפארת".
"אמן פוגש עדות", מוזיאון בית טרזין (צילום ועריכה: מאיה וגל רווה)
חנה נפגשה עם הרקדנית והמורה למחול מורן זילברברג. החיבור ביניהן הוליד ריקוד. חנה החזירה את מורן לשנת 1945, לסיפור על מופע קברט מאולתר במחנה אדרן שבגרמניה, שם עבדה בבית חרושת לנשק. זילברברג מספרת על עדותה של חנה: "בתוך כל הרעב והמחסור במחנה, כאשר משגיחות האס-אס יצאו לחגוג, החליטו נשות המחנה לנצל את המצב והרימו מופע קברט. היה שם הרבה דמיון – קאסט, במה ואולם.
צילומים: טל שחר, גל רווהחנה מלכא (98). החיבור הוליד ריקוד (צילומים: טל שחר, גל רווה)
צילומים: טל שחר, גל רווה"היא זכרה כל מילה מהקברט". הרקדנית מורן זילברברג נפגשה עם חנה מלכא (צילומים: טל שחר, גל רווה)
"חנה זכרה כל מילה מהקברט, ותרגמה לי לעברית. למשל: 'היום נדבר על עיצוב הגוף. בנות יקרות, אל תכעסו, אבל מהיום הקו החדש הוא להיות רזה, להראות את העצמות של המקומות הנכונים. בבוקר תשתו קפה שחור, כמובן שצריך לוותר על החלב והסוכר, עם פרוסה של לחם יבש, ובשום אופן לא יותר. בצהריים מרק עם חתיכות סלק, שבעצם מיועד להזנת בהמות, אבל תורם יפה להרזיה. בערב אפשר סוף-סוף להתפנק עם שתי פרוסות לחם יבש. בנות, ההרזיה מובטחת'".
זילברברג אומרת: "הטקסט הזה הוביל אותי לרקוד את המילים של חנה, אותה נערה צעירה ממופע הקברט במחנה בגרמניה. הריקוד מספר למעשה את העדות שלה, שנמצאת היום עמוק בתוכי".
כתובת אתר גיוס המונים לטובת המיזם: www.giveback.co.il/project/66384
לכתבה זו 2 תגובות
הוספת תגובה
2

תגובות

close-fullscreen-comment
הוספת תגובה
2.

לשורדי השואה שמוזכרים בכתבה זו , מצדיע לכם ומתרגש עד דמעות , כבן דור ראשון לניצולי שואה אני חי אתכם את הטראומה הזאת וזה ימשך עד יומי האחרון

1.

מזל שיש עוד אנשים שאכפת להם . . לזכור ולא לשכוח!! החיים זה לא רק אינסטגרם.

0
מצב לילה
מצב לילה