את פרופ' יוסי לשם, מוותיקי הצפרים והחוקרים בישראל, מפחיד רק דבר אחד: שהמדינה תמשיך להתפתח בקצב מסחרר. "צריך להשאיר שטחים פתוחים לעולם החי", הוא אומר. "עם קום המדינה ישראל הייתה גן עדן לחיות בר ולציפורים. ב-1982 נכחד הפרס האחרון. נותרו עשרות בודדות של נשרים. צריך לעשות מאמצים גדולים כדי לשמור על הקצת שעוד נשאר. אנשים צריכים משהו לנשמה. לטייל בטבע. זו ציפור הנפש. אם לא יטפלו בזה, לא תהיה לנו תקומה".
לשם אומר את הדברים ממשרדו באוניברסיטת תל-אביב, שם הוא כותב את ספרו החדש, "50 שנות צפרות בישראל - לעוף עם ציפורים ואנשים". כאיש החברה להגנת הטבע, אורניתולוג (חוקר עופות - א.ק) ופרופ' בבית הספר לזואולוגיה, הוא מציג את ההיסטוריה של עולם הצפרות הישראלי. מה ראינו בשמיים, מה נעלם, ומה צריך לעשות כדי למנוע היכחדות נוספת.
לשם היה הראשון לזהות. אפשר להגדיר אותו כאב המייסד של עולם הצפרות הישראלי. "באתי בזמנו לטדי קולק, ראש העיר ירושלים, ואמרתי לו שאני רוצה להקים חוג צפרות בעיר", הוא מספר. "הוא הסתכל עליי ואמר: 'ירושלים זה היסטוריה וארכיאולוגיה, לא ציפורים'. אני הייתי חצוף בגילי הצעיר ואמרתי לו: 'אתה לא יודע מה יש לך בעיר. יש לך פה מבחר לא נורמלי של ציפורים'. הוא הוריד את המשקפיים והשיב: 'מה אתה רוצה ממני?'. אמרתי לו: '60 אלף לירות'. הוא הסתכל עליי ואמר: 'קיבלת'. התעלפתי. תלינו שלטים בבתי ספר ותוך חודשיים היו לי כבר 40 ילדים. נסענו לראות ברווזים, הגענו לעמק החולה. מהחוג הזה צמחו המון צפרים עד היום".
הפרויקט הצנוע של לשם הלך והתרחב, ועם השנים הוציא מתוכו מומחים בינלאומיים בתחום. אחד מבוגרי חוג הצפרות הירושלמי הוא הדורם שיריחי, שמוכר כמעט לכל חובב ציפורים בעולם. הוא מצא כ-50 מיני ציפורים חדשים שחיים במדינת ישראל וארבעה מינים חדשים למדע. הוא כתב ספרים רבים, שרובם הפכו רבי מכר. "בכיתה ג' זרקו אותו מבית הספר כי נתן למורה סטירה", לשם מספר, "אבא שלו נכנס ללחץ לא נורמלי. אמר לי: 'שמע יוסי, אולי תסכים לקחת חסות על הילד לפני שיילך לנו לאיבוד. אמרתי שאין בעיה. התלמיד עלה על רבו. הבחור הזה היה גאון, אוטודידקט. היום הוא צפר טוב יותר ממני".
חינוך תחילה
אחד הפרויקטים האהובים על לשם (75) הוא התִּנְשָׁמוֹת: המיזם לשימוש בתנשמות ובבזים כמדבירים ביולוגיים בחקלאות החל בשנת 1983 בקיבוץ שדה אליהו. ב-2008 הוא הורחב משמעותית, ומ-14 תיבות קינון בתחילת הדרך יש כיום ברחבי ישראל יותר מ-5,000. המיזם נחשב סיפור הצלחה כאשר צימצם את השימוש ברעלים בארץ. בנוסף, גם הירדנים, הסעודים, המרוקאים, הפלסטינים, הקפריסאים והיוונים הצטרפו ליוזמה.
"הייתי אצל השר לשיתוף פעולה אזורי והוא נתן לנו תקציב גדול בגלל הקשר עם מרוקו, שגם אימצה את פרויקט התנשמות", הוא מספר. "יום קודם הייתי בטיבוע ציפורים (הצמדת טבעות לרגליהן של ציפורים נודדות למטרות מחקר – א"ק) עם ילדים, חמש כיתות א' מעכו ומבית צפאפא בירושלים, במסגרת תוכנית 'כן לציפור', שהיא מיזם חינוכי. הילדים התלהבו כל כך. זה מדבר אל ליבם. ההשקעה בחינוך צריכה להיות בליגה אחרת. היו לנו 100 בתי ספר שלומדים על ציפורים, מסיירים ונהנים. בשנה הבאה הודיעו לי שזה כנראה לא יהיה כי אין תקציב. צפרות היא בחזית הטכנולוגיה היום. היא מאפשרת לילדים לעקוב אחר ציפורים במשדרי לוויין ולצפות בהם אונליין".
גם עמיר בלבן וד"ר גדעון פרלמן, שהקימו בשנת 1994 את התחנה לחקר ציפורי ירושלים, הם בוגרי חוג הצפרות הירושלמי. "כשהיה בכיתה ג' הוא שאל איך לגדל בז בבית כי הוא תפס אחד", לשם מספר. "אמרתי לו שאסור לגדל בז בבית ועליו להביא אותו לגן החיות התנ"כי. הוא היה ילד שעושה מה שבראש שלו, וסירב. שלחתי אליו שוטר ואיימתי שיפתחו לו תיק במשטרה. אמרתי לשוטר שאם הילד יבוא לחוג צפרות, שיבטל את התלונה. אז הוא בא לחוג צפרות. יש לנו אלוף משנה, טייס קרב בחיל האוויר, כאלה שיצאו להייטק. החוג יצר גרעין קשה של צפרים, אלפים".
בספר כותב לשם על שיתוף הפעולה עם חיל האוויר. "היו המון תאונות בגלל ציפורים נודדות", הוא אומר. "מי שטס, חוטף ציפורים. שכנעתי אותם שאפשר להקטין את מספר התאונות. אמרתי להם: 'תנו לי כסף, אני אעשה מחקר'. בשנות ה-80 החל המחקר. ביצעו מיפוי מוצלח של מפת נדידת הציפורים, שהביא לירידה דרסטית בתאונות".
בשנות ה-90 הפעילות שודרגה: במסגרת היערכות חיל האוויר למלחמת המפרץ, בעונת השיא של נדידת החסידות גויסו בצו 8 כ-60 צפרים מתנדבים. הם נפרשו בנגב כדי לספק התרעות בזמן אמת. בשנים הבאות המשיך המחקר בנושא, ואף החלו בזיהוי שרידי נוצות ציפורים לאחר תאונות - זאת על מנת לדעת אילו ציפורים גורמות את הנזקים הקשים ביותר למטוסים. הכרוון המצוי והסיקסק, למשל, גרמו נזקים במסלולי המראה. סיס החומות היא אחת הציפורים שגרמו נזק מתמשך למערך הטיסה. "אחרי תאונה של F-16 שנפגע מעל מכתש רמון בשנת 1997, זיהו בזכות שרידי פלומה באורך מילימטרים שמדובר באיית צרעים", לשם מספר. מ-1997 ועד היום לא התרסק מטוס קרב בגלל פגיעת ציפורים".
לשם אומר ש"לכל צפר יש ציפור שהוא אוהב במיוחד. בפרס צפיתי כמה שנים בקן שלו בנחל צאלים - זה עוף עם שלושה מטר מוטת כנפיים. יש לו כנפיים צרות, הוא כמו בז קטן, אבל שלושה מטר. הוא כמו F-15, תוך שנייה עוקף את כולם. יש לי סימפטיה לציפור לילה, לילית המדבר. היא מאוד נדירה. במדבריות שלנו נמצאים 100 זוגות, גם בסעודיה וסיני. צפר מארה"ב או מאנגליה מוכן ללכת למדבר, ואם הוא רואה לילית מדבר כזו בטבע, אז גמרנו. בעבר הדרכתי טיולי צפרות והייתי מביא אותם לירושלים ושואל אם הם רוצים ללכת לעיר העתיקה או לנסות לראות לילית מדבר. הם היו אומרים לי: 'עזוב אותי מהעיר העתיקה'".
החוקר הוותיק, כאמור, מוטרד מהכחדה של מינים שונים של ציפורים. והמצב נהיה קשה יותר ויותר. "נשרים, מאלף זוגות נשארו 45 זוגות מקננים. זה כלום", הוא אומר. "הפרס שקינן בכמה מקומות נכחד. עזניית הנגב, היו בארץ 40-30 זוגות, נכחד. אפס. ב-1986 הזוג האחרון נעלם. היו הרבה גורמים להכחדת המינים. ציד ובעיה קשה מאוד של הרס בתי גידול, שימוש בחומרי הדברה, התחשמלות. ב-1982 התברר לנו שקו חשמל לרמת הגולן גרם תוך שלושה חודשים למוות של 85 נשרים. הכל קרה על שלושה עמודים. סמוך אליהם היה מעיין קטן. אחרי שהנשרים אכלו פגרים הם היו מתרחצים בו. הם היו רטובים. עמדו על העמוד, פתחו כנפיים, סגרו מעגל, נפלו ומתו".
החיוויאי של איזנקוט
לשם אומר שעולם העופות השתנה מאוד. כאמור, הבנייה המסיבית במדינת ישראל לא משפרת את המצב. המצוקה היא רבת שנים. "ב-1979", הוא מדגים, "פתאום עיט סלעים בא לקנן על עץ מתחת להר גילה. לא רחוק משם יש מנזר קתולי. בדרך כלל עיט כזה מקנן על צוקים. מצא אותו הדורם, הילד הזה מחוג הצפרות".
בשנה הראשונה, הוא כותב בספר, הגיעו לעולם שני גוזלים. אחד מהם התחשמל מקו מתח הגבוה בעמק הרפאים. בשנה השנייה בקע רק גוזל אחד. בשנה השלישית בקעו שלושה גוזלים. "העיט קינן שם שלוש שנים", הוא מספר, "אבל ב-1982 החליטו להקים את שכונת גילה. העיט צפה על הקן שלו מקצה הגבעה, איפה שהיום שכונת גילה. ברגע שהחלו ליישר את הקרקע, נגמר הסיפור. זה הביא לנטישת הקן וסיום עצוב למיזם המוצלח".
לשם, כפי שהבנתם, אוהב לשתף פעולה עם צה"ל. "הייתי לי פגישה עם גדי איזנקוט", הוא מספר. "הוא אמר שאם יתמנה לרמטכ"ל, הוא יילך על פרויקט קרן הדוכיפת (קרן שמעצימה את נושא הצפרות בישראל - א"ק). גדי נדלק לגמרי. לא שהוא צפר או איש טבע, אבל הנושא קרוב לליבו. הוא סידר כך שכל שנה המטה הכללי בא לאחד מהפרויקטים שלנו בצה"ל לשמירה על הטבע. התחלנו עם פרויקט אחד בבסיס פלמ"חים והיום יש 60. בבסיס האימונים בלכיש כל שנה היו שריפות; בשנה אחת שרפו 15 אלף דונם. בשיא עונת הקינון נשרפו גוזלים בקנים של 12 זוגות חיוויאים. באנו עם כל המטכ"ל לשם. עכשיו מספר השריפות ירד דרסטית. בסוף הביקור נתנו לאיזנקוט לשחרר חיוויאי. כנפיים 1.90 מטר. גדי היה מבסוט".
