יהודה לוי ושלומית מלכה מתגרשים. מדינה שלמה המומה, כאילו שלמישהו מלבדם היה מושג מה מתחולל אצלם בבית. "לא ראינו את זה בא", "היתה להם זוגיות נהדרת", "ככה זה כשאת חצי מהגיל שלו", "הלםםם", "נישואים זה לא באינסטגרם" – לכל אחד יש מה להגיד, לפרשן, לכתוב, לדחוף את האף.
1 צפייה בגלריה
לאשה
לאשה
יהודה לוי ושלומית מלכה בחתונתם. כבר לא
(צילום: מוטי לבטון)
סיום חיים משותפים הוא קשה, מר, כואב. גם כשאת יודעת שזה הדבר הנכון, את רוצה להתכנס בתוך עצמך ולא להתגלגל מתחת ללשון של אנשים. גם כשאת לוקחת את עצמך לחופשה במאלדיבים, זה לא אומר שלא שורף לך הלב.
נשים מוכנות להישאר במערכת יחסים אומללה במקום לקום וללכת, רק בגלל שהן מפחדות מ'מה יגידו'. הן קופאות מול המחשבה על האצבע שתושט לעברן ברגע שהשמועה תתפרסם. לפחות חמש נשים שהיו אצלי בקליניקה השבוע הודו שהן לא מסוגלות להתמודד עם התגובות של הסביבה.
המה יגידו הורג אותן. הן נשארות בנישואים גרועים כדי שלהורים לא יהיה מה להגיד (הורים שבעצמם אינם מודל לזוגיות טובה), הן חוששות מהתגובה של החברים המשותפים שנשואים באושר (ככה לפחות הן חושבות... כמו שהחברים חושבים עליהן...). הן חוששות שיאשימו אותן בפירוק הבית, או שהן מאמינות שהגבר מיד ימצא בת זוג וכולם יראו שהיא נשארה לבד, המסכנה.

"אנשים ממציאים תיאוריות לפי עולמם הפנימי"

לקח זמן עד שסיפרתי שאני מתגרשת, כי רציתי שהילדים ישמעו את זה מאיתנו ולא מאיזו אמא רכלנית בבית הספר. מהרגע שזה נודע חשתי עצמי סלב, ולא בקטע הטוב של המילה. הרגשתי את המבטים, שמעתי את ההתלחששויות, הפכתי לכותל מערבי. אנשים שבקושי אמרו לי 'היי' דחפו לי פתקים לאוזן, סיפרו שגם הם מתים להתגרש, אבל אין להם אומץ. נשים וגברים, אבל בעיקר נשים, העדיפו נישואים כושלים על פני סטיגמה כושלת.
לי לא היה אכפת מה אומרים עליי, עד שהשמועות הגיעו לאוזניי בכוח: אמרו שהוא נפרד ממני כי אני בנאדם קשה, אמרו שאני עזבתי אותו כי יש לי רומן, סיפרו שבגדנו, אמרו שהתחתנתי איתו רק בגלל כסף, היו כאלה שנשבעו שהם מכירים אותנו ממקור ראשון ויודעים את כל האמת!!!
לאף אחד לא היה מושג. אנשים המציאו תיאוריות לפי עולמם הפנימי, וככל שעולמם היה יותר פגום, כך הם "ידעו עלינו מקרוב". הסיפורים היו יותר מלהיבים מהמציאות, שבה פשוט לא הסתדרנו וזה כבר לא התאים יותר.
בעולם אוטופי הייתי רוצה שאנשים יסתכלו על עצמם לפני שהם מפשיטים אחרים במבטיהם. שיסתכלו על בן או בת הזוג, יחשבו אם יש שם אהבה, חיבה, הערכה, כבוד. שיסתכלו איך הם מתייחסים לאיש או לאשה שאיתם הם בחרו להעביר את החיים. ואם הם לבד, שיחשבו איך הם מוצאים מקום בליבם לאהבה ולחמלה. נורא קל להעביר ביקורת, כשלא טוב לך עם עצמך. לעומת זאת, אנשים שמחים רוצים שכולם יהיו שמחים כמוהם.
אי אפשר לחיות מתוך פחד של מה יגידו, זה מקום תוקע. אם הייתי מפחדת מה יגידו על הספר 'אני מלכה גרושה באושר', לא היה יוצא מדריך שעוזר לכל מי שחולמת להתגרש או כבר עשתה את הצעד. אם הייתי חושבת מה יחשבו עליי, הייתי נשארת בנישואים לא מוצלחים במקום להיות בפרק ב' מטריף חושים כבר 4 שנים אבל מי סופר אני. אם הפחד משיפוטיות היה שולט בי לא הייתי עומדת על במות עם ההרצאה 'אני מלכה' ונותנת כוחות לנשים ששכחו שהן סופר-וומן.
אם הייתי מקשיבה לאחרים ולא לעצמי הייתי נובלת.
לאנשים תמיד יהיה מה להגיד, וזה בסדר, כל עוד מבינים שכל אחד מדבר את עצמו. אנשים לא מתכוונים לעשות רע לאחרים, הם מתכוונים לעשות טוב לעצמם. לפעמים יוצא להם עקום.
אנחנו יכולות לשמוע אותם, אבל לא חייבות להקשיב לאף אחד, מלבד ללב שלנו.
שתהיה שבת של הקשבה פנימה,
גאיה קורן
מרצה ומנחת סדנאות אני מלכה, מחברת רב המכר אני מלכה גרושה באושר.