צילום: AP
צילום: AP

נוסטלגיה לסיקסטיז, נקמה נשית ובמאים מושמצים: סיכום פסטיבל ונציה

פסטיבל הקולנוע האיטלקי אירח מעט ישראלים השנה, עשה כבוד דווקא לבמאים נודעים לשמצה ונתן בעיטה לתקינות הפוליטית. אבל נחתם בהפתעה כשאודרי דיוואן לקחה את הפרס הגדול על הדרמה הצרפתית הקטנה שלה, במה שמסתמן כמגמה שסוחפת את אירופה - העדפה לקולנוע נשי

אמיר בוגן, ונציה | פורסם:14/09/2021
בשנים האחרונות פסטיבל הקולנוע בוונציה שימש כמקרה מפה ראשוני לתמונת המצב של האוסקר. בניגוד לפסטיבל קאן שמתעקש לשמור על מרחק מהקולנוע האמריקני המסחרי, המארגנים האיטלקים מקבלים בברכה את המפיקים והמפיצים ההוליוודיים, אפילו אלו מחברות הסטרימינג שמרתיעות כל כך את הצרפתים. באיטליה, מקדמים אותם בחפץ לב במהלך האירוע וכן בטקס הפרסים. כך לאורך השנים האחרונות זכו בפרס אריה הזהב סרטים כמו "צורת המים" של גיירמו דל טורו, "רומא" של אלפונסו קוארון, "ג'וקר" של טוד פיליפס ו"ארץ נוודים" של קלואי ז'או - כולם הציגו בבכורה בוונציה והמשיכו כמועמדים בולטים לאוסקר ("צורת המים" ו"ארץ נוודים" אף זכו בו). גם השנה נכללו בתחרות הרשמית סרטים אמריקנים בולטים כמו "הכוח של הכלב" של ג'יין קמפיון, "סופר הקלפים" של פול שרדר, "ספנסר" של פבלו לריין, ו"הבת האבודה" של מגי ג'ילנהול (לצד הקרנות מיוחדות של "חולית" של דני וילנב, "לילה אחרון בסוהו" של אדגר רייט ו"הדו קרב האחרון" של רידלי סקוט), אולם בסופו של דבר הפסטיבל נחתם בהפתעה כשדרמה קטנה בשם Happening מאת הבמאית הצרפתיה אודרי דיוואן זכתה בפרס הגדול.
אי אפשר להסיק מהזכייה של הדרמה הצנועה לגבי מסלול האוסקר העתידי שלה, אבל בהחלט אפשר לחוש במגמה שמגיעה לאירופה מארצות הברית ונוגעת להעדפה (מתקנת או לא) של קולנוע נשי. דיוואן הצרפתיה מצטרפת לקלואי ז'או כקולנוענית שניה ברצף שזוכה באריה הזהב, ואי אפשר להתעלם מכך שרק לפני חודשיים בת ארצה ז'וליה דוקורנו, זכתה בפרס דקל הזהב בקאן על "טיטאן". לצד עניינים של מגדר ושיוך לאומי של השתיים, הסרטים חולקים נושא דומה: היריון בלתי רצוי והצורך להיפטר ממנו. אולם בעוד "טיטאן" הוא מותחן אימה מסחרר ועל טבעי, דיוואן מציגה ב-Happening סיפור צנוע ושגרתי של נערה שאפתנית שהרתה בעקבות מפגש מיני מזדמן בצרפת של שנות ה-60 ומחפשת דרך להשיל מעצמה את העובר במציאות בה הפלה אינה חוקית. אין בסרט הזה בשורה נרטיבית יוצאת דופן או תנופה סגנונית, אך כוחו של הסרט בעדינות והאינטימיות שלו שמזכירה את הדרמה "אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" של אליזה היטמן שעורר הדים בסאנדנס לפני שנתיים. הופעה נועזת וחושפנית של השחקנית הראשית אנה-מריה ורטולומיי מעניקה ערך מוסף מטלטל לסרט של דיוואן, שהוא עיבוד לספר של אנני ארנו, ואשר נגע ללבם של חברי צוות השופטים בראשות בונג ג'ון-הו.

המדוברים

תקינות פוליטית היא משהו שהבמאי הבריטי אדגר רייט מאתגר ובדרך ערמומית, מחוכמת ועשירה סגנונית בסרט החדש "הלילה האחרון בסוהו", שגם הוא מלא בנוסטלגיה ללונדון של שנות ה-60 והמוזיקה שלה. לא כל כך לגברים החרמנים שמילאו את רחובותיה ומועדוניה. הסרט מתחיל במסע של אלואיס - צעירה מוכשרת, שאפתנית, ביישנית ורק קצת מעורערת בנפשה (תומאסין מקנזי) - מהכפר לעיר הגדולה, לצורך לימודי עיצוב אופנה. היא חולמת להפוך למעצבת מצליחה, אך סובלת מהתנכלות של הסטודנטיות האחרות ומוצאת לעצמה מפלט בחדר שהיא שוכרת מאישה זקנה ולא בהכרח חביבה (דיאנה ריג, המוכרת כאולנה טיירל מ"משחקי הכס" וזהו תפקידה האחרון לפני מותה אשתקד). אלואיס מתרפקת על התרבות, המוזיקה והאופנה של הסיקסטיז, ולילה אחד היא מוצאת את עצמה משתלבת באופן על טבעי בסיפור חייה של צעירה יפהפיה שחיה באותה תקופה בשם סנדי (אניה טיילור ג'וי), ומפלסת לעצמה מסלול במועדוני הלילה כזמרת.
"לילה אחרון בסוהו" – טריילר
מה שמתחיל כדרמה מלאת צבע, ורוויה בנוסטלגיה מוזיקלית וסגנונית, מתפתח כמותחן על טבעי שמהדהד טורפנות גברית של ימינו מהסוג של הארווי ויינשטיין, ומסתיים כסרט אימה זוועתי שבטוויסט מפתיע גורם לנו לפקפק בתפיסת המציאות שלנו בעידן התקינות הפוליטית. אלואיס נחשפת מהצד למסכת ההתעללויות שסנדי עוברת בחסות האמרגן שלה, שהוא למעשה הסרסור שלה (מאט סמית'). היא, שבסך הכול רצתה להיות זמרת, יורדת לזנות וסובלת מניצול של לקוחותיה הנבזיים, ואפשר להגיד שזה יגמר ברצח. ניתן לראות ב"לילה אחרון בסוהו" את גרסת המי-טו ל"תברח". אולם הלוליינות הקולנועית של רייט הופכת את הסרט למוצלח הרבה יותר, ולבטח מורכב וביקורתי ורב צדדי מאשר קומדיית האימה האהובה של ג'ורדן פיל. זוהי סוכריה מתקתקה ומורעלת הנישאת על עלילת בית רדוף רוחות מן העבר כדי לחולל מחול שדים מן ההווה - בין שובניזם וסקסיזם בוטה מהצד הגברי לערמומיות נבזית ותשוקת נקם מאיימת מהצד הנשי. בין זה לבין זה, יש סרט כיפי, מרהיב ומלא השראה.
"לילה אחרון בסוהו" עשוי לגרוף כמה עשרות מיליוני דולרים בקופות, מה שלא ממש נמצא בתחזיות של מפיקי הסרטים "כוחו של הכלב" מאת הבמאית ג'יין קמפיון ו"סופר הקלפים" של הקולנוען הוותיק פול שרדר. אבל שני הסרטים הללו מכוונים ליעד אחר לגמרי: טקס האוסקר. היענות של רוכשי כרטיסים היא בעיקר בונוס, וזאת במיוחד במקרה של "כוחו של הכלב" שהופק עבור נטפליקס ומלכתחילה יציאתו לבתי הקולנוע מוגבלת. מעצמת הסטרימינג הבלתי נלאית ממשיכה בהסתערות שלה על האקדמיה האמריקנית לקולנוע. ב-2019 הם שלחו לאוסקר את "רומא" האמנותי של אלפונסו קוארון וחזרו בידיים ריקות, שנה לאחר מכן שיגרו את מרטין סקורסזה ו"האירי" היומרני שלו וסיימו עם אותה תוצאה מאכזבת. השנה הם בנו על "מאנק" של דיוויד פינצ'ר ו"משפט השבעה משיקגו" של ארון סורקין ושוב נדחו על ידי מצביעי האקדמיה. לטקס הבא הם בחרו בקמפיון הוותיקה שתביא להם את הפסלון המוזהב.
"כוחו של כלב" – טריילר (באדיבות נטפליקס)
הסיכויים של "כוחו של הכלב" לשבור את תקרת הזכוכית עבור נטפליקס גבוהים כנראה יותר מבעבר. לא רק בגלל הסחף המגדרי בתעשיית הקולנוע האמריקנית שנותן לקמפיון הניו זילנדית יתרון יחסי (ממנו נהנתה גם קלואי ז'או השנה עם "ארץ נוודים"), אלא גם כיוון שהמערבון שיצרה (עיבוד לספרו של תומאס סבאג') נוגע ומרגש דווקא בגלל דמויות הגברים שבו. מי שנושא את הסרט על גבו הוא בנדיקט קמברבאץ' בהופעה פיזית, מנטלית ומאתגרת. השחקן הבריטי מגלם את פיל ברבנק, קאובוי במדינת מונטנה של שנות ה-20. בניגוד לאחיו המשכיל והמיושב (ג'סי פלמונס), הוא מתנהג בגסות ובחספוס, ולא שומר על גינונים חברתיים של נימוסים והליכות. כשנוכחות נשית חדשה (קירסטן דאנסט) מופיעה באחוזת המשפחה, פיל פורק את תסכולו על בנה העדין (קודי סמיט-מקפי). דווקא כשקירבה מהוססת מתגבשת בין השניים, יש תחושה של אסון קרב ובא.
ל"כוחו של הכלב" יש ניחוח של המערבונים הקלאסים ופה כנראה קבור הכלב של הצלחתו. ואילו ל"סופר הקלפים" יש הד של מותחנים אקזיסטנציאליסטים קודרים מפעם. שרדר היה אחראי כתסריטאי ובמאי לכמה מהסרטים הבולטים בז'אנר כמו "נהג מונית", "השור הזועם", ורבים אחרים. אבל מי סופר? ובכן הדמות הראשית בסרט סופרת, קלפים. אוסקר אייזק (הכוכב הגדול של ונציה השנה עם תפקיד ב"חולית" וגם בסדרה "תמונות מחיי נישואין" של חגי לוי) מגלם אסיר משוחרר שעשה המרה להימורים מקצועיים ומפלס את דרכו מחדש באזרחות דרך בתי קזינו בהם אורות ניאון מרצדים מכסים את הריקנות העגמומית שחשים בני האדם שפוקדים אותם. כך גם במקרה של גיבורנו הקלפן, אלא שגם הנצחונות החוזרים ונשנים על שולחן הפוקר, לא מפצים על טראומת העבר שהוא נושא איתו במזוודה ממוטל זול אחד לשני. מפגש עם נער אבוד (טיי שרידן) מעורר בו משהו, והשניים יוצאים למסע שנועד להביא גאולה ומסתיים בנקמה. במקביל נרקמים יחסים רומנטים-מקצועיים עם טיפאני האדיש שהיא נקודת התורפה של הדרמה הטעונה הזו, שהיא מנקרת עם ציפורניה המזויפים, והמשחק המזויף אף יותר.

הישראלים

ביחס לנוכחות הישראלית יוצאת הדופן בקאן השנה (ארבעה סרטים), את ונציה לא פקדו נציגים רבים של הקולנוע המקומי. חגי לוי הציג את הסדרה האמריקנית שלו "תמונות מחיי נישואין", השחקנים עלי סולימאן ואשרף ברהום ביקרו עם הפקות ערביות בהשתתפותם, ותום מרסיה ממשיך לפלס דרכו בקולנוע הבינלאומי עם הדרמה הרומנטית הצרפתית "הלילה שלי". הבמאי נדב לפיד שגילה את מרסיה ב"מלים נרדפות" לא הגיע לוונציה, אך היה ניתן להתרשם ממנו כשחקן בסצנות ספורות, אך משמעותיות, בסרטו של אנטואן בארו "מדלין קולינס" לצדה של הכוכבת הצרפתיה וירז'יני אפירה. העלילה מלווה אישה שמנהלת חיים כפולים בין שני גברים, מצב שמצריך ממנה תעוזה ותושייה תמידית. לפיד משתלב כאיש צללים בשם קורט שמתבקש להכין עבורה תעודות מזויפות. הוא מופיע ברגעים ספורים אך חשובים לצד אפירה בפניו החתומות והעצורות. ואילו בסצנה האחרונה של הסרט נדרש ממנו לחייך - משימה פשוטה לכאורה שהתגלתה כמסובכת מאוד עבורו.
צילום: EPAנדב לפיד. הפעם שחקן (צילום: EPA)
"לא הלכתי לבית ספר לקולנוע כך שתמיד הייתה לי חיבה רבה לבמאים. הם היו המורים שלי. צילמתי את ברטרן בונלו בסרטי הקודם וכבר זמן מה שאני מעריץ את עבודתו של נדב לפיד", מסביר בארו ל-ynet את נסיבות ליהוקו של הבמאי הישראלי כשחקן, "חשבתי שזה יהיה מעניין לראות את הכימייה בינו לבין וירז'יני אפירה. הם באים ממקומות שונים לחלוטין מבחינה קולנועית ולפתע יש חיבור. נדב התגלה כשחקן מאוד אינטנסיבי. הכרתי את פניו אך לא את קולו. הוא הצליח באופן מבריק לגלם את הדמות בדרך שהיא תהייה גם מאיימת וגם רגישה מאוד. דבר אחד היה קשה מאוד - לגרום לו לחייך בשוט הסיום. היינו צריכים להשתטות מאחורי המצלמה כדי לאלץ אותו לצחוק".
הסרט הישראלי היחיד שהוצג בוונציה, היה הדוקו "מזרחים" של מיכל בוגנים, שנכלל במסגרת המשנית "ימי ונציה" ולכל אורכו סוקרת הבמאית את תולדות הקיפוח של יוצאי עדות המזרח, תוך שהיא נעה בין ערי פיתוח בצפון ובדרום, ובין סיפורה של המדינה לסיפורה האישי. הסרט לא ממש מחדש, ומרגיש כמו עוד פרק בז'אנר "השד העדתי" בהשתתפות אותם דוברים שראינו בתקשורת פעמים רבות בעבר: ראובן אברג'יל מהפנתרים השחורים, המשוררים ארז ביטון ורועי חסן, והפעילים החברתיים שלומי חתוקה ואופיר טובול - אבירי המאבק המזרחי, שהפכו למוכרים מאוד בציבור הישראלי, פחות בזירה הבינלאומית. צופים זרים שראו את הסרט התרשמו בוודאי שמדובר במדינה גזענית מהגרעין שלה, נגועה בעליונות לבנה ואשכנזית. מה שמעלה את השאלה, מה בין קולנוענים פוליטיים מקומיים (כמו נדב לפיד) שמטיחים ביקורת פומבית על מדיניות הכיבוש ומותקפים כבוגדים, לבין יצירה ש"מלבינה את פני המדינה" על רקע המתחים העדתיים והחברתיים שבתוכה.
מזרחים – מיכל בוגנים
"זה נורמלי עבור כל אמן בעולם להיות ביקורתי כלפי החברה שלו, אנחנו לא פה בשביל לעשות סרט תעמולה", אומרת בוגנים, "כל הקולנוענים בעולם הם ביקורתיים, אבל בישראל זה אסור כי ישר מתייגים אותך כבוגד. ישראלים רוצים לחיות בבועה, אבל כיוצרים יש לנו את החובה להציג מראה בפני החברה, גם כשהיא לא יפה. מה שאני לא מבינה זה למה כשמדברים על הסוגיה המזרחית, השמאל לא תומך בנו. זה לא משהו שקורה במדינות אחרות. הפנתרים השחורים נתמכו על ידי השמאל, אבל בישראל רק הערבים מזדהים עם הסוגיה הזאת, וזו האירוניה. אני מרגישה שזה לגיטימי לספר את הסיפור הזה מכיוון שראוי לחשוף אותו. אין לי מושג איך מזרחים יקבלו אותו ואיך אשכנזים, או צופים שאינם ישראלים. אבל אני יודעת שלאמנים כמו רועי חסן, שלומי חתוקה, נטע אלקיים ושלומי אלקבץ יש הרבה מה להגיד והם מרגישים שבניגוד להוריהם הם במקום שאפשר לדבר על זה. והם רוצים לצעוק את צעקתם כמו מקופחים רבים ברחבי העולם. אז למה לא?"

האיטלקים

קולנוענים מהוללים רבים יצאו מאיטליה לאורך השנים. מפדריקו פליני לפייר פאולו פאזוליני ומיכלאנג'לו אנטוניוני, מוויטוריו דה סיקה לברנרדו ברטולוצ'י ופאולו סורנטינו. אבל בפסטיבל הסרטים ה-78 בוונציה החליטו להקדיש השנה מקום של כבוד דווקא לבמאים שנודעים לשימצה בכל הנוגע לתרומתם האמנותית: סרג'יו קורבוצ'י וג'ו דאמאטו. הראשון נודע בעיקר כ"סרג'יו השני", שני לסרג'יו לאונה במקומו בתודעת הציבור וכן בתהילת מערבוני הספגטי האלימים שיצר בצל "הטוב הרע והמכוער" ו"היו זמנים במערב". אריסטיד מסקסי, או בשם הבמה שלו ג'ו דאמאטו, שלאורך הקריירה הארוכה שלו הוציא תחת ידיו כבמאי, מפיק וצלם אינספור סרטי בי-מוביז מז'אנרים שונים ובעיקר מזן האימה האירוטית.
פועלו של קורבוצ'י, שמערבון הספגטי המצליח ביותר שלו "ג'אנגו" מ-1966 היווה השראה ל"ג'אנגו חסר מעצורים" של קוונטין טרנטינו, נפרש בסרט התיעודי "ג'אנגו וג'אנגו" של לוקה ריי, בהשתתפותו של לא אחר מאשר הבמאי האמריקני (והישראלי) הנערץ. בעיניים בורקות טרנטינו מהלל את הקולנוען האיטלקי שלא קיבל את ההערכה לה היה ראוי לדעתו על סרטיו הנועזים והאלימים שמהדהים לטענתו את החברה הפשיסטית בה גדל (על פי אחד הסיפורים סרג'יו הצעיר היה חבר במקהלת ילדים של תנועת הנוער הפשיסטית וקיבל את פני היטלר בשירה במהלך אחד מביקוריו ברומא).
תמונה כלליתמתוך "ג'אנגו" של קורבוצ'י
צילום: GettyImagesקוונטין טרנטינו. מעריץ ומהלל (צילום: GettyImages)
המקרה של דאמאטו קצת יותר סבוך ושנוי במחלוקת. מצד אחד הוא היה אחד הקולנוענים הפורים באיטליה, אבל הסרט הנע שלו הוציא בעיקר סרטי טראש ששילבו בין אלימות קשה למיניות בוטה כמו בסדרת סרטי "עמנואל השחורה" והזוועתון הפולחני "שואת פורנו". בארצות הברית הוא נודע בעיקר כמפיק מאחורי "טרול 2" שנחשב בעיני רבים כאחד מיצירות הקולנוע הגרועות של כל הזמנים. Inferno Rosso. Joe D'Amato Sulla Via Dell'eccesso של מנילו גומרסקה ומסימיליאנו זנון מציג בהומור את הצדדים השונים ביצירתו מתוך נקודת מבטם של שותפים לדרך, ומקונן על כך שאת חייו סיים כ"מלך סרטי הפורנו האיטלקי". משלח יד שנאלץ לקחת על עצמו לאחר שהרפתקאותיו הקולנועיות סיבכו אותו כלכלית.
מסקרן לחקור לעומק מניין צץ פתאום העניין המחודש הזה במה שנחשב על פי רבים כקולנוע מהסוג הנחות ביותר. ממש כמו הסדרה שאצר טרנטינו על סרטי חברת קאנון של מנחם גולן ויורם גלובוס, בלי להיכנס לוויכוח על תרבות גבוהה ונמוכה (אני דווקא בצד הפוסטמודרניסטי של טרנטינו), נראה שיש פה ביטוי של תחושת געגועים לתקופה של קולנוע פרוע וחסר מעצורים. געגוע שהולך ומתעצם אל מול תרבות התקינות הפוליטית שהולכת וממסגרת וממסמרת את הקולנוע העולמי המסחרי ובעיקר זה האמריקני.
2

תגובות

close-fullscreen-comment
הוספת תגובה
2.

1.

עם לימפ ביזקיט ודה אופספרינג בארץ?

0