כשאלוהים הייתה אישה
אלוהי המקרא פושט ולובש צורות: פעם הוא כועס ופעם רחום וחנון, פעם הוא אב דואג, פעם אב מעניש, פעם מלך חורץ גורלות - ופעם הוא ילד שמשתעשע עם לווייתן. מעייף להיות שחקן יחיד. מתישה משימתו של אל מונותאיסטי. אני מדמיינת את אלוהינו מתבונן בייאוש בכל המשימות שהענקנו לו, ועורג על ימים עברו בהם התגוררו בפנתיאון נותני שירות נוספים.
להנחה אחת זכה האל שלנו. יש דמות אחת אליה הוא (כמעט) אף פעם לא מלוהק. למעשה לא מדובר בדמות אחת אלא במחצית מהאנושות. כן, אלוהים המקראי לא מלוהק לתפקידים נשיים (בהמשך הדרך, העם היהודי הרעב לאם לא יוותר לו גם על התפקיד הזה).
למה הוא כמעט אף פעם לא היא
תרבות מונותאיסטית באה לעולם על מנת להנציח את עליונותו של הגבר השליט, זכר אלפא, על כל הגברים והנשים שמתחתיו. אפשר להאמין שאלוהים ברא אותנו בצלמו ואפשר להאמין שאנחנו בראנו את אלוהים בצלמנו. האמונה הראשונה מקבעת את המודל האנושי האידיאלי, בעוד שהאמונה השנייה משאירה מרחב תמרון, שהרי אלוהים שלנו משתנה בהתאם לערכים ולמבנה המשפחתי שלנו. גם משום כך אני מעדיפה את האמונה השנייה.
דת פטריארכלית בנויה כפירמידה ענקית המורכבת מהמוני פירמידות קטנות. הפירמידות הקטנות הן פירמידות "כל איש שורר בביתו", והן כלואות בתוך הפירמידה הגדולה ששמה "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי".
אם אלוהי המקרא היה נוטל על עצמו תפקידים נשיים, המונותאיזם המקראי אולי היה מתמוטט. הפירמידות הקטנות היו מתערערות, שכן אם נשים היו מרגישות שיש להן חלק ממשי באלוהות, הן עלולות היו למרוד בדיכוי הגברי בבית. בנוסף, אלוהים בתפקיד נשי היה עלול לעורר בנו, מאמינות ומאמינים, געגועים לגלגול הדתי הקודם, געגועים לדת צבעונית מרובת אלים ואלות.
כשהצנזורה התרשלה
ברגעים נדירים, כשהצנזור המונותאיסטי התעייף, הבליחה האלוהות המקראית בדמות נשית. ההופעות הנדירות האלו מרתקות, ואחת, יפה ומאתגרת, נמצאת בהפטרה המוקדשת לפרשת השבוע שלנו (ישעיהו, פרק מ"ט): "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי. הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ".
הישות הנשית הראשונה בקינה היא ציון המקוננת. אישה מבוהלת שבעלה נטש אותה. אם הקינה הייתה רוצה להמשיך בדימוי שבו פתחה, היה עליה להציג אל בדמותו של גבר זועם או סוחר נודד שנטש את אשתו אך מבטיח לשוב אליה. השירה העולמית מלאה בסצנות כאלו.
אלא שכאן מגיעה ההפתעה. אלוהים בוחר לנחם את האישה בהופעה נשית שלו. על מנת לשכנע את ציון שישוב אליה, הוא מציג את עצמו כאם שלעולם לא תשכח את הבן שיצא מרחמה. כאילו הוא מניח שכאשר פחד נטישה אמיתי נכנס לתמונה, רק נאמנות אימהית תצליח להרגיע אותנו.
המדרשים לא מפרגנים
היו דרשנים שלא הסכימו שיבלבלו להם את המונותאיזם, ולא גילו סלחנות להופעות הנשיות של האל. כידוע, שערי דרשנות לא ננעלו ויש מדרשים שמנתקים את המילים "אישה עולה" מההקשר, ומציבים אותן בלב בית המקדש: "עולה" אינו הילד הצעיר של אימו אלא "קורבן עולה", ואילו האישה-האמא הופכת ל"אִשֶּׁה", ריח הניחוח של הקורבנות הנשרפים באש. לפי הפרשנות הזו, האל הגברי עונה לציון ואומר לה: כשם שלא שכחתי את קורבנותיי, לא אשכח גם אותך.
חבל לי על המדרשים שלא הצליחו לקבל באהבה תמונה מקראית נדירה של זוגיות נשית. אישה ארצית בדמות ציון ואישה שמימית בדמות האלה הגדולה. ועוד אומרים שאני מוציאה פסוקים מהקשרם.
קינה מתוחכמת
האמת היא שקינתו של ישעיהו הנביא הפותחת את ההפטרה, מתוחכמת. בשני פסוקים בלבד מופיע השורש ש.כ.ח ארבע פעמים: "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי. הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ". שהרי זו החרדה הגדולה של האישה שנשארה לבדה, שבעלה ישכח אותה ועד מותה היא תישאר ענייה ועזובה.
כאן טמון הפרדוקס, שהרי הגבר - הזכר - קרוי בעברית על שם הזיכרון, ואילו האישה בעברית היא נקבה. "נקב", צורה מאיימת בבולענות והיעלמות. גם המילה המקראית היחידאית "נשיה" שנמצאת בצירוף "ארץ נשיה" מזכירה בצלילה את "אישה" ומשמעותה אבדון, ארץ המוות. בנוסף, בלשון חז"ל הרחם מכונה "קבר" (והקשר נרמז כבר בדברי ירמיהו, "וַתְּהִי לִי אִמִּי קִבְרִי וְרַחְמָה הֲרַת עוֹלָם").
לפי תמונת הפריון המקראית, זו שלפני ההיכרות עם הביציות של האישה, הזכר מכניס את זרעו לנקב של הנקבה ובכך מפקיד ברחמה את הילד העתידי. האישה תורמת את גופה כמיכל לנשיאת הילד, ועל כן השארת השריד והזיכרון בעולם היא סגולה גברית בלבד.
והנה, בקינה המפתיעה שלנו האישה מקבלת אחריות על הזיכרון, וכשרוצים לנחם אישה שננטשה על ידי זכר, מנחמים אותה בדמותה של אישה זוכרת. כאילו מבקש ישעיהו ללמדנו שהשאלה החשובה איננה מי הכניס את זכרו ליצירת הילד, אלא מי הוציאה את הילד מגופה. הזיכרון שנטמן בנפש האם שנשאה אותו תשעה ירחים וסיכנה את חייה בשעה שילדה אותו, יקר לאין ערוך מהזרע שנטמן בגופה על ידי גבר שאולי הוא עדיין פה, ואולי כבר נטש.
גבר עם שדיים וחלב
אם לאלוהים מותר, לעיתים נדירות, להבליח בדמות נשית, גם הגברים הארציים מפרגנים לעצמם פה ושם חוויות נשיות. אחת נועזת במיוחד מופיעה בתלמוד הבבלי (שבת נ"ג, ב'): "מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק, ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדים כשני דדי אישה והניק את בנו. אמר רב יוסף, בא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה, אמר לו אביי: אדרבה, כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית. אמר רב נחמן, תדע שיתרחש נס ולא יבראו מזונות".
תקלה במחלקת הניסים
אנחנו רגילות לשמוע סיפורים על נשים שמתו בלידתן. אנחנו גם רגילות לשמוע סיפורים על משפחות עניות שבהן הילדות הולכות לישון על בטן ריקה. כל זה בסדר, עם כל אלה המוסר הדתי שלנו חי בשלום. החכמים שמגיבים לאגדה מתפעלים או מזדעזעים מהיכולת האלוהית להצמיח לגבר שדיים, ורק רב נחמן החריף (המוכר לנו יותר כבן זוגה של ילתא) מתבונן מהצד ומעיר: אלוהים יכול לחולל ניסי-ניסים אבל לא יכול לברוא מזונות.
נדמה לי שהוא שואל: אם כבר אלוהים עושה ניסים, לא היה יותר עדיף לדאוג שנשים לא ימותו בלידות, ומשפחות לא יגיעו לחרפת רעב?
מאתגרים את הגבולות שלנו
אני חושבת שהקינה של ישעיהו והסיפור על הגבר שזכה בשדיים עמוסי חלב, הם מתנות המאתגרות את החשיבה המגדרית שלנו. מי אמר שאלוהים חייבת להיות בן, מי אמרה שזכרים זוכרים ונקבות קוברות ילדים ברחם, ומה רע בגבר עם שדיים?
אני מאחלת לנו שלא נפחד ואף נלמד לשמוח מאתגרים מגדריים, ובדיוק כמו שאלוהים מאפשר לעצמו להתנסות בזהויות מיניות - נאפשר גם אנו לבנותינו, לבנינו ולכל הקהילה להתנסות, לאתגר ולהתאתגר בשמחה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתבתי מכתב פתוח לצעירה ממדרשת "הרובע" שגויסה על ידי מורתה להפריע לתפילה השוויונית בכותל. מורה אמיצה בשם תמר הצטרפה בבית המדרש לדבריי ושיתפה:
"לא אשכח את היום כשהגעתי לכותל עם תלמידותיי כמחנכת, בשנה הראשונה לאחר שעשיתי הסבה להוראה. מאוד חרה לי לראות את הנשים ברחבה מתנפלות על הנערות הצעירות, דוחפות באלימות לידיהן טקסט ומנחות אותן מה לומר. התערבתי, כמובן, והסברתי לתלמידות שהן חופשיות לומר מה שהן רוצות. מאז לא חזרתי לרחבת הכותל. אין לי מקום שם. אבל אולי דווקא עכשיו אגיע לרחבת ישראל".
תמר יקרה, אין לי ספק שתלמידותיך למדו שיעור יקר על חשיבה עצמאית וכבוד הזולת. אני מודה לך על האומץ. אשמח אם תכתבי לי למייל הפרטי ואוכל להכירך rweiss@huc.edu
שבת שלום!
