בשיתוף מכון אבהרמסון
"אני בת 14. חווה טלטלות של גיל ההתבגרות ומתחילה לאכול אכילה רגשית. יום אחד אימא שלי אמרה לי ש'הגיע הזמן לדיאטה'. עד לאותו רגע הרגשתי טוב עם הגוף שלי. הממתקים הגיעו כנחמה מתוקה אחרי גירושי הוריי שנחתו עליי בהפתעה, והדבר היחיד שהפריע לי לפעמים היה היותי מאוד גבוהה - 'חגית הגדולה הבולטת'. לא החשבתי את עצמי כנערה מלאה עד שאימי וחברותיה העירו את תשומת ליבי, שאולי אם ארזה אראה טוב יותר. כעסתי עליהן אבל ניסיתי לשכנע את עצמי שכוונתן טובה ושאולי הן רואות משהו שאני לא רואה. מאותו רגע נסחבתי אחרי אימי לכל דיאטה אפשרית. מדיאטה לדיאטה פיתחתי בהדרגה ביקורת עצמית על הגוף שלי, היצמדות למשקל והבנה שכדי לחוש אהובה ומוערכת, אני כנראה חייבת להיות רזה יותר.
"ההבנה הזו התחזקה בי בתחילת שנות ה-20 כשהתחלתי לצאת לדייטים וחלק מהנשים בחיי פשוט נתנו לי להבין שגברים מעדיפים רזות ושעדיף שארזה קצת אם אני רוצה להתחתן", מספרת חגית מוזס (43), נשואה אם לשלושה מפתח תקוה, ששקלה עד לפני שנה מעל 100 קילוגרמים ומתנשאת לגובה של 1.79 מטר. מוזס מטפלת רגשית ומנחת קבוצות וסדנאות דרך תרפיה בתנועה, אמנויות וכלי הקשבה לגוף, ב-15 השנים האחרונות. מומחית להעלאת ביטחון עצמי ודימוי גוף. מלווה נשים ונערות לחיזוק האהבה לעצמן ולגופן בכל מידה ורגש.
3 צפייה בגלריה
חגית
חגית
חגית מוזס
"המהפך שלי היה כשהייתי בת 24. ערב קיצי אחד יצאתי לדייט עם בחור מקסים, שהיה בינינו חיבור מאוד טוב. הוא הקשיב בסקרנות לחלומות שהיו לי כבר אז ונראה מעוניין שנמשיך. חצות בלילה אחרי הדייט הוא כתב: 'תשמעי חגית, את מקסימה והכל אבל נראה לי שזה לא יילך כי כמו שאת, את גדולה לי מדי'. לאחר שכל הלילה בקושי נרדמתי מתחושת העלבון והתסכול כי חשבתי שהתכוון לכך שאני שמנה לו מדי, מצאתי את עצמי בוקר למחרת עומדת מול המראה הגדולה בסלון בבית אמי. כדי להשתחרר מהמועקה ולהירגע, הפעלתי מוזיקה וניסיתי לרקוד מול דמותי. אבל לא הצלחתי – הגוף שלי פשוט לא נשמע לי.
"לפתע מתוך כל הכאב מצאתי את עצמי צועקת בקולי קולות לדמותי מול המראה: 'די, נמאס לי לבקר אותך גוף שלי, לכעוס עלייך, לעבור מדיאטות לדיאטות. אני רוצה ללמוד לקבל אותך כמו שאתה. אני בוחרת ללמוד לאהוב אותי כמו שאני'. באותו רגע כמו נכנס בי אוויר חדש לריאות והגוף בבת אחת הפך קל יותר. התחלתי לרקוד בסלון בחופשיות, חיבקתי את הגוף שלי לראשונה שם מול המראה ובחרתי באהבה".
היא ממשיכה ומספרת: "בעקבות אותו הבוקר, התחלתי ליצור לעצמי מעין שיטה עם תרגילים לחיזוק האהבה, החמלה וההקשבה לגוף. את חלקם עשיתי ממש מול המראה, את חלקם במקלחת או במיטה לפני השינה. במקביל למדתי טיפול באכילה רגשית. המשכתי לאכול את הבורקסים והשוקולדים שאהבתי, אך אכלתי יותר מאוזן ועם הרבה אהבה לגוף, כך שבלי לשים לב גם רזיתי 14 קילו.
"מאז כל השנים הייתי בדרך כלל במידה 46 והרגשתי ונראיתי טוב בעיניי בדיוק כמו שאני. בהמשך למדתי תואר שני בתרפיה באומנויות, והתחלתי לטפל ולהנחות סדנאות שמלמדות נשים לאהוב את עצמן, ואם כבר לרזות אז לעשות זאת ללא ביקורת עצמית מול המראה וממקום של אהבה והקשבה לגוף.
"אגב, את אותו הבחור מהסיפור, פגשתי במקרה ברחוב חצי שנה אחרי אותו הדייט. הוא ניגש אליי ואמר בהתלהבות ששמע שכבר התחלתי להגשים את חלומי ולהנחות סדנאות ושחברים שלו היו בסדנה שלי. רגע אחרי הביט בי במבט עמוק ואמר: 'נו, את רואה שצדקתי כשאמרתי לך שאת גדולה לי מדי. איפה אני, תקוע שם בחנות אצל אבי ואיפה את עם כל ההגשמות שלך'. עמדתי מולו בשוק ולקח לי כמה דקות לחזור לדבר תוך כדי שניסיתי לעכל שזו הייתה כוונתו בהודעה.
"לפני כשלוש שנים מצב הקירבה שלי לגופי השתנה קצת. זה התחיל בהריון עם הבן השלישי שלי במהלכו עבדתי המון עד ששכחתי לטפל גם בעצמי ובגופי. בהריון ואחריו התמכרתי עוד יותר למתוקים שליוו אותי כל השנים, שוקולד, פיתות ועוד ושמנתי למעלה מ-20 קילוגרמים.
"בשבוע 38 להריון גיליתי שיש לי סוכר מאוד גבוה, עד כדי סוכרת הריון גבולית ועובר במשקל משוער גבוה. הרופאים המליצו ללדת בקיסרי, למרות שבתוכי ידעתי והתעקשתי שהגוף שלי יודע ללכת טבעי ושילדתי כבר שני תינוקות מאד גדולים. לבסוף, הכריע הפחד מנבואות הזעם של הרופאים ובחרתי בקיסרי. אחרי הניתוח חוויתי במשך שנתיים מעין ניתוק מגופי. התקשיתי לסלוח לעצמי על כך שלא הקשבתי לגוף שלי שיכול ללכת רגיל ועל כך שלא שמרתי על התזונה בהריון".

"בעלי נגמל מסוכר ומפחמימות ממכרות באברהמסון, וירד בזמן קצר 20 קילוגרמים"

"בני הקטן בן ארבע ועד לפני שנה נמנעתי מהתעסקות בירידה במשקל. היה לי יותר חשוב להשקיע בשנים האלו בהחזרת האמון והקשר החברי, העמוק והאוהב עם גופי, ללא תלות במשקל. בסופו של דבר הגעתי לשיא משקלי ועדיין בסך הכל הסתדרתי ואפילו רוב הזמן אהבתי את גופי גם במידה 52. אבל, הכל השתנה כשלפני שנה התחלתי לסבול מכאבים בברך שמאל. במקביל, בעלי עבר גמילה מסוכר ומפחמימות ממכרות באברהמסון, וירד בזמן קצר 20 קילוגרמים. הבטתי בו בגאווה, אבל באותו הזמן הרגשתי שאני עצמי ממש לא בשלה לוותר על סוכר, כי סוכר ופחמימות זה החיים".
היא משתפת: "התחלתי לרזות בדרכי, כמו שעשיתי שנים אחורה בגיל 24 ומתוך אותה הקשבה ואהבה לגוף וטיפול באכילה הרגשית שלי, רזיתי בנחת 10 קילוגרמים. אבל, הכאבים בברך לא השתפרו ובדיקות הדם הראו שיש לי רמת סוכר של 120, הרבה מעל הטווח. נבהלתי והרגשתי שזו קריאת התעוררות. הבנתי שאם לא איגמל מסוכר, אולי לא אצליח להחזיר לעצמי את החוזק והבריאות המאוזנת יותר לגופי. כל הזמן חשבתי שהתזונה שלי תלויה רק בי, אבל היום, בזכות אברהמסון, אני יודעת שעם אכילת סוכר ופחמימות ממכרות, המוח מפריש חומרים שגורמים להתמכרות מה שמקשה מאד על השליטה מול האוכל והאכילה הרגשית שמתגברת.
"נגמלתי לפני שבעה חודשים. בעקבות הטיפול הרגשתי כאילו משהו במוח ובגוף השתנה. יצאתי משם וזה הרגיש כמו קסם, מעין חוויה מוחית, רוחנית ואנרגטית, משולבת עם הרבה נחישות, מוכנות ובשלות רגשית שלי לתהליך. כבר בחודש הראשון והכי מאתגר לאחר הגמילה עשיתי ניסויים קטנים עם עצמי. נכנסתי לפיצוציות, למאפיות, ולסופר, ובחנתי את הרצון שלי לשוקולדים ולבורקסים, אבל הייתי אדישה. זה כאילו הם לא דיברו אליי יותר. בזכות העידוד והדחיפה של המלווה מאברהמסון, לצד חשק חדש שנוצר בי, למדתי לבשל בריא, ללא קמח לבן וסוכר ואפילו למדתי לאהוב את זה. הילדים מרוויחים על הדרך מאכלים טריים ובריאים יותר כל השבוע ולא רק בשבת והוצאת האוכל המעובד מהבית.
"רזיתי עוד 17 קילוגרמים מאז הגמילה, ירדתי 27 קילו, ועברתי ממידה 52 למידה 44. היום אני מרגישה יותר קלילה וחזקה, הברך שלי במצב הרבה יותר טוב וגם ערכי הסוכר ירדו משמעותית והגיעו לטווח התקין. חזרתי לרקוד בסלון, הולכת 3 פעמים בשבוע לחדר כושר, מחזקת את הגוף שלי והכי חשוב נהנית מכל רגע.
"במהלך הגמילה היו פעמיים בהם מצאתי את עצמי אוכלת עוגה או שוקולד קטן עם סוכר, על רקע ימים סוערים רגשית. הילדה הפנימית שבי רצתה רגע למרוד. טיפלתי בה בדרכי, חיבקתי אותה מבפנים וחזרתי למסלול עם הרבה סליחה עצמית וחמלה. בנוסף ידעתי שאני יכולה לסמוך על אברהמסון וללכת לטיפול מחזק".
לדברי חגית,"דיאטות רבות אינן עובדות בגלל ההלקאה העצמית, הביקורת והפחד להשמין".
ביקשנו ממנה טיפים לירידה במשקל מתוך חמלה, הקשבה לגוף ואהבה עצמית:
1. "להזכיר לעצמנו כל יום מחדש שאהבה זה לא רק רגש. אהבה זה גם פעולות שאנו יכולים לעשות כלפי עצמנו, ממש כפי שאנחנו פועלים כלפי האהובים עלינו: חיבוקים, מחמאות, מתנות קטנות. בדרך זו נשאל את הגוף שלנו כל יום מחדש: 'גוף יקר שלי, איך אני יכולה לאהוב אותך יותר היום'. נקשיב לתשובה שתגיע מבפנים ונעשה עבורו את הטוב שמבקש, למשל שתיית מים מרובה, מקלחת טובה, עיסוי עצמי או מקצועי, בקשת חיבוק, שיחה עם חברה טובה, זמן בטבע, אכילת מאכל טעים ומזין שהגוף באמת רוצה ועוד".
2. "לתרגל חמלה עצמית כל יום מחדש. במיוחד אחרי שאני חשה שאכלתי יותר מדי, או שאכלתי משהו שאני יודעת שמזיק לי, אני יושבת ונושמת עם יד על הלב ועל בטן ומדמיינת את המילה 'חמלה', כל אות בנפרד. עם הנשימה אני מכניסה את המילה הזו לגופי בצבע שעושה לי נעים. אני אומרת לעצמי בקול רם או בלב: 'אני בוחרת לסלוח ולחמול על עצמי ועליך גוף יקר שלי'. אם קשה לי אני רואה מול עיני את מי שהכי קל לי לחמול עליו, כמו הילדים שלי או האחיינים. אם נניח שהגוף שלי הוא לרגע הילד או הילדה שאני הכי אוהבת, האם אמשיך לכעוס עליו לאורך זמן? ודאי שלא. מעבר לכך נזכור ברגעים האלו שרגשות אשם משמינים יותר מאוכל, ואם נייסר את עצמו רק נשמין עוד יותר".
3. "לתרגל הודיה לגוף. אפשר דרך הרפיה ומדיטציה, אפשר גם בהודיות שנאמרות תוך כדי תנועה- הליכה, ריקוד והנעת האיברים. כל בוקר או לילה אני ממליצה לקחת לעצמכם ולו 3 דקות בשכיבה או בעמידה מול המראה, ולהודות לכל איבר בגוף בנפרד. כדאי להתחיל עם האיבר שהכי קל לנו איתו. למשל- תודה לך ראש יקר שלי על חכמתך, תודה לעיניים הרואות, לאוזניים השומעות וכו'. לכל איבר כזה נוסיף משפט של אהבה וקבלה. כשמגיעים לאיברים שקצת יותר קשה לנו להודות עליהם כמו למשל הבטן, הירכיים, נשתדל לראות מה בכל זאת טוב בהם. לדוגמא תודה לבטן על כל הרגשות שבה, על היצירתיות שמגיעה מתוכה, אפילו על המאכלים הטעימים שבה.
"אם בהתחלה זה יישמע מוזר, ננשום ונמשיך בכל זאת. ביהדות אומרים "מתוך שלא לשמה בא לשמה", ובאנגלית "פייק איט אנטיל יו מייק איט". אחד הדברים שעוזרים לחוש אמיתיים עם עצמנו בתהליך, זה במקום לומר לחלקי גופנו משהו כמו: "אני אוהבת אותך בטן שלי", כשזה עוד למעשה רחוק ממה שאני מרגישה, פשוט להגיד לגוף ולכל איבר: "אני בוחרת ולומדת לאהוב אותך בטן שלי מיום ליום יותר ויותר". המילים האלו משדרות לגוף שאנחנו עדין בלמידה וזה בסדר. התרגול עשוי להרגיש מוזר בהתחלה, אבל אם תאמינו ותתמידו בזה, תגלו שהגוף מחזיר לנו אהבה, שבע מהר יותר ומעצם אהבתנו אותו ומשחרר את המשקל ביותר קלות ורכות".
3 צפייה בגלריה
ליזט
ליזט
ליזט קמחי

"לפחות ארבע מלקוחותיי הגיעו בעקבותיי לגמילה באברהמסון"

"אני עוסקת בתחום שבו ששם דגש על חשיבות המראה", מספרת ליזט קמחי (48), נשואה ואם לשלושה, בעלת עסק לאיפור מקצועי, איפור קבוע ובניית ציפורניים מראשון לציון.
"ניסיתי הרבה דיאטות וסדנאות, ירדתי במשקל, הפסקתי, לא הצלחתי לשמור ועליתי בחזרה. אכלתי הכל! סוכר, בצקים, אוכל רווי שומן, ולא הפסקתי להשמין גם כשניסיתי לאזן את עצמי. במשקל 88 קילוגרמים, היו לי קפלים בבטן, סנטר כפול ונפיחות. הבגדים לא היו מונחים עליי כמו שצריך והרגשתי שאני עייפה מהעיסוק במשקל, במראה ובהרגשה".
"אחת הלקוחות שיתפה אותי שנגמלה באברהמסון והחלטתי לנסות. חשבתי שאולי בעזרת אברהמסון יהיה לי מחסום בראש שיגביל את התאווה לפחמימות ולסוכרים, ולירידה נכונה במשקל. הגמילה באברהמסון הצליחה בענק: לא היה לי רצון, צורך או פיתוי לאכול פיצות או בורקסים. לא גירה או פיתה אותי. כמעט שנה עברה מאז הגמילה ואני לא אוכלת לחם בכלל".
"היום אני שוקלת 73 קילוגרמים, בגובה 1.64 מ', ומרגישה מעולה. בזכות הירידה במשקל, הביטחון העצמי שלי עלה. אני מרוצה כשאני רואה את עצמי. אני פורחת, מלאת אדרנלין ולא עייפה. כיף לי שבגדים מונחים עליי פצצה. אני מרגישה נשית, והגוף שלי נמצא במקום הנכון לי".

"25 קילוגרמים פחות - אני אוכל הכל! רק בריא יותר"

"נגמלתי באברהמסון מסוכר ומפחמימות ממכרות לאחר שהצלחתי להיגמל מעישון, והיום אני בן אדם אחר לגמרי", מספר תומר כהן (30), נשוי ואב לשניים, אזרח עובד צה"ל ממודיעין, ששקל עד לפני חצי שנה 112 קילוגרמים והיום אחרי 25 קילוגרמים פחות, שוקל 87 קילוגרמים.
"אני עם נטייה להשמנה, וכל דבר שאני אוכל משפיע עליי. ניסיתי הרבה דיאטות בעבר ואפילו ירדתי המון במשקל, אבל לא הצלחתי לשמור. עם אברהמסון שיניתי את איכות החומרים של מה שאני אוכל, ואני נמנע מסוכר ומפחמימות ממכרות. היום אני אוכל הכל אבל בריא יותר: לחם מסוג אחר, שוקולד ללא תוספת סוכר, פיצה מקמח כוסמין מלא עם רוטב עגבניות ללא סוכר".
"כשיצאתי מהגמילה באברהמסון חוויתי בחילה נכנסתי למאפיות ולא התפתיתי או התגריתי. היום רואים את השינוי ואני מקבל המון מחמאות, פעם הצלחתי לרוץ בקושי קילומטר, והיום אני רץ קרוב ל-7 קילומטרים. אני לובש בגדים שנראים עליי טוב וקניית בגדים הפכה קלילה".
בשיתוף מכון אברהמסון